השופטות האתיופיות ניפצו תקרת זכוכית כפולה
מינוין של סבחת-חיימוביץ' וטפטה-גרדי לשופטות הראשונות מקרב העדה האתיופית, לא תסתום את הגולל על תחושות הגזענות והרדיפה שמרגישים חלק מבני העדה, אך זהו ללא ספק שלב משמעותי וסמלי, להתערות בחברה הישראלית
בשולי הידיעות והאירועים ששטפו את מדינתנו בשבוע שחלף, כמו האובדן העצום של שמעון פרס ז"ל, הסיקור התקשורתי הנרחב שנלווה אליו, והרמות הכוסיות לקראת השנה החדשה - נדחקה ידיעה קטנה ששחררה דוברות בתי-המשפט, לפיה בין יתר השופטות והשופטים שמונו, הוחלט למנות לראשונה בישראל שתי שופטות ממוצא אתיופי. עו"ד אדנקו סבחת חיימוביץ' מונתה לשופטת שלום, ועו"ד אסתר טפטה גרדי לשופטת תעבורה.יכול להיות שהכול בגלל שטף האירועים שנשאבנו אליהם, יכול להיות שלא. מכל מקום, מדובר בידיעה מטלטלת, היסטורית ותקדימית, שיש לתת לה את הכבוד הראוי לה. ויש כבוד.
עוד כותרות:
- ההיסטוריה קובעת: דמיון מפתיע בין פרס לנתניהו
- ראש השנה, יום הולדת לאדם היוצר, המקלקל והמתקן
כדי להבין מה כל-כך דרמטי במינוי, צריך להבין את הסמנטיקה של מערכת השיפוט בישראל. מדינת ישראל היא לא ילדה וגם לא נערה, אך גם לא מבוגרת במיוחד. עוד אין לה 70. במשך שנים רבות מאז קום המדינה, שררה הגמוניה מאוד ברורה בזהות היושבים על כס השיפוט. אם נבחן את תמהיל שופטי בית-המשפט העליון בתקופת קום המדינה, נגלה כי היה מדובר בגברים יהודים, ממוצא אשכנזי, שגדלו ולמדו לרוב יחד באותן המסגרות. לא היה גיוון ובוודאי לא גיוון מחשבתי. ייצוג זה בערכאת השיפוט הגבוהה ביותר, של אוכלוסייה מסוימת בלבד, הדיר את הייצוג של האוכלוסייה ההטרוגנית שאפיינה ומאפיינת את ישראל.
אמנם, אין חולק כי מבחינה היסטורית, מבצעי העליות לארץ המובטחת היו בהדרגה והעלו במסגרתם טיפין טיפין תחילה את היהודים ממוצא ספרדי, ובהמשך יהודים ממוצא רוסי ואתיופי. אך עדיין, באותה תקופה, בהרכבי שופטי בתי-המשפט העליון, לא היה ניתן למצוא מגדר שלם למשל, של נשים (שכמובן היה קיים באותה תקופה ומאז ומתמיד), וחסרונן של שופטות במוסד זה, היה בולט ומעכיר.
ואולם, לאחר שנים שנשפכו קיתונות של ביקורת על היעדר ייצוג הולם לכלל האוכלוסייה - תמהיל השופטים בערכאות השונות - החל להיסדק ולהתעצב מחדש. מונו נשים, מזרחיים, ערבים ולכאורה נולד כאן מזרח תיכון חדש.
בתקופה שבה בערה מחאת יוצאי אתיופיה, יצא לי לשוחח עם ח"כ לשעבר (יש עתיד), עו"ד פנינה תמנו-שטה. שאלתי אותה, בתור פעילה חברתית שהסוציאליות בוערת לה בדם, לאן הרוחות נושבות בקרב יוצאי אתיופיה ומה בדיוק דורשת העדה. היא מנתה בפניי מספר דברים ואז נשמה עמוק ואמרה, "לב המחאה הוא ההתערות בחברה הישראלית". זכרתי את המשפט. בהמשך, במסגרת עבודתי, נדרשתי לסקור את רשימת המועמדים לכס השיפוט, בבתי-משפט שונים ברחבי הארץ. אף לא אחד מהם היה יוצא העדה. התקשרתי שוב לפנינה. שאלתי אותה, בתור עו"ד, הייתכן שאין מועמד/ת ממוצא אתיופי לשפיטה? היא אמרה לי "זה ידוע. מעולם לא נבחר/ה מועמד/ת מהעדה".
לא ממש הבנתי איך בשנת 2016 לא נמצא ולו אדם ראוי אחד, מקרב יוצאי העדה שיישב על כס השיפוט, ויפסוק בהתאם לדין ולמשפט אך גם בהתאם לנטיית ליבו ועל רקע נסיבות חייו, תוך שהוא מאפשר למערכת המשפט ולציבור את ההזדמנות לנסח פסק-דין דרך הפריזמה שלו.
ואדגיש, כמובן, שאין צורך למנות אדם לשיפוט, רק בשל מגדרו, מוצאו או צבע עורו. יש לתת לכל אדם את ההזדמנות הראויה לכך. אבל, וזה אבל גדול, כאשר אותו מינוי לא מתרחש בפועל, יש כלי משפטי ובעיקר חברתי שנקרא 'העדפה מתקנת' וניתן להשתמש בו במקרה זה.
והנה, בלי רעש וצלצולים, לאחר שעקבתי רבות אחר הנושא, פרסמה השבוע הוועדה לבחירת שופטים על מינויין של שתי שופטות מקרב העדה. פייר, מרגש.
סבחת-חיימוביץ' וטפטה-גרדי לא סתם עשו היסטוריה כשופטות הראשונות מקרב יוצאי אתיופיה. הן פרצו תקרת זכוכית כפולה, עם ציפוי עבה במיוחד. הן בתור נשים בחברה הישראלית, שלרוב מקופחות בשוק העבודה ומקבלות שכר נמוך יותר מעמיתיהן הגברים, והן בתור נשים מקרב יוצאי העדה, שהתברגו למקום בכיר בעולם המשפט. הן אף דילגו מעל המדרגה החברתית, שלכאורה, לפי תפיסה זו היה אמור להיבחר שופט ראשון מקרב העדה ורק אז שופטת. אך לא. בחירתן של השופטות היא בבחינת סנסציה, לא פחות.
נכון, אולי לא נוח להן לנופף בדגל הממותג של "יוצאי אתיופיה", הן אולי לא ממש רוצות בכך, הוא כבד. ונכון, אולי הן פשוט רוצות להיות הן, בזכות עצמן, ולא בזכות המשבצת הזו שממהרים לאייש אותה. אך עם כל זאת, דריסת הרגל שלהן, בשטח בתולי ולא מוכר, תסלול דרך חדשה ומרעננת בעולם המשפט.
בואו לא ניתמם. דריסת הרגל הזו לא תסתום את הגולל, על תחושות הגזענות והרדיפה שמרגישים חלק מבני העדה (ע"ע דברי המפכ"ל). אך עם זאת, היא בבחינת שלב משמעותי מובהק וסמלי, להתערות בחברה הישראלית.
אקו"ם