אלאור אזריה - איש השנה או גימיק מיותר?
בעקבות פרסום תמונותו של אזריה תחת גיליון "אנשי השנה" של 'מקור ראשון' געשו הרשתות החברתיות. אם ציפיתם לדיון מעמיק, אתם יכולים להירגע. כולם ממלאים את תפקידם בדיוק של שעון שוויצרי בהתאם לדעה הפוליטית שלהם. עולם כמנהגו נוהג
שנה חדשה בפתח ואיתה מריבות רשת חדשות, הפעם בעקבות שער גיליון "דיוקן" מבית 'מקור ראשון'. בגיליון שבו נבחרו אנשי השנה שלו, מתנוססת דמותו המצוירת ומעוררת המחלוקת של אלאור אזריה, נשען בנונשלנטיות על רובה M-16 עם מחסנית בהכנס. שער שאם לא צרם לכם בשום אופן, כנראה שאינכם שמאלנים, או לא מספיק שמאלנים.עוד כותרות:
- ההיסטוריה קובעת: דמיון מפתיע בין פרס לנתניהו
- ראש השנה, יום הולדת לאדם היוצר, המקלקל והמתקן
אז תחילה גילוי נאות זריז ומתבקש – אני פרילנסרית ב'מקור ראשון' מזה מספר שנים, ומיד אחר כך קצת סדר בדברים, כי הביקורת כבר יצאה מפרופורציות: אין בתמונת השער משום הצהרה של ממש שמדובר בחייל שפעל נכון, אלא לכל היותר ניואנסים דקים שמרמזים שהיחס כלפיו מעט יותר חיובי מאשר שלילי, והם ברורים הרבה יותר לעיניהם של המתבוננים מחוץ למחנה, כחלק מרגישות טבעית של בני אדם לכל מה שעומד בסתירה למה שהם מאמינים בו.
אלאור ואמו בבית המשפט. ''הניסיון לדרוש כאן אובייקטיביות של מאה אחוז הוא במקרה הטוב מגוחך''.
צילום: גדעון מרקוביץ
וכאן נשאלת השאלה: אוקיי, אז מה? האם צריך לצפות שעיתון בעל אג'נדה ימנית מוצהרת יתיישר לפי רגישויות של המחנה השמאלי? בהחלט לא, כפי שאני לא מצפה משמאלנים ברשת שיתאפקו ולא יעבירו ביקורת על שער שכזה. הניסיון לדרוש כאן אובייקטיביות של מאה אחוז הוא במקרה הטוב מגוחך. הבה נסתפק בזה שכולם ממלאים כאן את תפקידם בדיוק של שעון שוויצרי ומתנהגים כפי שמצופה מהם בשל הדעה הפוליטית שלהם, גם בגבולות דיון שמתיימר, או לפחות מנסה, להיות אובייקטיבי. אפשר להירגע, עולם כמנהגו נוהג.
על מקרה אזריה, שלא יהיה ספק, חשוב וצריך לדבר, וטוב עשה העיתון שציין שמדובר בדיון מורכב. עיקר הבעייתיות בעיניי היא פשוט באריזה של כל הסיפור: המונח "אנשי השנה" נמצא בתודעה הקולקטיבית כבעל קונוטציה חיובית גרידא, או לכל הפחות כזו ששמורה למי שהובילו מהלכים במטרה מסוימת, לרוב מתוך כוונה תחילה לחולל שינוי בחברה.
אזריה ועורך דינו בבית המשפט. ''לכל היותר בחור חמום מוח או קורבן של נסיבות, ניצול פוליטי ושיקול דעת מוטעה, ואולי כולם יחד''.
צילום: יוסי זליגר
אזריה אמנם הצית דיון מתמשך וסוער אבל אין כאן עשייה אמיתית לדון בה. הוא לכל היותר בחור חמום מוח או קורבן של נסיבות, ניצול פוליטי ושיקול דעת מוטעה, ואולי כולם יחד, אבל מכל מקום לא מדובר בפעילות ציבורית מתמשכת שניתן להתווכח על תועלתה.
המונח "פרשה" מתאים פה יותר מאשר אזריה כאדם פרטי, שבעצם היה רק האצבע שלחצה על ההדק ללא תכנון רב מראש. ייתכן שאפשר היה להזיז את הפוקוס בשער לאדם אחר שהשפיע, או להכניס את אזריה תחת כותרת נפיצה פחות ומסויגת יותר. הוא גם יכול היה להיות חלק מהשער יחד עם אחרים ולא נושאו הבלעדי. אבל כאמור, לעולם אי אפשר יהיה לרצות את כולם. מה גם שיש כמובן שיקולים מעבר לכך: הידיעה הברורה ששער כזה יתפשט במהירות ברשתות החברתיות, בעיקר באדיבותם של אנשי שמאל הממלאים נאמנה את תפקידם כפבלובים שימושיים, ויעניק חשיפה מוגברת לגיליון ולעיתון בכלל. מהבחינה הזאת לפחות, אין ספק שהיתה פה הצלחה מסחררת.
עם כל זאת - וכאן אנסה אני לשמור על אובייקטיביות ככל שניתן - 'מקור ראשון' לא זקוק באמת לגימיקים של שערים מעוררי מחלוקת כדי להיכנס לתודעת הכלל. הוא עיתון איכותי, מעשיר וישר בכל קנה מידה, נותן במה במוספיו השונים גם למי שלא מגיע מתוך המחנה הלאומי, וגם כשקוראיו אינם מסכימים עם כל התכנים והדעות המוצגים בו הם עדיין לא מרגישים שמזלזלים להם באינטליגנציה.
בעקבות שער כזה נוצרת לו, שלא בטובתו, תדמית שגויה של קיצונות, של "עיתון מתנחלים", וחבל – כי הוא באמת רחוק מאוד מתוויות שטחיות כאלה. אני יכולה רק לקוות שזה לא יפריע למי שעדיין לא מכיר, לפתוח קצת את הראש בכל זאת, מעבר לדעות הקדומות, וליהנות מפרינט חי ובועט שכבר לא מוצאים היום בהרבה מקומות (ואף מילה על מדור הסאטירה). וכן, גם לקרוא את הטור שמסביר את הבחירה באזריה, ולהיווכח, למרבה הפלא, שהוא מאוזן למדי. שנה טובה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם