למה התפרץ עוד גל טרור? אנחנו כבר נמצא סיבה
אם האויב לא יידע להגדיר בשבילנו את הסיבה להתפרצות הפיגועים המחודשת, אנחנו כבר נתאמץ להגדיר אותה בשבילו. העיקר שלא נצטרך לצאת לאיזו הפגנה
היא מתקשרת אליי נסערת, מציגה את עצמה כ"מרים, אמא של עתיה", ומשתפת אותי בזעזוע שלה מהמצב. "בגרמניה פחדתי מגרמנים שידפקו לי בדלת", היא אומרת במבטא אמריקני כבד. "ברוסיה פחדתי מהקג"ב. אבל פה? שיהודי יפחד להסתובב בארץ ישראל? תחת שלטון שלנו? איזה מין מצב זה, שאנחנו קמים בבוקר ומחכים לפיגוע הבא?"
עוד כותרות:
- גבר, מפחד מתלונה על הטרדה מינית? יש פתרון
- נתניהו באו"ם: פרפורמר של הופעות חיות
אנחנו מדברות על פתרונות אפשריים, על התסכול בשטח, ולרגע אפשר להאמין שהאישה שמעבר לקו חווה בימים אלה ממש את גל הפיגועים הראשון שלה מעבר לקו הירוק. לוקח לי רגע להזכיר לעצמי שהמתקשרת הנסערת, המצפה לסיכול מיידי של הטרור, היא אישיות מתנחלית ותיקה ולמודת פיגועים. הזעזוע שלה מהמצב הביטחוני הקיים, טרי כמו לחמניות של בוקר.
אמא של עתיה, היא הרבנית מרים לוינגר, גרה בחברון ובסביבתה זה למעלה מארבעה עשורים. יחד עם בעלה, הרב משה לוינגר ז"ל, הייתה ממקימי גוש אמונים וממוביליו. בצלצול טלפון אחד היא יוצאת מנישת האישיות הציבורית המוכרת מרחוק, ופותחת בשיחה אישית, נעימה וכואבת כאחד. לאורך כל השנים פגשה רמטכ"לים ומח"טים, חברי כנסת ושרי ממשלה. היא שוחחה והתלוננה וביקשה תשובות. היא עדיין מבקשת. "המדיניות היום היא לשמור על מרקם החיים הנורמלי של הערבים", אומרת לוינגר. "מבטיחים לנו שזה ישתלם בסוף. ומה עם מרקם החיים שלנו? ואיך זה בדיוק משתלם?"
הגיחוך שלה והניסיון מלמדים שאין לתלות הרבה תקוות בשיטת העבודה הזו. התירוצים משתנים, הפיגועים נשארים. שנה לאחר שפרץ גל פיגועי הבודדים גל חדש מתחיל. בלי עליות מופגנות או דיבורים על הר הבית. בלי תירוצים נוסח מוחמד א־דורה. הורגים כדי להרוג. אחר כך כבר נמצא סיבה. אם האויב לא יידע להגדיר את זה בשבילנו, אנחנו כבר נירתם למאמץ להגדיר את זה בשבילו.
בעוד הרוצחים המנוטרלים מוגדרים כקדושים בקרב מנהיגי עמם, אותנו מחנכים להכיל את ניסיונות הרצח. והאמת, איכשהו אנחנו גם מצליחים. אלה לא רק פקודות שיוצאות ממשרד הביטחון, זו רוח המפקד שמחלחלת גם אל האזרחים. אנחנו קמים בבוקר, שולחים את הילדים למוסדות החינוך, יוצאים לעבודה. עונים לאמא המודאגת ששמעה ש"שוב דקרו מישהו איפשהו אצלכם", מספרים לחברה מופתעת מהמרכז שקרה משהו למישהו איפשהו אצלנו, ומקווים לטוב.
כי למי יש זמן עכשיו, רגע לפני חגים, לפנות זמן לדאגה ולמחאה הגונה? איך אפשר אחרי אלפי פיגועים וניסיונות רצח מצד בודדים, לזעזע עולמות ולהתרגש מעוד פציעה שהסתיימה בינתיים בלי אבדות? הרי היינו פה גם בגל הקודם, וגם במלחמה שקדמה לו. עברנו הכלות וניסיונות הרגעה, ויתורים כואבים וגם הסלמה. הרבה אביבים חלפו מאז שאמא באה הנה יפה וצעירה. הרבה דמים נשפכו פה מאז שאבא על גבעה בנה לה בית.
אבל אצל הרבנית לוינגר כמו מאומה לא קרה. אותה הציפייה וגם אותה הסערה. "שאלתי את המח"ט: מה עם הרתעה?" היא אומרת השבוע. "זה הגיוני שיהודים נרצחים בארץ ישראל? אני לא מבינה. את יודעת, לפני 15 שנה כשהיה גל פיגועים כזה, סגרו לערבים חלקים מציר 60 למשך שנה. והפיגועים הפסיקו. לא לגמרי, אבל כמעט לגמרי. את מבינה?"
אני מקשיבה לה ברוב קשב אבל גם בזעזוע. לא ממה שהיא אומרת, אלא ממה שאני מרגישה. זה בכלל לא צה"ל. זו לא ההנהגה. מדיניות ההכלה כבר יושבת אצלנו עמוק בלב, והרבנית לוינגר, בעדינות ובתמימות של אחת שכמו לא זרקה בשערה שיבה, מטלטלת את התפיסה. מזכירה לי לרגע שיש משהו מאוד לא בריא בהכלה הזו שלנו. ארבעה עשורים אחרי שעלתה לקרקע, הרבנית לוינגר עדיין נותנת שמץ של תקווה.
ריבוע אחד קטן, משולש אדום בראשו, דלת מלבנית קטנה, חלון ופרח. אלה היו דרישות הבסיס כשהתבקשנו אי אז בגן לצייר בית. אני זוכרת את עצמי ממלאת הוראות. מציירת מבנה פסטורלי משפחתי ואינטימי שלא הכרתי ולא ראיתי במו עיניי, וקוראת לו בשם הכי אישי שיש – בית. ולא הבנתי, פשוט לא הבנתי למה אני מציירת משהו שראיתי עד אז רק בתמונות ובציורי נופים. הרי כדי לצייר את הבית האמיתי שלי, מספיק לסמן איזה ריבוע קטן בתוך מלבן גבה־קומה. דירה אחת בקומה ראשונה מתוך שש, בבניין שצבוע בבז' ובחום ומעוטר בקישוטי ארכיטקטורה של שנות השבעים.
נדמה שהמתח הזה בין הבית שלי אז לבית שלמדתי להכיר רק שנים רבות מאוחר יותר, הוא אותו מתח שבין בתי עמונה ותשעת הבתים בעפרה המועדים להריסה ובין כל מה שקורה במרחק קילומטרים ספורים משם, מעבר למחסום חיזמא. כשהטיעון האנושי, ההומניטרי, עולה בסוגיית פינוי מתנחלים, נדמה כאילו נעלמת לה המשמעות העמוקה של המילה בית. כל הטיעונים המרשימים שנשמעים סביב הסדרת יישובי הבדווים ואפילו הומלסים שפולשים לדירות, נעלמים פתאום באדישות אכזרית ובהפניית כתף קרה מצד הומניטריים מקצועיים. למצוקת המשפחות, להיעדר המוסריות שבהריסת בתיהן, אין מקום בחברה שמכירה רק בדרך אחת לצייר בית - הבית שלפני הריבוע והגג האדום יש לו קו ירוק, ששורטט אקראית בעידן לא רלוונטי.
רחוב מעליי בנויים להם תשעת הבתים המיועדים להריסה. ראיתי אותם הולכים ונבנים, משלב יישור הקרקע ועד שאוכלסו במיטב המשפחות שומרות החוק והגחלת ההתיישבותית. בלב שכונה צפופת בתים ועמוסת דיירים מאיימים לעמוד בקרוב השופלים שתפקידם למוטט את הבתים. שום פלסטיני לא יבוא לגור כאן במקומם. אף פעיל שמאל לא יוביל אחר כבוד שום טוען־בעלות לממש את זכותו הלא מוכחת על הקרקע. כל מה שיקבלו הם מראות הרס וחורבן, ומתברר שזה מספיק להם.
חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ אמרה השבוע ש"אין דבר כזה התנחלות חוקית", והרימה את המסך מעל תיאטרון הצביעות שלה ושל מפלגתה. לא החוק ולא שלטון החוק יקבעו לה לְמה לקרוא פה בית. התפיסה הפוליטית שלה לבדה תעשה את העבודה. גם אם יימצא פתרון חוקי, גם אם תגיע הסדרה, זנדברג תילחם בכל הכוח כדי שהמתנחלים ימשיכו לשאת את תג הזיהוי של הדה־לגיטימציה.
41 שנים אחרי ייסוד עפרה, כשביישוב נולד כבר דור רביעי להתיישבות, יש עדיין מי שמנסים לערער את אבני היסוד של הבית הזה. כמו זנדברג גם פעילי שמאל אחרים מגויסים להשתקת המצפון, להעלמת הסיפור האמיתי ולהשתקת השיח. הם יקריבו לשם כך את ערכי זכויות האדם שהיו להם כביכול אבני דרך, ויסקלו בהן את המפעל הציוני שאבותיהם היו ממייסדיו.
אבל למפעל ההוא של העליות הראשונות היו תלמידים טובים שהקשיבו קשב רב, והם לא מתכוונים לוותר על ההתיישבות המתחדשת בהר. הם למדו מהטובים ביותר על כוח רצון ועל אמונה בצדקת הדרך. נאמנים לחוקי המשחק שהגדירו פה ראשי ההתיישבות ההיא, ממשיכיהם יוציאו גם מהלימון הזה לימונדה. אבן מאסו הבונים עוד תשוב ותהיה לראש פינה.
אקו"ם