עימות קלינטון-טראמפ הוא מעשייה חסידית מודרנית
מה בעצם אמרו קלינטון וטראמפ בעימות המתוקשר שהתנהל השבוע בניו-יורק, וכיצד זה יכול לשנות לכם את תפילות ראש השנה?
בכל שנה אני נפעם מהם מחדש: האנשים שבדרך כלל לא מגיעים לבית הכנסת, לא שייכים לקהילה הדתית האורגנית, אבל בראש השנה וביום כיפור מתייצבים תמיד בשורות האחוריות, עם כיפת תא כפפות שתמיד ניצבת על ראשם בזווית מעט מוזרה. הם עומדים שם, נראים מבוישים מעט וקצת מרגישים שנכנסו למסיבה שלא הוזמנו אליה, אבל מתעקשים להזמין את עצמם בכל שנה מחדש.
עוד כותרות:
- פרס והמזרחים: ממטחי העגבניות עד לאהבה המאוחרת
- ללמוד מהטעות של פרס: השלום מתחיל בבית
לא מדובר רק במסורתיים: יש ביניהם גם אנשים חילוניים לחלוטין, ואפילו לא מעט כאלה, שעומדים שעות ארוכות ומאזינים לתפילות מסובכות הנאמרות בשפה מליצית ולא מובנת. מדי פעם מישהו ייגש אליהם ויראה להם באיזה עמוד במחזור אנחנו נמצאים כרגע, אבל דקות בודדות יחלפו - אם בכלל - עד ששוב הם ייאבדו בין נפתולי האותיות והמשפטים הממולמלים בחלל האוויר וימשיכו לעמוד ולהקשיב, להיות נוכחים.
זו תופעה מפעימה, כי הרי לפחות לכאורה, מאז שהתפילה תפסה את מקום העלאת הקורבנות ומילים הפכו לצורת הפולחן היחידה ביהדות, מה בעצם שווה אם אתה מגיע למקום הפולחן ולא מבין על מה מדברים? מה עשית אם לא אמרת את המילים והתכוונת אליהן?
בדיוק סביב המתח הזה, בין הבנת הטקסט בתפילה לבין יהודים פשוטים שרק רוצים להיות קרובים לבוראם במשך שלושה ימים בשנה, נבנה הסיפור החסידי הקלאסי על תפילת הקוקוריקו.
שנה אחת, כך מספרים, האריך ה'בעל שם טוב' בתפילת יום הכיפורים עקב קטרוג גדול שראה בחזונו על אחת מעיירות היהודים הסמוכות. תפילתו העלתה חרס, וגם תחנוני תלמידיו שהתפללו עוד ועוד לא הועילו. בשורות האחוריות של בית המדרש ישב רועה צאן תמים ובור, שהצטרף לאחיו היהודים בתפילה. בשעת תפילת 'נעילה', כשכולם מסביב גועים בבכי ובתחנונים, התעורר לבבו וניצתה בנפשו תשוקה עזה להתפלל. מכיוון שלא הכיר את המילים, ובגלל שמאז שהיה ילד העריץ את קריאת התרנגול, יצאה לפתע זעקה מפיו: "קוקוריקו".
תלמידי ה'בעל שם טוב' רצו לגעור בצעיר ולגרשו מבית הכנסת על חילול הקודש והסחת דעתו של רבם הקדוש, אולם זה הסתובב כשפניו לוהבות ושוחקות. "הגזרה התבטלה", אמר להם הרב. דווקא קריאת הסרק של רועה הצאן הצעיר, שאין בה שום אמירה אמיתית או כוונה טמירה ונשגבת במובן המילולי, חדרה את כל הרקיעים, שברה את כל המחסומים והגיעה עד כיסא הכבוד.
הסיפור החסידי הזה נשמע כמו עוד אגדה למבוגרים, שהתרחשה או שלא התרחשה בבית מדרשו של רבי ישראל 'בעל שם טוב' לפני כ-250 שנה במז'יבוז'. אני אוהב את הסיפור הזה מאז ששמעתי אותו כשהייתי ילד, והוא מהווה בשבילי נחמה גדולה כשאנחנו מדלגים על פיוטים כאלה ואחרים במהלך התפילות הלא נגמרות בימים הנוראים, או כשאני לא מספיק לומר את כל המזמורים והחזן רץ לו הלאה, או כשאני מאחר להגיע לבית הכנסת ואין ברירה אלא לבצע קפיצות משמעותיות בחומר כדי להגיע לתפילת העמידה עם כולם, או כשיש משפטים שלמים בארמית שאני ממלמל ומרגיש שהן חסרות פשר לחלוטין. אז אני קצת קוקוריקו, לא נורא.
בתחילת השבוע החולף זכה סיפור הקוקוריקו לגרסה מודרנית, לפחות בשבילי נוסף לו עוד רובד משמעותי. הפעם זה לא קרה בעיירה קטנה אי שם בערבות אוקראינה, אלא באוניברסיטה מכובדת בניו-יורק. שני אנשים המעוניינים להיות מנהיגי העולם החופשי, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ, עמדו במשך שעה וחצי וקראו קוקוריקו בקול גדול.
כן, הם אמרו מילים אחרות, חלקן אפילו כאלה שהציבור האמריקני היה צריך 'לגגל' מרוב שאף אחד לא משתמש בהן - Braggadocious, למשל, מילה שבה השתמש טראמפ כדי לתאר איך הוא מעוניין לדבר על עצמו באופן שאינו יהיר ומתרברב. אבל האם מישהו מ-84 מיליון האנשים שצפו בעימות הזה שמעו משהו אחד - אחד בלבד - חדש ומהותי בקשר לתפקודם הצפוי של השניים כמנהיגי ארה"ב של אמריקה? כלכלה, ביטחון פנים, ענייני חוץ: את מי בכלל כל זה עניין?
הדברים היחידים ששיחקו תפקיד בעימות הזה היו הבגדים שלבשו השניים, מי מהם משך באף ומי לא, מי הלם במי וכיצד השני הגיב למהלומות אלה. גם הפרשנויות לעימות לא התעסקו במהות. אף אחד לא דן ברצינות בתוכניות הכלכליות של קלינטון לארבע השנים הקרובות, ונפש חיה לא ניסתה להבין מה באמת טראמפ מתכנן לעשות במזרח התיכון. כי תוכן זה לא העניין: מה שחשוב הוא איזה מסר שאינו מילולי עבר. האם המסר היה משכנע מספיק, הקרין חולשה או עוצמה, שידר בלבול או אמונה בצדקת הדרך. ומה זה אם לא קוקוריקו אחד גדול?
מילים הן דבר חשוב, תוכן הוא מהותי, אבל מהבעל שם טוב ועד עימות נשיאותי בארה"ב אנחנו חייבים ללמוד שזה לא הכול - שאולי זה אפילו לא העיקר. עלינו לדעת שגם אם הילדים שלנו לא בדיוק מוכנים לשבת ולקרוא כרגע מהמחזור, ולמורת רוחנו חשקה נפשם לצאת החוצה לשחק, הרי שלתקיעת השופר הם ייכנסו. ואותם קולות של התקיעה, השברים והתרועה יכולים להדהד בנפשם לא פחות - ולמשך שנים רבות. אנו צריכים להפנים שאין לנו שום יתרון על פני אלה שזה מקרוב באו, לא מכירים את סדרי התפילה ולא בדיוק יודעים באיזה עמוד אנחנו אוחזים. בסוף בסוף, מה שנבחנת היא כוונת הלב.
לכל אחד יש קוקוריקו משלו, שבא לו לפעמים לזעוק מנהמת לבו. בדרך כלל אנחנו לא מרשים לעצמנו לשחרר אותו לחופשי. אבל אם ה'בעל שם טוב' רווה מזה נחת, ואם לקלינטון ולטראמפ מותר להיות קצת קוקוריקו, אולי גם לנו מותר, לפחות פעם אחת בשנה. שנה טובה.
אקו"ם