לעצור את מגפת ההטרדות והפגיעות המיניות

השיח בנושא ההטרדות המיניות הפך אלים ושטחי, ומקוטלג תמיד לפי שאלת הלנו אם לצרינו. פרשת "הסכם השתיקה" של ראש מועצת גוש עציון מחייבת חשבון נפש ציבורי

מקור ראשון
יהודה יפרח | 4/10/2016 20:40
רב מהצפון, ראש ישיבה, נשיא לשעבר, שר, שחקן מפורסם, ראש עיר, קצין בכיר, שני ניצבים ותת־ניצב. לרשימה ההולכת ומתארכת של אישי ציבור ששמם נקשר בתלונות על הטרדה מינית הצטרף בשבוע שעבר דוידי פרל, ראש מועצת גוש עציון.

עוד כותרות:
- למה התפרץ עוד גל טרור? אנחנו כבר נמצא סיבה
- האם היהודייה לא רוצה שהילד שלה ישרת בצה"ל

הפגיעות המיניות הפכו למכת מדינה, סוג של אסון טבע. הקשב הציבורי מופנה מטבע הדברים לבכירים שסרחו, ואפילו בתוך הקבוצה האליטיסטית, הקטנה והאיכותית הזו של אנשי חזון ומעש המגפה משתוללת. כמו מחלת סרטן או מלחמה בלתי נמנעת, כל חודש־חודשיים מושלכת עוד דמות כדומן על פני השדה, בקלון ובבושת פנים.

התוצר הגולמי המצרפי של הדמויות הללו שווה מיליונים רבים, לאו דווקא בכסף כמו בערך החברתי הכולל של כל כך הרבה בכירים בתפקידי מפתח שביום אחד כאילו נבלעו בבטן האדמה. מה שמדהים הוא שאין לימוד לקח. המחיר הכבד ששילמו הראשונים לא מונע את עוונות האחרונים, בבחינת יראו ולא ייראו. תופי הטם־טם מחרישים אוזניים, אך אין מי שיעמוד בין המתים ובין החיים ויעצור את המגפה.
 
צילום: פלאש90
דוידי פרל. ''חייב לספק גרסה מלאה ולהילחם על חפותו או להתפטר''. צילום: פלאש90

כעיתונאי שמסקר את מערכת המשפט אני נחשף לעשרות פסקי דין מדי שבוע. רבים מהם עוסקים בעבריינות מין. הקשים ביותר הם אלו שנסובים על אירועי גילוי עריות ואלימות מינית בתוך המשפחה. אפילו דרך הטקסט המשפטי המתכתי והקר אפשר לחוש את הזוועה, לדמיין את הצד השני של המשוואה: נערות, נערים ונשים שעברו טראומה נפשית איומה שספק אם אי־פעם יירפאו ממנה. האם נערה שנאנסה במשך שנים בידי אביה תוכל אי־פעם לתת אמון בגבר? האם תלמיד ב'חדר' שהפך לעבד מין של רבו יוכל לבנות מערכת יחסים אנושית ושפויה?

ומה שעוד טורד את הנפש הוא השיח הציבורי בנושא, שהפך אלים ושטחי באופן כמעט מייאש. כל מי שנחשף לזרימת השפכים ברשתות החברתיות אחרי פיצוץ הפרשה התורנית מזהה מהר שרק לקולות הגבוהים יש זכות קיום: מצד אחד קבוצות הרשת של 'מצופפות השורות', 'מאמינות למתלוננות' ו'אחת מאחת', שדורשות להפעיל את הגיליוטינה שעות נוספות; מן הצד השני גברים ונשים חשדניים שכופרים בכול, טוענים להאשמות שווא, או סתם מתגוללים על "בית דין שדה של פורום תקנה".

כל ניסיון לייצר שיח מורכב על התופעה מקוטלג מיידית על פי אמת מידה פשטנית אחת - הלנו אתה אם לצרינו. כך נוצר מצב שרבנים בכירים בגוש עציון זוכים לקיתונות גידופים על "הפקרת הנפגעות". מהצד השני, כתגובת קונטרה, רמת האמון הכללית של הציבור ב'פורום תקנה' המכובד נמצא בשחיקה מתמדת. קשה כבר לספור את הטורים והפרסומים שתוקפים אותו ברשתות החברתיות.

ואני שואל את עצמי שאלה פשוטה: למה בכלל יש ויכוח על הנושא הזה? מדוע פורום תקנה וארגוני הסיוע לנפגעי עברה אינם זוכים לגיבוי מוחלט? דמיינו שאתם הורה שגילה ביום שחור אחד כי בתו עברה אונס בידי מכר קרוב. האם לא הייתם זועקים מסוף העולם ועד סופו ומזעזעים את ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה?

התשובה מונחת מתחת לפנס והיא פשוטה בתכלית: הגברים פוחדים. ואם נשמור על היושר האינטלקטואלי נהיה מוכרחים להודות שמדובר בפחד מוצדק לחלוטין. מהו הפחד הקמאי הגדול ביותר שמאיים על הגבר? פרויד כבר ענה על השאלה הזו לפני מאה שנה, כשדיבר על הפחד מסירוס. יש שתי דרכים לסרס גבר: הראשונה היא לומר לו אתה אימפוטנט, אין לך כוח גברא. השנייה, המתוחכמת יותר, היא לומר לו אתה מסוכן, המיניות שלך מסוכנת.

איפה מתחיל הבלבול שמוליד את הפחד? בתחומים האפורים שמתפתחים מתוך מערכות יחסים נורמטיביות. במערכות היחסים הגולשות, אלו שבתחילתן היו רצופות כוונות טובות ובסופן נקלעו לגיהנום. אלו האזורים שבהם הרבה גברים חרדים מעצמם, ואינם ממהרים לשתף פעולה עם השיח החדש שמעלה את המתלוננות על נס. באופן אינטואיטיבי הם מרגישים שהשיח הזה דומה להתאבדות קולקטיבית, שגם הם עלולים להיפגע ממנה בבוא היום.
 
צילום: ראובן קסטרו
חברי פורום תקנה, הרב יהושע שפירא, הרב יובל שרלו והרבנית יהודית שילת. ''רמת האמון הכללית של הציבור ב'פורום תקנה' המכובד נמצא בשחיקה מתמדת''. צילום: ראובן קסטרו

כללים לעולם החדש

בשביל להבין את זה באמת צריך להביט למציאות בעיניים. החברה הדתית־לאומית היא חברה מעורבת. אחרי שננפה רסיסי פרומיל של ר"מים בישיבות גבוהות ומלמדים בתלמודי תורה, 95 אחוזים מהגברים והנשים - גם אלו שגדלו במוסדות חינוך תורניים נפרדים לחלוטין - מבלים את רוב חייהם הבוגרים במקומות עבודה מעורבים, ומנהלים קשרי עבודה שוטפים עם בני המין האחר. פעם זה לא היה כך, היום כן. זוהי עובדת חיים פשוטה, בלי קשר לשאלה מהי רמת הדתיות שלנו.

נכון, יש אפשרויות אחרות בעולם. הקיצוניות שבהן, כמו קהילת 'שובו בנים' או הנזירים הקתולים בוותיקן, מובילות לעתים קרובות לסטיות החמורות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אך גם המתונות יותר באופן יחסי, כדוגמת הקהילות החרדיות הממוצעות, אינן אלטרנטיבה לציבור הדתי־לאומי, בעיקר משום שהמחיר שלהן הוא הדרת נשים קשה ופוגענית והציבור הדתי מזמן לא שם.

במקום שכל השותפים בחגיגה ייקחו אחריות על המתרחש, ישימו את הדברים על השולחן ויגדירו לעצמם כללי הלכה ואתיקה וגבולות מתבקשים, קולות מסוימים בפמיניזם הדתי מבצעים זיגזג מסוכן ומדרדרים את הנשים לאחור. בעולם הפטריארכלי הישן, נשים נחשבו יצורים נחותים שלא מסוגלים להיות אחראים לעצמם. מי שחייב היה לדאוג לרווחתן, לשלומן ולביטחונן היו הגברים. הפמיניזם הדתי היום מתפתה לפעמים לאמץ את הגישה הזו, בכך שהוא פוטר לחלוטין את הנשים הבוגרות מאחריות למערכות היחסים שהן מנהלות.

מהי התודעה העצמית של נשים שהחברה משדרת להן שהן לא יכולות להגן על עצמן מול קסם הכריזמה? שהן פגיעות, שבריריות, וש"אף אחד בעולם לא יוכל להבין מה זה להיות מנוצלת"? האם זה מכבד להשוות נשים בוגרות לבנות תשחורת קלות דעת בתיכון? האם אנחנו כחברה צריכים להתערב בענייני בינו לבינה לא־שפיטים בעליל שכאלו? ומהצד השני, האם יש סיכוי שמודעות והעצמה יצמצמו את מספר הנשים שמוצאות את עצמן במצב של שיתוק כאשר גבר מנסה לחזר אחריהן?

ישנם גברים שיודעים להמריא בקלות לגבהים ולצלול ללא מאמץ לעומקים. לא מפני שהם עושים מניפולציה, אלא משום שכך הם חושבים וכך הם חיים. אישה שפוגשת אותם יכולה לצאת בתחושה שהיא גילתה את הנפש התאומה שלה. כשהיא תגלה שלא, היא עשויה בקלות לפרש זאת כבגידה, ניצול וחילול. אבל כשמחברים את זה לכותרת הנוראה "עברות מין", התוצאה דומה לאפקט של זעקות "זאב זאב".

צילום: אייל מרגולין ג'יני
הרב עזרא שיינברג בבית המשפט. ''מהי התודעה העצמית של נשים שהחברה משדרת להן שהן לא יכולות להגן על עצמן מול קסם הכריזמה?''. צילום: אייל מרגולין ג'יני
מדיכוי המיניות לאלימות

אגב, גם תחת הכותרת "יחסי מרות" צריך לעשות סדר. יחסים אלו יכולים להיות סוג של גילוי עריות בתוך הסביבה הקרובה והזמינה. בעל הסמכות מנצל את כוחו לרעה, ויוצר מערכת קלסטרופובית שבה הנפגעת נאלצת לבחור בין הלחם לחופש. אבל לא כל מערכת יחסים שנוצרת במקום עבודה היא "ניצול יחסי מרות" שבה האישה אנוסה להסכים ולא יכולה אחרת. בתרבות שמעריכה אסרטיביות ואינדיבידואליזם כמו זו שאנו חיים בה, גברים ונשים צריכים להתרגל שאפשר להגיד "לא" והשמיים לא ייפלו.

כאשר אין הבחנה בין עברות מין ממשיות ובין החיים הנורמטיביים שמזמנים לפעמים קצרים בתקשורת, וכשהמשפטיזציה משתלטת על המרחב החברתי, התוצאה היא שגברים מפתחים חרדה מהמיניות שלהם וכל גבר מתחיל להרגיש אנס בפוטנציה. הדרך מכאן לדיכוי המיניות קצרה, והדרך מדיכוי המיניות להתמרת האנרגיה המינית המודחקת לאלימות - קצרה עוד יותר. מי שאינו יכול לבטא את המיניות שלו בצורה מתוקנת, נמצא בסיכון לקחת אותה בכוח.

כדי להתמודד באומץ עם מכת ההטרדות והפגיעות המיניות, חיוני להפריד שיחות. לדעת איפה עובר הגבול בין פגיעות מיניות ובין קצרים בתקשורת שמובילים למשברים, ולא לערבב בין השניים. המיקוד חיוני כדי לגייס תמיכה ציבורית רחבה למאבק, ולהוקעה חריפה וחד־משמעית של עברות המין הממשיות.

פרל שבר שתיקה השבוע כשהפיץ מכתב שבו טען לחפותו. נכון לשעת כתיבת שורות אלו אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שהיה או לא היה שם. כל מה שיש לנו אלו שמועות עקיפות בלבד, ואי אפשר לקבוע אם מדובר במעשים שדגל שחור מתנוסס עליהם או באירוע תמים שיצא משליטה. את הכתם הזה יש רק דרך אחת לחטא - אור השמש. פרל אמנם חתם על סודיות, אולם הוא חייב לספק גרסה מלאה ולהילחם על חפותו. אם הוא לא מעוניין לעשות זאת, הוא יהיה חייב להתפטר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

יהודה יפרח

.

ראש הדסק המשפטי של nrg ומקור ראשון

לכל הטורים של יהודה יפרח

המומלצים

פייסבוק