ללמוד מהטעות של פרס: השלום מתחיל בבית
שמעון פרס לא נטה להכיר בטעויות. אם חסידיו וממשיכי דרכו באמת רוצים לממש לא רק את החדשנות והטכנולוגיה הישראלית אלא גם להתקדם לשלום, הם חייבים ללמוד גם מהטעויות
כבחור ישיבה צעיר ב'מרכז הרב' לפני ששת הימים, שמעתי ברמז מפי מורי ורבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על פגישות קבועות של ראשי הישיבות, רובם חרדים, עם סגן שר הביטחון שמעון פרס, שפעל בשליחותו של דוד בן-גוריון. פרס עדכן את ראשי הישיבות במצב הביטחוני בסקירה יסודית, ומכיוון שסמך לחלוטין שינצרו את לשונם הוא דיבר באופן חופשי, אולי יותר מאשר בכנסת. כך ידע הרב צבי יהודה קוק להכריע מתי לעודד בני ישיבה לשרת בצה"ל, ומתי רק לברך את מי שכבר החליט על כך. עולם הישיבות לגווניו חייב לשמעון פרס חוב עצום על ראשית שילובו בהנהגת המדינה, דור שלם לפני שגיוס חרדים לצה"ל סימן התחלה צנועה מאוד של ההשתלבות בחברה הישראלית, ולא רק בהנהגה.
עוד כותרות:
- מנהיג נערץ, בוס נפלא והאבא השני שלי
- "כל העתיד לפניי": כשפרס התראיין ל'מקור ראשון'
כתלמיד נאמן המשיך פרס את חזונותיו של בן גוריון, והוסיף עליהם משלו – הוא הוביל את פיתוח היכולת הגרעינית של ישראל יחד עם העמימות החיונית מול הלחץ הבינלאומי, כתשובה הכרחית לאיומי ההשמדה שאין כמותם לאף מדינה אחרת בעולם.
אחרי ששת הימים עדיין היה פרס שרוי בצללי החשאיות, ובחזית מצאנו את משה דיין - שותפו לדרך, אך לא לסגנון. מכיוון אחר עמדו יגאל אלון וישראל גלילי, שדחפו את בקעת הירדן המורחבת, כולל מעלה-אפרים, את גוש עציון וקריית-ארבע. גלילי קידם גם את אלקנה. רק אחרי יום הכיפורים, כשהתנועה שהובלנו קיבלה את השם 'גוש אמונים' (כפר עציון, ט"ו בשבט התשל"ד), פגשנו מולנו את יצחק רבין כראש ממשלה ואת שמעון פרס כשר ביטחון, עם כל המתח ששרר ביניהם, שניצלנו אותו ללא היסוס.
רבין תמך ב'תוכנית אלון' והתנגד לכל התיישבות ישראלית בבנימין ובשומרון, מפני שדגל בגושי התיישבות עם רצף קרקעי – הוא תמך בחבל ימית, ואחר כך בגוש קטיף, כולל עד החממה האחרונה במורג. הוא גם התנגד מאד ליישובים מבודדים בתוך אוכלוסייה פלסטינית. לעומתו, שמעון פרס הגה את הרעיון של 'ירושלים רבתי', ואמר לחנן פורת: תפסיקו את המאבקים נגד הממשלה, ונבנה ביחד את גוש עציון, מעלה-אדומים, עפרה, הר חצור ואת בית-חורון. רבין היה מוכן לקבל רק את שני הראשונים, בגלל המרחב הגושי.
חנן פורת התאמץ מאוד לשכנע במזכירות 'גוש אמונים' לבחון ולמצות את שיתוף הפעולה השקט עם פרס, שבזכותו הצלחנו להקים את עפרה ועוד יישובים רבים בחבל בנימין. בלי החזון של פרס על 'ירושלים רבתי' היה נשאר חבל בנימין אזור רמאללה.
באזור השומרון התנהל המאבק הגדול על ההתיישבות, שגם פרס וגם רבין התנגדו לה בתוקף, אבל דווקא שם קיים מרחבי קרקע שאפשר את הקמת היישובים הגדולים אחרי המהפך ועליית הליכוד להנהגת המדינה. עם זאת, זכות היוצרים על נטיעת עץ בעפרה שמורה לשמעון פרס.
כשחזרו פרס ורבין להנהגה אחרי מלחמת לבנון הראשונה התהפכו התפקידים ביניהם. דרישות הביטחון והרצף הגושי של רבין סייעו להתיישבות בשטח הרבה יותר ממה שידוע, כמו סלילת כביש עוקף רמאללה, ואילו פרס נרתם לחזון 'השלום' דור אחד עוד לפני שתנאיו הבשילו באמת. פרס בנה את חזונו על שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי, שרוב שקט מבין הפלסטינים תומך בו, ולא רצה בהפרדה של חומות. אך ההנהגה הפלסטינית לזרמיה עוד לא זזה מהחלום של השיבה ליפו ולחיפה בשילוב של טרור ודם עם לחצים בינלאומיים. רוב ההון הבינלאומי שפרס גייס למפעלים משותפים ירד לטמיון. המקומות העיקריים שבהם חזונו של פרס צומח ונושם הם אזורי מסחר ותעשייה משותפים למתנחלים ולפלסטינים, כמו צומת הגוש. לא במקרה מנסים מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי לתקוע שם סכינים במלחמתם הבזויה נגד כל צמיחה של שלום.
מתוך שיחות רבות שהיו לי עם שמעון פרס אצטט רק שתיים, חשובות וקשות לעיכול: כשר חוץ וממלא מקומו של ראש הממשלה בממשלת יצחק שמיר, נפגשנו לשיחה אישית בלשכתו. בסיומה, כשהוא מלווה אותי, הוא אמר לי: "יואל, המלחמה הבאה תהיה מלחמת טילים. אני ואתה נישאר פה בכל מקרה?"
יצאתי המום ואמרתי לעצמי שגם אם זה נכון, אני מסופק אם טוב יצמח למדינת ישראל מראש ממשלה שחרדה קיומית מניעה אותו. כיום התחזית הזאת ברורה לכול, ומדינת ישראל משקיעה מאמצי עתק בחגורות הגנה מפני טילים. היא מובילה בעולם ב'כיפת ברזל' ועוד מערכות רבות שתפקידן לצמצם את הסכנה הקיומית, אבל החרדה הקיומית תופסת עדיין מקום מרכזי בהנהגת המדינה - וגם היום אינני בטוח אם זה לטובתנו.
פעם אחת בלבד הזמינו אותי לנאום בטקס הזיכרון השנתי ליצחק רבין. אמרתי שלא יהיה שלום עם הפלסטינים אם לא יהיה תחילה שלום בתוכנו, ולכן אני קורא לראש ממשלת ישראל - אז היה זה שמעון פרס - ולראש האופוזיציה בנימין נתניהו לשבת ביניהם לשיחות שלום "עד שיצא עשן לבן". כשסיימתי נשמעו מחיאות כפיים מהוססות. על הבמה אמר לי שמעון פרס בקולו העמוק: "יואל, אתה טועה. קודם צריך להשיג הסכם עם האויב, ואחר כך ללכד את העם סביבו". מנגד, אהוד ברק כשר ביטחון אמר לי: "יואל, אתה צודק". ממרחק השנים אני משוכנע עוד יותר שהפילוג בתוכנו הוא גורם עיקרי להרחקת השלום, וגם להגברת השנאה לישראל באירופה ובאו"ם.
שמעון פרס ז"ל לא נטה להכיר בטעויות. אם חסידיו וממשיכי דרכו באמת רוצים לממש לא רק את החדשנות והטכנולוגיה הישראלית אלא גם להתקדם לשלום, הם חייבים ללמוד גם מטעויות – השלום מתחיל בבית. מאידך גיסא, יריביו האידיאולוגיים, ובעיקר אנשי ההתיישבות שחייבים לו תודה רבה, צריכים ללמוד מאיש חזון ומעש בלתי נלאה, לראות נכוחה את הבעיות הקשות ביותר ולהוביל תשובות גדולות לעתיד משותף של תקווה ושלום, בבית ובחוץ. יהי זכרו ברוך.
אקו"ם