שמעון

החרם על לווית פרס: גול עצמי לציבור הערבי

מדי יום ביומו מצביע הציבור הערבי אמונים למדינת ישראל, שבה הוא מעמיק את השתלבותו במרקם החיים הישראלי. חרם הח"כים הערבים על לווית פרס מוכיחה שמנהיגי הציבור הערבי מפגרים אחר האזרחים

ישראל היום
פרופ' אייל זיסר | 5/10/2016 9:34
תגיות: שמעון פרס, איימן עודה,המגזר הערבי
בימים הטובים של טרם פרוץ "האביב הערבי" ולפני שהכאוס השליט את עצמו על רחבי המזרח התיכון, לא היה דיקטטור ערבי, החל במועמר קדאפי וכלה בבשאר אסד, שלא זכה לביקור נימוסין וחנופה מצד מנהיגי הציבור הערבי בישראל. כבר אז זכו ביקורים אלו לביקורת מצד רבים בקרב ערביי ישראל. אבל התשובה היתה כי הערבים בישראל הם חלק מהמרחב הערבי שאותו מיטיבים לייצג רודנים אלו, וכי "צילום קבוצתי" עימם הוא הדרך הראויה לקדם את עניינם של האזרחים הערבים בישראל.

עוד כותרות:
- מותו של פרס: הזדמנות לשינוי
- הושטת יד למדינות ערב: האתגר הגדול של תשע"ז
  
צילום: AFP
איימן עודה. ''הציבור הערבי בישראל מצביע אמנם בעבורם מדי ארבע שנים בבחירות, אבל מדי יום ביומו הוא מצביע אמונים למדינת ישראל''. צילום: AFP

מאז עברו על המזרח התיכון תהפוכות רבות, אבל מנהיגי הציבור הערבי בישראל בשלהם. בשבוע שעבר החליטו כמה מהם להחרים את מסע ההלוויה של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. מה שהיה אפשרי וטוב למצרים, לירדן ואף למנהיג הרשות הפלסטינית, נתברר כלא מספק בעבור קומץ חברי כנסת ערבים. יש להניח כי אם בשאר אסד היה מתפנה לרגע משדות הקטל וההרג בסוריה שבהם הוא טובח בבני עמו ומחליט להגיע להלוויה, היו חברי כנסת אלו אצים רצים להצטרף אליו. שהרי לא המתונים במנהיגי ערב הם מושא ההתייחסות שלהם, אלא תמיד אלו הקיצונים.

בחרם שהטילו על שמעון פרס עשו מנהיגי הציבור הערבי שירות דוב לעניין האזרחים שאותם הם אמורים לשרת. היה זה גול עצמי במאבק האזרחי שמנהל הציבור הערבי בישראל למען שילובו בחברה הישראלית וכדי לקבל את מלוא זכויותיו האזרחיות מן המדינה. במעשה החרם היה כדי לחזק את אותם אלו בחברה הישראלית הטוענים כלפי חברי הכנסת הערבים כי מאבקם בממשלת ישראל ובמוסדות המדינה אינו מאבק אזרחי בתוככי המדינה למען זכויות ושילוב, אלא מאבק לאומי המציב אותם למול המדינה על כל המשתמע מכך.
  
צילום: EPA
''בחרם שהטילו על פרס עשו מנהיגי הציבור הערבי שירות דוב לעניין האזרחים שאותם הם אמורים לשרת''. צילום: EPA

אבל דומה שמנהיגי הציבור הערבי איחרו את הרכבת. הציבור הערבי בישראל מצביע אמנם בעבורם מדי ארבע שנים בבחירות, אבל מדי יום ביומו הוא מצביע אמונים למדינת ישראל, שבה הוא מעמיק את השתלבותו במרקם החיים הישראלי. עדות ברורה לכך היתה הגעתם של מרבית ראשי הרשויות המקומיות הערביות לניחום אבלים במרכז פרס לשלום. אלו יודעים את ההבדל בין דיבורים גבוהה גבוהה לבין מאמץ יומיומי לשיפור תנאי החיים של הציבור הערבי.

בראשית השבוע ציינו במגזר הערבי את יום השנה למהומות אוקטובר 2000. וגם כאן בלט השקט והעדרה של הקצנה ואלימות. לשקט זה כמה סיבות. ראשית, שילוב - גם אם איטי ומדורג - של האוכלוסייה הערבית במרקם החיים במדינה. בהקשר זה ראוי לציין את תוכנית החומש השאפתנית שאותה אימצה באחרונה ממשלת ישראל ובמסגרתה הוקצו מיליארדים לצורכי האוכלוסייה הערבית. שנית, המאבק הנחוש באותם גורמים מסיתים ומפיצי אלימות דוגמת התנועה האיסלאמית, שהרעל והארס שהפיצה היו אחד ממחוללי מהומות אוקטובר 2000.

אבל לבסוף, ולא פחות חשוב, העובדה שישראל מצטיירת כאי של שפיות ושל יציבות נוכח הסערה הפוקדת את המרחב כולו. את זאת מבינים האזרחים הערבים בישראל ויש לקוות שגם מנהיגיהם יבינו זאת יום אחד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח

המומלצים

פייסבוק