מותו של המנהיג הגדול האחרון של דור המייסדים - הזדמנות לשינוי
פרס, גם בעל כורחו, עמד בלב ההתנגשות בין ישראל ההגמונית, המנכסת לעצמה את יוקרת החלוציות, למול "ישראל השנייה", מדוללת הכוח, בכל המובנים. לצד הצער האישי העמוק, מותו מכיל גם הזדמנות לשחרור מדפוסים ישנים
כולנו נוטים להשליך על מנהיגי ציבור הרבה מהרגשות שלנו. דחייה ומשיכה. פחדים ותקוות. אהבה ושנאה. הם הופכים, עוד בחייהם, לסמלים ומקורות השלכה והשראה משמעותיים לציבור, בשמו הם מחזיקים בעמדות ציבוריות.אין ספק ששמעון פרס הוא מהסמלים החזקים מכולם. במובנים רבים, הסמל בה"א הידיעה. אך טבעי הוא שבדמות פוליטית, הנמצאת במוקד הזרקור הציבורי למעלה משישה עשורים, יש אורות וצללים רבים. אין ספק, גם, שבמותו הוא מסמן את סיום השושלת הפוליטית של מקימי המדינה, ובראשם דוד בן גוריון, מורו ורבו הפוליטי המובהק.
עוד כותרות:
- ההיסטוריה קובעת: דמיון מפתיע בין פרס לנתניהו
- ראש השנה, יום הולדת לאדם היוצר, המקלקל והמתקן
שמעון פרס. ''הסמל בה''א הידיעה''.
צילום: AP
השושלת הזו היתה מאופיינת במנהיגים בטחוניסטיים ואקטיביסטים לעילא, המחוברים גם למחוזות תרבות הבסיסיים של תנועת העבודה וההתיישבות. פרס אסף בהתמדה אותות הצטיינות וקלון מקהילות ושבטים ישראלים רבים. האותות הללו מעידים, יותר מכל, על השפעה עמוקה.
מוות של מנהיג כזה, לצד הצער האישי העמוק, מכיל גם הזדמנויות. שחרור מדפוסים ישנים. מגעגוע ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", שמפעיל אותנו גם בימים אלו. פרס, גם בעל כורחו, עמד בלב ההתנגשות בין אותה ישראל, הגמונית, מנכסת לעצמה את יוקרת החלוציות, למול "ישראל השנייה", מדוללת הכוח, בכל המובנים. הכלכליים, החברתיים, הסימבוליים.
בהתנגשות הזו, ה"לוזריות" של פרס היתה גם ההפסד והדחיקה של המחנה שבו צמח ואותו ייצג, באופן הכי עמוק. ועדיין, במונים העמוקים, הוא המשיך לנצח. נתניהו, שסילק אותו מהזירה הפוליטית, בנצחון הדחוק ב-1996, נושא, במובנים רבים, את הגחלת המפא"יניקית. גם הוא ב"כן ולא". גם הוא בשיח של שלום ופרקטיקה של התנחלויות. גם הוא עסוק בבניית כוח הגמוני, המעדיף שבטים ישראלים מסוימים על אחרים. גם הוא עסוק בטיפוח תדמית ניצית וכוחנית, על מנת לכבוש את "המרכז" הישראלי.
פרס ובן גוריון בהיאחזות גרופית. ''הזדמנות לשחרור מדפוסים ישנים''.
צילום: מיקי אסטל, במחנה/ באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון
המוות של פרס יכול לסמן את מותה של הדרך הזו. את היכולת שלנו להשתחרר מדמות המנהיג המחזיק בכוח ולא משחרר. המשתמש ולא מכיל. המספר סיפור ישראלי צר. ההופך פרגמטיזם פוליטי לאידיאולוגיה ולא לאמצעי.
המוות של פרס יכול לשחרר אותנו לחלום ישראל אחרת. ישראל שמכבדת את שורשיה ואת ההיסטוריה שלה, אבל מתקנת את הקיים באופן עמוק. ישראל שמשתחררת מהגעגועים או מהתיעוב ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", השייכת למעטים, ובונה חברה ישראלית דינמית ומשגשגת, בה יש יותר מקום לכלל הקבוצות הישראליות. בונה חברה ישראלית בה יש מגמות המתמודדות טוב יותר עם פערים מעמדיים וגיאוגרפיים אכזריים, עם התנכרות ושנאה בין- קבוצתיים, עם חלוקת הון בסיסית לקויה, עם סכסוך לאומי מתמשך.
לפני יומיים שאלה אותי חברה האם יום מותו של פרס הוא יום חג למזרחים. זו שאלה מרחיקת לכת, אבל הקולות הפורמים את מעטה ההומוגניות של "ישראל אבלה וחפוית ראש" הם סימנים לבשורה טובה אפשרית. לכוחות שמבקשים שחרור מפאתוס גדול ובלתי מושג. כוחות המחפשים ביטוי אמיתי במרחב משותף, המסוגל להכיל מורכבות. המוות של המנהיג הגדול האחרון של דור המייסדים, הוא הזדמנות חשובה לעשות כמה צעדים בכיוון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם