ר"ה, יום הולדת לאדם היוצר, המקלקל והמתקן

בראש השנה מתקיים מתח בין המשפט הקוסמי ובין שמחת החג על בריאת העולם והאדם, בין אהבת ה' ליראת ה'. ואולי מצוי בו הפתרון הדיאלקטי, השלמה בין הדין לחסד

אמר רבי נחמן מברסלב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". הפרשנות המקובלת מסבירה שהמציאות היא בעייתית וקשה, אבל אין צורך לפחד. חברי האהוב אבישי בן־חיים לימדני פעם שאפשר להבין את האמירה הזו באופן עמוק יותר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד", ולכן רוב הסיכויים שהאדם ייפול ממנו יותר מפעם או פעמיים, אבל אין צורך לפחד כי מהנפילה הבלתי נמנעת הזו אפשר לקום.

עוד כותרות:
- פרס והמזרחים: ממטחי העגבניות עד לאהבה המאוחרת
- ללמוד מהטעות של פרס: השלום מתחיל בבית

ראש השנה הוא נקודת פתיחה בכל תרבות אנושית. האירוע המכונן שמשמש נקודת מפנה בין עולם התוהו והכאוס לעולם בעל סדר ומשמעות. הנצרות מציבה את הולדת ישו כנקודת המפנה בתולדות העולם והאנושות. באמצעות ישו וייסוריו נגאל העולם. בלעדיו אין אפשרות לתיקון עולם ולתיקון האנושות, הנגועה מראשיתה בחטא הבשר הקדמוני. באסלאם, נקודת הפתיחה היא ה"היג'רה" (622 לספירה), היום שבו מוחמד מהגר מעיר הולדתו מכה לעיר מדינה, והגאולה מושגת באמצעות החרב - "דין מוחמד בסיף".

''חוגגים את הולדת אדם שנברא בצלם''. צילום: אדי ישראל

נקודת הפתיחה היהודית היא א' בתשרי. טבעי היה לפתוח עם יציאת מצרים בניסן או מתן תורה בסיוון, שני המאורעות העיקריים שבהם נוסדה האומה העברית, אבל בא' בתשרי נברא אדם, אדם הראשון. אבינו האחד, הקדמוני. בא' בתשרי אנו חוגגים את הולדתו, הולדתנו, הולדת אדם שנברא בצלם, אדם בעל בחירה חופשית ולפיכך יכול ליצור ולבנות, לקלקל ולהרוס אך גם לתקן.

ביהדות תיקון העולם הפרטי והלאומי אינו נשען על להב חרב מתהפכת, וגם לא על רעיון משיחי, אלילי, כמעט פרוורטי, שראשיתו וסופו במוות נורא על הצלב. כל שנה מחדש ניתנת הזדמנות לערוך חשבון נפש ולתקן את הדרוש תיקון. ואולי זהו גם מקור הפתולוגיה היהודית הכרוכה בביקורת עצמית מייסרת.

"היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו, איום, קדוש".

בראש השנה מתקיים מתח בין המשפט הקוסמי ובין שמחת החג על בריאת העולם והאדם, בין אהבת ה' ליראת ה'. ואולי בראש השנה מצוי הפתרון הדיאלקטי, ההשלמה בין הדין לחסד.

ניסיון מאהבה

ביום השני של ראש השנה אנו קוראים את סיפור עקדת יצחק. בדיוק מינימליסטי מופלא משרטט ספר בראשית את אחת הדרמות הגדולות בתולדות האנושות. הקריאה בפרשת העקדה מהפכת קרביים. האבסורד והאימה המחלחלת באמצעות הפרטים החסרים - מזעזעים את הנפש, למרות הסוף הטוב והידוע מראש. מכיוון שתכלית ספר בראשית איננה הסבר פיזיקלי, היסטורי או כל אינפורמציה אחרת, אלא אך ורק היחס שבין האנושות לא־לוהים, נדמה שאין מאורע נורא וחסר פשר יותר מציווי העקדה. ציווי כה מופרך, כה אכזרי ועוד כזה הנעשה כניסוי באבי המאמינים כולם, אברהם. כל הפרשה עומדת בסתירה מוחלטת לתפיסה המוסרית של אמונה בה'. הקרבת בנים למולך היא אקט של עבודה זרה, הניגוד המוחלט לרעיון המונותאיסטי.

לאורך הדורות שימש מעשה העקדה מוקד אמוני, ונכונותו של אברהם נתפסה כפסגת האמונה הצרופה באל. אינסוף פרשנויות ניתנו לפרשת העקדה. הפרשנות המסורתית של חז"ל רואה בעקידה ניסוי שמעולם לא כוון לצאת לפועל, ואף מסר מאת הא־לוהים כי אינו חפץ בקורבנות אדם כאלילי הגויים. אך הסתירה קופצת לעין, כיצד מבקש האל למנוע עבודה זרה באמצעות עבודה זרה?

בחיבורו 'חיל ורעדה' מציב הפילוסוף הדני סרן קירקגור את אברהם כאביר האמונה בשל יכולתו לדלג עד האינסוף, מעבר לאבסורד, למען קיומו כאדם מאמין. אם היה אברהם מפקפק, טוען קירקגור, הר המוריה היה הופך להר האימה. לגישה זו, התופסת את ניסיון העקדה כהכרח להציב את החובה הדתית מעל לחובה המוסרית, שותפים הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. המוסר, הערכים והרגשות האנושיים בטלים ומבוטלים בפני ה'. הרב קוק ביקש לראות בניסיון העקדה דוגמה להרמוניה בין הדתיות למוסר האוניברסלי.

ברשותכם, הרהור פרשני שתהיתי בו כמה פעמים. אחת השאלות הקשות היא מדוע אברהם, שכמה פסוקים קודם לכן מתעמת בוויכוח עם הקב"ה בבקשה שיחוס על תושבי סדום, נענה לצו העקדה ללא פקפוק. אברהם נלחם על חיי חוטאים בזויים, אך מסכים בשתיקה איומה להקריב את בנו. האם אבי המאמינים, אברהם הטוב והמיטיב, אבי המוסר האוניברסלי, מקדים בזאת מתקני עולם יהודים רבים - משאול התרסי ועד מרקס, מטרוצקי ועד חומסקי - שברצונם הנאצל לתקן עולם, היו מוכנים להקריב דווקא את הקרוב להם ביותר, עמם בשרם?

אלא אם כן, ופה נצטרך לניקולאוס קופרניקוס ונהפוך את הרעיון המקובל, לא רק הבורא מנסה את אברהם אלא גם אברהם את הבורא. אברהם לא מתווכח עם ההוראה הבלתי נתפסת, משום שהוא בעצם בודק את מהותה של הישות הטרנסצנדנטלית. מיהו אותו אל כול יכול שהוא ראשון מאמיניו? האם זהו אל שרירותי הדורש ממנו מעשה זוועה, או אל אוהב ורחמן בעל תפיסה מוסרית?

בהשאלה, הבורא ואברהם משחקים ב"מי ימצמץ ראשון" במין מודל דתי של תורת משחקים. אברהם מהמר על כל הקופה משום שדווקא מתוך המהפכה שהוא מקדם, המונותאיזם, הוא מבין שא־לוהים ימצמץ ראשון. אם באלילות המוטיבציה של האלים היא גחמנית, אנושית בתשוקותיה הארציות, ולא משנה אם היא פרעונית, יוונית או ויקינגית, הרי שמלכות ה' בעולם מבוססת על הטוב. אברהם שכרת ברית עם ה' יודע בהכרתו ובתת־הכרתו שעקדה היה לא תהיה. הא־לוהים שלו לא משחק סתם באדם כזאוס באולימפוס או אודין באסגארד.

"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא א־לוהים אתה". אברהם מחכה למשפט הזה כמו צופה בסרט שרואה את הגיבור מנתק בעשירית השנייה האחרונה את החוט הנכון במטען החבלה שישמיד את העולם. וא־לוהים? הוא מבסוט מאברהם, מהניסיון שגדול מאמיניו ואוהביו מציב לו מתוך נאמנות מוחלטת. הניסיון שא־לוהים מעמיד לאברהם מבוסס על יראה. הניסיון שמעמיד בו אברהם את א־לוהים מבוסס על אהבה.
שנה טובה.