חוברת הנשים המזרחיות - עלבון לוועדת ביטון
ועדת ביטון היא ברכה בעיניי, אבל אל השיח הבריא והמתקן הזה חלחלו קולות זרים. למה חומרים שאין להם שום מקבילה אחרת צריכים להילמד במסגרת "החייאת תרבות המזרח"? בבקשה מכם, אל תעליבו את הסיפור המזרחי
בחלומי - מאות אלפי תלמידים בכל רחבי הארץ מטים אוזניים קשובות למוריהם, לומדים, אחוזי שרעפים ומלאי ריכוז, עליי. קוראים מדפי כרומו צבעוניים על שנות ילדותי, התבגרותי, עבודתי ולימודיי, דנים בחברותות על מקורות ההשראה וההשפעה שלי, מציינים את תרומתי לחברה הישראלית ומכינים עליי הרצאה בת עשרים דקות.מגיע לי, לא? אני פורץ דרך, פעיל חברתי, כותב בלהט, וכמובן, מחזיק בגאון שורשים צפון אפריקאים.
עוד כותרות:
- בנט, אמנם גרושים, אך עדיין הורים
- המזרח התיכון גועש: לא היה סיכוי להסכם
רגע, לא מתאים שילמדו עליי? - תלוי את מי שואלים. למעשה, אף אחד לא חשב עד כה שהביוגרפיה והמורשת שלי חשובות עד כדי כך שיהפכו למערכי שיעור. אם תשאלו אותי אם אני ראוי לכך, למרות החלום הלא מוגשם, אמליץ לכם בחיוך חמוץ לחזור אליי עוד שלושים או שישים שנה, אז נראה מה הספקתי באמת. בינתיים, מבחינתי, אפשר להסתפק בקצת פחות.
אבל למען האמת, לפי איך שהדברים נראים במשרד החינוך, נראה שאני בדרך לשם. חסר רק ניתוח אחד.
השחקנית והבימאית רונית אלקבץ. גילה אלמגור - לא, רונית אלקבץ - כן?
צילום: AFP
*
גילוי נאות ובאהבה גדולה: ועדת ביטון היא ברכה בעיניי. מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית סבלה וסובלת מהטיה אירופאית ואשכנזית, שנותנת קול רק לחלק מסיפורה של החברה. אוצר שלם של היסטוריה, הגות ותרבות, שמקביליו נלמדים כדבר מובן מאליו, נשמט מהתכנים הנלמדים בבתי הספר, או מגיע אליהם באריזות קטנות ומקריות. אלו דברים שחוויתי באופן אישי כילד וכיום כהורה לילדה.
מערכת חינוך שמבקשת להנחיל מורשת וזווית ראייה על העולם לא יכולה לעשות זאת רק ממקום אחד בלבד, שדוחק הצדה את עולמם של רבים מן התלמידים. ועדת ביטון, לפיכך, היא דבר נפלא: היא ניסיון כן, יסודי ומעמיק להציג סיפור שלם ולחלוק עם החברה הישראלית אוצרות גנוזים, מאירים ורלוונטיים.
אלא שאיכשהו, אל השיח הבריא, המתקן והמשלים הזה חלחלו קולות אחרים וזרים: פתאום לעת ערב מצאתי את עצמי קורא בפייסבוק פוסט של נפתלי בנט ובו מורשת יהדות ספרד, ועדת ביטון, השחקנית רונית אלקבץ והמשוררת עדי קיסר שזורים יחדיו. נבהלתי.
מתברר שהיחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך הוציאה תכנית חדשה ובה סיפורן של 28 נשים, ובתוכן אלקבץ, קיסר, עדינה בר שלום, דונה גרציה נשיא ואחרות. חוברת בהחלט שימושית לכל אירוע. מה המכנה המשותף לכולן? - הן ממוצא מזרחי. וכמובן, נשים.
במערכת חינוך שבה לא לומדים על ליאור אשכנזי, גבי עמרני, גילה אלמגור, נתן דטנר ואריה אליאס, אלקבץ זוכה למקום משלה ולמערכים על דמותה ופועלה. במקום שבו נעדרים אמיר גלבוע, שלומי חתוכה ושאר משוררים בני זמננו, חלקם מהמילייה של קיסר, היא זוכה לזרקור אישי מבליט. דמויות שבמערכת שוויונית, שלמה ובריאה לעולם לא היו נלמדות בִּשְלב בית הספר, מושקות בכבוד ובהודעות לעיתונות מנוסחות היטב מטעם משרד החינוך. על מה ולמה?
בנט וביטון. ''עלבון למסורת המזרחית שמצומצמת בה לשירות אינטרסים אחרים''.
צילום: אבישג שאר ישוב
*
כן, קל לקפוץ ולהגיד: מיזוגיניה, ולדבר על נשים שהושתקו והודרו. כמובן, זה יפספס את הנקודה. כותב שורות אלו מודע לזה שאין היסטוריה אובייקטיבית, ושותף לאמונה בחשיבות שבהעשרת נקודות המבט. כשם שיהדות המזרח היא מושג המכיל בתוכו גם את משקפיהם של סביי מג'רבא וגם את אלו של זקני חאלב, גם גברים ונשים מאותם מקומות חוו את העולם מזווית אחרת. יחסי הכוחות המגדריים הביאו פעמים רבות לדגש על זווית אחת, והעשרה אמתית היא רצויה.
אבל מה לזה - להשלמת הסיפור, להרחבת אופק הראייה, להעשרת הזווית - ולהדבקות גסות ולא קשורות על דפי הספר שלנו?
למה חומרים שאין להם שום מקבילה אחרת צריכים להילמד במסגרת "החייאת תרבות המזרח", בשעות הלימוד הכל כך דחוסות בבתי הספר? איך מושטחים עשרות בני אדם מתקופות ומדיסציפלינות שונות, בעלי חשיבויות שונות לחלוטין, לכדי תכנית לימודים אחת, רק על בסיס מוצא ומגדר? מה לחנה אזולאי הספרי ולדונה גרציה נשיא (שעליה, אגב, למדתי היטב בשיעורי ההיסטוריה)? מהי המורשת הספרדית של רונית אלקבץ? והאם הסיפור שלי יהיה מספיק חשוב כדי להיכנס למהדורה הבאה (אם אעשה ניתוח, כמובן)?
החוברת הזו, בעיניי, היא בעיקר עלבון. תוצר של מיש-מש של מאבקים חברתיים, של יחידה שבחרה (במקרה הזה) לקדם שוויון בין המינים באמצעות... אהמ... אי שוויון ביניהם. היא עלבון למסורת המזרחית שמצומצמת בה לשירות אינטרסים אחרים, זרים לה. היא עלבון לאינטלקט, בהיעדר קריטריונים מהותיים לחשיבותן העצמית של דמויות היסטוריות. היא עלבון לנשים, שמנותקות מההקשר שבו פעלו, ונלמדות במקבץ נפרד, כולן ביחד, כקבוצה שונה ומובחנת מן השאר. היא עלבון לוועדה שבחרה לפעול ממקום מחנך, מעניק ומעשיר, ומצאה את עצמה עם תוצרים מנותקים ומוזרים כמו זה.
אני, ברשותכם, מעדיף את הגרסה השלמה, המאוזנת והערוכה של הספר. מקווה שהמדבקות הגסות שצורפו בצד לא ימנעו מכם להצטרף לקריאה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם