מותו של פרס ותחיית הקונצנזוס הישראלי
התגובות האינסופיות על מותו של פרס תחמו מי נמצא בזרם הישראלי-ציוני המרכזי: ימין לאומי ושמאל לאומי, חרדים ומתנחלים, תל-אביב ופריפריה - מאוחדים בהכרתו בתרומתו של יהודי וציוני יקר לעם ישראל, חרף המחלוקת על דרכו. אנחנו חייבים כל כך הרבה לפרס, עכשיו אנו חייבים לו גם את תחיית הקונצנזוס הישראלי
נראה שמעולם לא נכתבו בזמן כה קצר כל-כך הרבה מילים מעל כל-כך הרבה במות, על אדם אחד כפי שנעשה מאז שנקראו בני משפחתו של פרס להיפרד ממנו בבית החולים ועד הלווייתו. באופן בלתי נמנע, ניתן כבר לסכם את כל מה שנאמר עד כה. אם תרצו, להספיד את ההספדים.עוד כותרות:
- החרם על לווית פרס: גול עצמי לציבור הערבי
- הושטת יד למדינות ערב: האתגר הגדול של תשע"ז
המוטיב שאפיין כמעט כל התייחסות לפרס היה תכונתו כאדם בעל חזון, כחולם בלתי נלאה. אכן, הכי הרבה למדנו מפרס לחלום בענק וגם להתמיד על מנת להגשים את החלומות. חשוב מאוד, ואין בכך שמץ של זלזול במורשתו, ללמוד גם את מגבלות החלומות. ובניגוד למורשתו של פרס יש להיזהר מערבוב של החלום והמציאות. לחלום שערפאת יכול להיות פרטנר לשלום הוא תוצר של אופטימיות וחזון שמאפיינים את האידיאליזם היהודי-ציוני כפי שגילם שמעון פרס.
זהו חלום נשגב וראוי המוסיף כבוד למורשת הישראלית. להתאמץ ולהקריב את תדמיתך הציבורית על מנת לממש את החלום אף הוא דבר ראוי. אך כאשר בפועל ערפאת משתמש בחלום כדי להרוס את ביתו הלאומי של העם היהודי ולטבוח בבניו, זהו חלום בלהות שחובה להתעורר ממנו. לארגן מסגרות ספורטיביות משותפות ליהודים וערבים כדי לקדם את השלום הוא דבר מופתי. אך כאשר אותם אוהדי כדורגל ערבים קוראים בוז למורשתו של פרס בציון דקת דומיה לזכרו, סימן הוא שפרס ניסה לקדם חלום אך שכח לקדם את המציאות.
לשאוף שהחלום יחליף את המציאות היא תמצית גדולתו של פרס. כשהחלימה מפריעה לקריאת המציאות, יש להתעורר ולטפל קודם במציאות. גם זו גדוּלה. אין זה אומר שצריך לוותר על חזון השלום. זה רק אומר שצריך לחלום אותו באופן אחר. ויתור על אבו מאזן, ברגותי ומורשת ערפאת פירושו שאפשר למצוא דרך אחרת, מוצלחת וערכית יותר, לקדם את האינטרסים של עם ישראל, וכן - גם לקדם שלום. ואם יורשה לי רק לנסות להתנסח כמו פרס (קטונתי): ייאוש אין פרושו רק להפסיק לעשות, ייאוש פירושו לשוב ולהמשיך לנסות דרך שנכשלה ולא לנסות אופציות אחרות.
הפיתוי היה גדול מדי ומספר עיתונאים אכן לא עמדו בו. בן כספית היה הראשון לזהות את הפוטנציאל ושעות לפני מותו של פרס כבר קבע שהציונות כבר לא תהיה אותו דבר מכאן והלאה. אלון בן דוד התאפק יומיים ואז שחרר נצרה: 'נותרנו לבד במערומינו מול המראה ומול העולם', קבע, ולא שכח להוסיף בטון קודר שאם נזנח את מורשת פרס אז 'באין חזון יפרע עם'. מאמר המערכת של 'הארץ' מיום ההלוויה ביכה את מדינת ישראל 'שהייתה' ומתה יחד עם פרס. 'הכבוד שיחלקו מנהיגי העולם לפרס יבטא את הפער המתרחב בין ישראל לדמוקרטיות הליברליות, ולא את השתייכותה למועדון'.
נו, באמת. נדרשת פוליטיזציה מוגזמת (ושקופה) של התקשורת כדי להטיף לכולנו ללמוד מפרס כאיש חזון ולהמשיך את דרכו ואז לקבוע שעם לכתו בעצם הסתלק גם החזון הציוני כולו.
בהמשך לכך, ההלם על לכתו של פרס, כאחד שמחבר את דור האבות המייסדים המיתולוגיים של מדינת ישראל לימינו, אכן גדול. אך הדיבורים על קץ הציונות הם ניצול לא יפה של המצב. מי שיתעלה מעל הקטנוניות הפוליטית הרגעית יבין שכל אומה גדולה התגברה על אובדן שכבת האבות המייסדים והצמיחה מנהיגים מיתולוגיים שממשיכים לקיים את ערכי האומה אך מעודכנים לתקופתם הם. זה נדרש לשם ההמשכיות.
כמאה שנים לאחר וושינגטון, ג'פרסון ופרנקלין, הצמיחה ארה"ב את לינקולן. במאה העשרים הצמיחה את הרוזוולטים והקנדים. לאחר העידן האימפריאלי של ד'יזראלי, גלדסטון ופלמרסטון, המורשת האנגלית גידלה וקיבלה את לויד-ג'ורג', צ'רצ'יל ותאצ'ר.
לצרפת לקח יותר מ-150 שנים לאחר נפילת נפוליאון כדי לראות נפילים כדה-גול ומיטראן עולים לשלטון. מאות שנים הפרידו בין משה רבנו ודוד המלך עד ליהודה המכבי ורבי עקיבא. לאחר מכן נדרשו 2000 שנים נוספות כדי שהרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי ינהיגו את עם ישראל לדרך חדשה. פרס ייזכר כאחד מגדולי האומה והוא איננו עוד. זו דרכו של אדם. בהמשך יקומו מנהיגים דגולים נוספים. זו דרכה של אומה.
שמעון פרס היה לעיתים סמל למי שעומד מחוץ לקונצנזוס או מייצר חוסר קונצנזוס: המנכ"ל האזרחי הצעיר במשרד הביטחון נגד הגנרלים מקליקת ההגנה, הפילוג למפלגת רפ"י יחד עם בן-גוריון, המחנאות במפלגת העבודה, התרגיל המסריח והפילוג הלאומי בעקבות אוסלו הם כנראה רק המקרים המאפיינים הבולטים של היבט זה באישיותו הציבורית.
רק בשנותיו האחרונות הפך סמל לקונצנזוס. מותו חידד עוד יותר את הממלכתיות הישראלית. התגובות האינסופיות על מותו תחמו מי נמצא בזרם הישראלי-ציוני המרכזי ומי מחוצה לו.
בשעה שעם ישראל היה שרוי באבל, דווח על פעיל ימין קיצוני שנעצר בעקבות איום לחבל בהלוויה. טרור יהודי?! ועוד נגד יהודים?! לפלסטינים דמינו? הוא והמעטים שכמותו הם מחוץ לקונצנזוס. יורם שפטל כמעט לא מצא לנכון להתייחס בתכניתו למותו של פרס וכאשר נדרש לכך יצא לכדי חובה? גם ביום מותו לא היה מסוגל להתעלות ולהוקיר יהודי רב-זכויות על הדברים הטובים שעשה למען עם ישראל? הרי היו כמה כאלה. גם שפטל ומעודדיו מהיציע מחוץ לקונצנזוס.
מאמר המערכת מ'הארץ' שהוזכר לעיל לא הספיד את פרס כפי שהספיד, כאמור, את מדינת ישראל. גם סיקור הלווייתו של פרס בעיתון זה היה יבשושי, נעדר פאתוס. זה לא רק עניין של סגנון עיתונאי. הנה גדעון לוי שהבהיר לקוראיו כי פרס אינו איש של שלום (28.9). פרס, כך לוי, הוא חלק מהיותה של ישראל "כובשת ומשוקצת", "אם ישראל היא מדינת אפרטהייד בדרך, הוא מייסד-שותף". 'הארץ' מייצג כיום זרם נרחב בשמאל הישראלי, כזה שהתרחק מהקונצנזוס הציוני, כזה שמכפיש את ישראל בכל הזדמנות ומאשים אותה בכל עוולות המזרח התיכון. מאמרו של לוי רק מדגיש (שוב) מדוע.
הנהגת ערביי ישראל בחרה, כמו 'הארץ', להאשים את פרס בנכּבּות של 48', 67' ו96' (כפר כנא) וסירבה להספידו. את אוהדי הכדורגל הערבים שסירבו לכבד את זכרו כבר הזכרנו. אפשר לדבר על ישראליזציה, העדפה מתקנת והפניית תקציבים עד מחר. בפועל, אין חדש במזרח התיכון.
השתלבות צריכה לבוא משני הצדדים, והמסה הקריטית של ערביי ישראל בחרה להשתלב רק בביטוח הלאומי. ואל תתנו להגעת ראשי הרשויות הערבים לשבעה על פרס להטעות אתכם. מאזן גנאים חזר לאחר מכן לסכנין והמשיך לפרוש את חסותו על ערבי הוקרה לעזמי בשארה באיצטדיון דוחא בעיר. אפילו פרשן 'הארץ' לענייני ערבים ג'קי חורי הבהיר (3.10) כי פרס בעיני ערביי ישראל הוא חלק מהממסד "שרואה בערבים בעיה שיש להתמודד איתה" (אנחנו מדברים על שמעון פרס, כן?), וכי ערביי ישראל לא צריכים לקבל את התכתיב הישראלי של דו-קיום מזויף.
מה לגבי החרדים? סקירת האתרים החרדים המרכזיים (כיכר השבת, בחדרי חרדים, לדעת, קוקר ו-JDN) מעלה סיקור נרחב של הלווייתו של פרס, כולל הספדים מרגשים של אישי ציבור חרדים. ההשתתפות באבל הייתה ניכרת. בחלק מהאתרים שולבו גם סיפורים על אודות קרבתו של פרס לכמה מגדולי התורה בתקופתו והתייחסויות לתפילות שנאמרו במהלך טקס הלוויה. החרדים שוב הוכיחו שעם ישראל נמצא מבחינתם במקום הראשון. הם ללא ספק חלק מהקונצנזוס.
כך נשאר הזרם המרכזי של עם ישראל: ימין לאומי ושמאל לאומי, חרדים ומתנחלים, תל-אביב ופריפריה - מאוחד בהכרתו בתרומתו של יהודי וציוני יקר לעם ישראל, חרף המחלוקת על דרכו.
לאחר תקופה ארוכה של שיח מפלג וקרבות מילוליים מלוכלכים בסגנון "מיהו ציוני?" לעומת "מיהו עוכר ישראל?", הממלכתיות הישראלית הרימה ראש. במותו, החיה פרס את הקונצנזוס הישראלי. אנחנו חייבים כל כך הרבה לפרס. עכשיו אנו חייבים לו גם את זה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם