בשם 'הדרת נשים' הרוב כופה את דעתו על מיעוט
קשה להבין איך אותם אנשים שקראו להכיל את משורר הנאצה דרוויש, התקוממו בזעם כוחני נגד מופע פרטי בכיכר רבין, שאותו הייתה אמורה להנחות אישה. הסובלנות דורשת מאתנו דרישה מתונה וסבירה הרבה יותר מהפלורליזם: לא צריך להסכים, אבל צריך לסבול
סובלנות היא מידה צנועה. ודאי בהשוואה לאחיה הצעיר והשחצן, פלורליזם. הוא אומר בגאווה: כולם צודקים! הכול אמת! והיא אומרת בשקט: אתה טועה, אבל אני מוכנה לסבול את זה.הפלורליזם נישא היום על כל פה ומונף כדגל, ודווקא בגרסה הפוסט-מודרנית הקיצונית שלו: לא רק שבכל עמדה יש מידה של אמת, אלא שאין אמת כלל, והכול נרטיבים. זו עמדה הנדמית כנאורה ומכילה, אבל היא מוזרה כל כך, כה זרה להיגיון וגם לטבע האנושי, עד שמעטים מאוד האנשים שבאמת מחזיקים בה בכנות. כמובן, אנשים רבים משתבחים בפלורליזם שלהם. אבל את הפתיחות הזו הם מפגינים או כלפי עמדות ותופעות שמוצאות חן בעיניהם, או כלפי תופעות שהם אדישים כלפיהן.
עוד כותרות:
- על מזבח השנאה השמאל מקריב את כל היקר לו
- למה אישי ציבור חוזרים ל"זירת הפשע" לאחר שסרחו?
דוגמה בולטת היא פלורליזם דתי. הדוברים הנלהבים ביותר למענו הם אנשים חילוניים, שכל הנושא מטריד אותם כקליפת השום. חברות הכנסת סתיו שפיר, תמר זנדברג ומיכל רוזין הצטרפו בזמנו למאבקן של נשות הכותל, הצטלמו כשהן עטופות בטלית ומתפללות מתוך סידור, ודיברו בזכות הפלורליזם הדתי. ודאי שהן בעד פלורליזם בענייני דת; מה אכפת להן. בדיוק מאותה סיבה שאני בעד פלורליזם מוחלט בקולנוע אמנותי, בפרשנויות למישל פוקו ובשיטת הבחירות הפנימיות במרצ. זה לא מעניין אותי, אז מה אכפת לי. תמיד מעניין לראות פרופסורים המטיפים בלהט לפלורליזם דתי וערכי, כשהם נלחמים באותו להט כנגד קידומו של מרצה-עמית, שחולק עליהם באיזה פרט מחקרי אזוטרי.
הפלורליזם מציב רף גבוה מדי של הזדהות, שפשוט אי אפשר להגיע אליו בשום תחום שבו יש לאדם דעה או אינטרס ממשי. אינני חושב שיש בישראל אדם אחד שהוא פלורליסט אמיתי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. אף אדם לא יכול להכיל בתוכו את שני הפירושים הסותרים של הימין והשמאל לסכסוך הזה. אני מניח שיכול להימצא אמריקאי שהוא פלורליסט בנושא הזה; אבל חכו מה יקרה אם תשאלו אותו על טראמפ והילארי.
הסובלנות דורשת מאתנו דרישה מתונה וסבירה הרבה יותר. לא צריך להסכים, אבל צריך לסבול. הטיעון הבסיסי ביותר בעד הסובלנות הוא פשוט: אני חושב שאתה אומר שטויות, אבל גם אתה חושב כך עליי, ואם נריב על זה - חיינו יהיו גיהינום. ולכן מוטב לשנינו לסבול בשקט זה את שיגעונותיו של זה.
ברור שגם לסובלנות יש גבולות. אם משורר היה קורא לאכול את בשרך שלך, אין שום סיכוי שהיית מסכים לסבול הבעת כבוד פומבית אליו; ודאי שלא היית מסכים שטקס כזה ימומן מכספי ציבור. מעמד כזה היה בטקס פרסי אופיר האחרון, שם הוקרא שיר של מחמוד דרוויש. אם אמנים רבים קיבלו בשמחה את המעמד הזה, הרי זה מן הסתם משום שהם חשבו שלא אותם רוצים לאכול, אלא מישהו אחר. הם הרי לא היו חולקים כבוד לחרדי קיצוני שקורא להרוג תל-אביבים. אולי הם חשבו שדרוויש המליץ לאכול מישהו יותר טעים, או אולי מישהו יותר מתנחל. אבל הטקס הזה מומן גם בכספי מסיהם של המתנחלים, וממילא הניסיון מוכיח שאלו הרוצים לטרוף יהודים אינם נוטים לדקדק בהבחנות כאלו. באופן כללי, דומני שעדיף להסכים שבאירועים ציבוריים לא יחלקו כבוד למשוררים שקראו לאכול אדם כלשהו.
קשה להבין איך אותם אנשים שקראו לקבל בסובלנות את משורר הנאצה דרוויש, התקוממו בזעם כוחני נגד מופע פרטי בכיכר רבין, שבו היו אמורים להופיע זמרים גברים לצד מנחה אישה (בסופו של דבר, האירוע בוטל בגלל ההתנגדות הכוחנית). סובלנות הרי אינה תובעת הזדהות והסכמה. להפך: היא רלוונטית דווקא במקום שאין הסכמה. היא רק תובעת שלא ייחצה קו אדום. קווים אדומים נחצים במעשים, לא באי-מעשה. אם אדם היה מקריא בכיכר רבין שיר תוקפני נגד נשים, הוא היה פורץ את גבולות סובלנותנו. אך קשה לראות איך אדם חוצה את גבולות הסובלנות בגלל מה שלא עשה.
המוחים לא זעמו על מה שעשו המפיקים, אלא על מה שלא עשו: על שלא הזמינו גם נשים לשיר. זכותו של אדם להזמין למופע פרטי שהוא מממן רק זמרים שחורים או רק לבנים, רק נשים או רק גברים. אין-ספור מופעים אכן כוללים הרכבים כאלו. המושג "הדרת נשים" מציג הימנעות כאילו היא מעשה אקטיבי. אך למעשה הטיעון בדבר "הדרת נשים" משמש בהקשר הזה כדי לכפות על אנשים מן המיעוט את האמונות של הרוב. קשה למצוא התנהלות פחות סובלנית ויותר כופה מזו.
איך אפשר לתבוע מהחברה הישראלית להכיל במעמד רשמי משורר המזוהה עם קריאה לחיסול יהודים, ובד בבד לא להכיל ערב שירה שיש בו רק גברים? הבחירה בפלורליזם, במקום בסובלנות, מאפשרת את הצביעות הזו.
הפלורליזם לכאורה מזמין אותך לקבל גם אירועים מרגיזים כנרטיבים תקפים. זו משימה קשה מדי. התוצאה היא שאנשים נאורים מוכנים בשמחה להכיל אירועים שיש עליהם כותרת "מרגיז", כל עוד האירועים הללו לא באמת מרגיזים אותם, אלא מישהו אחר. הם לא מסוגלים להכיל שום דבר שבאמת מאתגר באופן עמוק את השקפת העולם שלהם. הדוגמה המובהקת ביותר היא המאבק המטורלל של הצרפתים כנגד בגדי ים צנועים.
באופן פרדוקסלי, הסובלנות הפשוטה מכילה בסופו של דבר יותר מאשר הפלורליזם המתוחכם. הסובלנות מראש מכינה אותך להתמודד עם דברים שירגיזו אותך, ושאינם משתלבים בהשקפת עולמך. לסובלנות יש משקל מיוחד בחברה מקוטבת מבחינה דתית, כי היא מדברת גם לדתיים, על כל גווניהם. לאדם דתי קשה מאוד לאמץ עמדה פלורליסטית קיצונית. מי שמאמין שאלוקים אמת ודברו אמת, יתקשה לקבל כאמת (אפילו חלקית) השקפות של כפירה וזלזול בדת. יש במקורותינו אמירות פלורליסטיות - "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" וכדומה - אך הן מתייחסות למרחב מוגבל של השקפות ודעות, בתוך התחום שהאמונה הדתית רואה כלגיטימי. מעטים המאמינים שיאמרו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" על השקפה השוללת את קיומו של אלוקים. שהרי אלוקים, מבחינתנו המאמינים, אינו רק נרטיב.
לסובלנות, לעומת זאת, יש מקום של כבוד בתוך המרחב הדתי. החזון איש, המנהיג החרדי הנודע, כתב שבשום אופן אין ליישם בזמננו את ההוראות ההלכתיות החמורות בנוגע לכופרים, משום שהתנהלות כזו תביא לשנאה ולהתקוטטות. היהדות צברה ניסיון של אלפי שנים בהתנהלות ציבורית, ולמדה היטב את לקחיה. היא יודעת להיות סובלנית.
מי שדורש מהיהדות פלורליזם פוסט-מודרני, מנסה לכפות עליה השקפת עולם לא לה. אם אומרים לנו: תנו מקום למצעד הגאווה, כדי להכיל גם את האחר, ולקבל את הנרטיב שלו - מנסים לכפות עלינו שפה זרה. אבל אם אומרים לנו: תנו מקום למצעד הגאווה, כדי שאחרים יתנו מקום גם לאירועים שלכם - את זה קל להבין, וגם אפשר לקבל. כמובן, זה בתנאי שבאמת נותנים מקום גם לאירועים שלנו. כולל אירועים שגם חלק מהדתיים לא מתלהבים מהם. גם לאגף הג'ינג'י של חסידי גור מותר לעשות אירוע מוזיקלי בכיכר רבין, שרק חסידים ג'ינג'ים יורשו לשיר בו. זה אולי יעצבן את חלקנו, אבל גם כלפי אירוע כזה עלינו להיות סובלניים. כי סובלנות רק כלפי צד אחד היא חצי סובלנות, וחצי סובלנות היא סתם סבל, ואת זה אף אחד לא יהיה מוכן לקבל.
אקו"ם