הדרך לעמונה עוברת במתווה הגז
אין מה לעשות, לבנות בתים על גבעות בבית אל ובעמונה ולהיאבק עליהם - זה מרגיש הרבה יותר מלהיב וציוני. אבל מי שלא ישקיע את מאמציו בהפיכת כלכלת ישראל לפתוחה וחופשית, איתנה ומשגשגת, יגלה שאנו מתקשים להחזיק לא רק בעמונה, אלא גם בתל אביב
בימים אלה הולך וצובר תאוצה המאבק הציבורי נגד חורבן היישוב עמונה, שלפי פסיקת בג"ץ אמור להתבצע עד סוף השנה. במקביל, הולך וקורם עור וגידים מתווה הגז. מתנגדי המתווה למיניהם, בלי עין הרע, קצת הרפו ממאמציהם לתקוע מקלות בגלגלי משק הגז הישראלי, פיתוח השדות מתקדם וחוזים למכירת הגז נחתמים.לא במקרה כתבתי, שתהליכים אלה מתרחשים במקביל. משום שאכן, הם מתקיימים ללא כל קשר ביניהם. מבין האנשים, שנאבקים במרץ למען עמונה, לא נמצאו כמעט כאלה, שנאבקו באותו מרץ בעד מתווה הגז. למעשה, רוב המאבק הציבורי היה נגד המתווה, וכמעט ולא נמצא מחוץ למערכת הפוליטית מי שייאבק בעדו. זאת, למרות שמדובר בנושא קריטי לעתיד המדינה.
עוד כותרות:
- כשמפורסמים מתו השנה, אנחנו מתנו על עצמנו
- הושטת יד למדינות ערב: האתגר הגדול של תשע"ז
כל מי שנאבק בעד המתווה ונגדו מסכים שהמתווה הוא רק חלק ממאבק כולל על אופי כלכלת ישראל: האם ישראל תהיה מדינה פתוחה וידידותית ליזמים ומשקיעים, מדינה עם כלכלה חופשית ועם כמה שפחות מגבלות ממשלתיות שחונקות אותה, או שזאת תהיה מדינה שמתייחסת ליזמים כאל "טייקונים" ו"חזירים" שבאים לנצל אותה, עושה הכל בשביל להגביל אותם ולהבריח אותם, וכמובן לגזול כמה שיותר מפרי עבודתם? מאה וחמישים שנות היסטוריה אנושית הוכיחו מעל לכל ספק, שכלכלות חופשיות הן אלו שבנויות על יזמות פורחות. אלה שבנויות על הגבלות ומאבק בלתי פוסק בעשירים - נובלות ומתרסקות.
לכן, המאבק למען כלכלה חופשית בישראל הוא מאבק למען חוסנה הכלכלי של ישראל. והמצב שלנו ממש לא מעודד. לפי כל מדד בינלאומי של מדינות שטוב לעשות בהן עסקים, ישראל מדורגת בתחתית מדינות המערב.
הסיבות לכך רבות: מגזר ציבורי לא יעיל, רווי ביורוקרטיה, שביתות ועיצומים. נמלים, שידועים לשמצה בעולם באי אמינותם. חוקים, שמקנים כוח דרקוני לארגוני עובדים, ובכך מאפשרים את חוסר היעילות במגזר הציבורי, שהולך וחודר גם לחברות פרטיות. הגבלות דרקוניות על סחר, שעושות ייבוא לישראל לכמעט בלתי אפשרי. וכמובן, אינספור נשמות טובות שעושות כל מאמץ לחבל בכל יוזמה שחלילה יכולה להניב רווחים לאיזשהו בעל הון.
הסאגה סביב הגז היא כמובן רק דוגמא לכך. פעולתן של אותן נשמות טובות כבר הביאה לכך, שישראל מדורגת בעולם כמדינה לא אמינה, שבה אין משמעות להסכמים ולהבטחות, ושכללי המשחק בה משתנים כל הזמן באופן שרירותי. לא בדיוק מוניטין שמושך משקיעים, בתחום הגז או בכלל.
המצב הזה הוא סכנה אסטרטגית לעתיד ישראל. לא מדובר כאן רק על זה שהקוטג' בסופר קצת יקר, אלא על השלכות מדיניות חמורות בכמה היבטים, שדווקא מחנה הימין צריך לשים בראש מעייניו.
ההיבט הראשון הוא הפוליטיקה החיצונית. ככל שישראל תהיה חזקה יותר כלכלית, ויותר אטרקטיבית למשקיעים ויזמים, כך יהיה קשה יותר ליזום חרמות ועיצומים כלכליים וכך ללחוץ עלינו מדינית. לעומת זאת, לא קשה להחרים מדינה שגם ככה לא יותר מדי רוצים לעשות בה עסקים.
למשל, ניקח את המאבק רווי העליות והמורדות נגד סימון מוצרים מיו"ש באירופה. נניח, שהמים הכלכליים של ישראל היו כיום מלאים באסדות קידוח של חברות אירופיות, שעוסקות בחיפוש או פיתוח שדות גז ונפט. אסדות, שעשרות מיליארדים, השייכים לאזרחים אירופים, מושקעים בהן. ראש הממשלה יכול היה רק לרמוז, שאולי סימון מוצרים מיו"ש יוביל אותו לשקול את החמרת התנאים עבור חברות גז אירופיות. די בטוח, שיוזמת הסימון הייתה נעלמת באיזו ועדה עלומה ולא מתעוררת יותר.
הדוגמה הזאת מבליטה את חוסר ההבנה של אנשי ימין רבים, שיוצאים נגד חברות הגז הזרות ונגד עסקאות כמו רכישת "תנובה" בטענה הפטריוטית, ש"אסור למכור את המדינה לזרים". כאילו, שבעלות של זרים על חלקים במשק הישראלי יהפכו את ישראל ליותר תלויה בלחצים חיצוניים. ההיפך הוא הנכון: כאשר מושקעים אצלך כספים זרים, המשקיעים עושים הכל כדי להגן על השקעתם, ולהרגיז כמה שפחות את מי שהכסף שלהם נמצא אצלו. ככה שלמדינה, שבה מושקעים הכספים, יש מנופי לחץ על המדינות, מהן באים המשקיעים. לא ההיפך, כמו שסוברים רבים.
ההיבט השני, שבו המצב הכלכלי משפיע מדינית, הוא ההיבט של הפוליטיקה הישראלית הפנימית. הדרך המדינית של השמאל, איך לומר בעדינות, כבר לא מושכת במיוחד את רוב העם. לכן, הקלף העיקרי של השמאל בכל תקופת בחירות הוא כבר מזמן הקלף הכלכלי חברתי. כל ה"מחאה החברתית" הונהגה על ידי תנועות שמאל, והצליחה לסחוף את המוני העם דווקא משום שהיא דיברה על הבעיות הכלכליות, שמעניינות את רוב הציבור ללא הבדל מחנות פוליטיים. אי שביעות הרצון מהמצב הכלכלי מובילה אנשים מהמרכז והימין המתון להצביע למפלגות, שהן בפועל מפלגות שמאל.
כך נוצר מצב, שבו בכל מערכת בחירות הימין ניצל בעור שיניו, וכל פעם הוא נאלץ ליצור קואליציה עם אותן מפלגות. בהתחלה זאת הייתה ממשלת האחדות של נתניהו עם מפלגת העבודה, אחר כך הקואליציה עם לפיד, ולבסוף הקואליציה הנוכחית עם כחלון (שהאדם היחיד במפלגתו, שאפשר להגיד עליו, שלפחות פעם היה מזוהה עם הימין, זה כחלון עצמו). כך, חוסר הרצון והיכולת של הימין להוביל רפורמות עומק, שיהפכו את הכלכלה הישראלית לחופשית ומשגשגת יותר, מביאות לכך שהוא גם לא יכול לשלוט.
דווקא עמונה היא דוגמא מצוינת לקשר העקיף אך הברור הזה בין המצב הכלכלי לחוסר יכולת הימין לשלוט. החורבן הצפוי של עמונה הוא אחת התוצאות של הכוח הדיקטטורי הבלתי מרוסן שיש כיום לבית המשפט העליון. בקואליציה הקודמת הייתה זאת "יש עתיד", שבלמה בשיניה כל רפורמה שתאזן את הכוח הזה. כעת זאת "כולנו". שתיהן מפלגות שצצו משום מקום וצמחו בראש ובראשונה על הבטחות לשפר את המצב הכלכלי ולהוריד את יוקר המחייה.
אך רוב הציבור הימני והמתנחלי מתעקש לא לראות את הקשר הזה. הסיבה פשוטה: הם אידיאליסטים מדי. הם באמת לא מבינים, איך אפשר לעסוק בדבר בזוי כמו כסף, במקום להקים יישובים בארץ ישראל או להקנות זהות יהודית (ציונית דתית כמובן) להמוני בית ישראל. איך אפשר לעסוק במחירי הקוטג' או המילקי, כאשר אפשר להקים עוד גרעין תורני באור עקיבא?
אגב, על הרקע הזה ניתן להבין את גודל המהפכה, שמנסה להוביל נפתלי בנט. כאשר המנהיג הפוליטי של הציונות הדתית מצהיר, שחלק חשוב מהמפעל הציוני כיום זה מאבק ביוקר המחייה ובעד כלכלה חופשית, זאת לא פחות מרעידת אדמה. והמהפכה הזאת, למרבה הצער, זוכה במחנה הציונות הדתית להתנגדות רבה. כשר הכלכלה, בנט ספג ביקורת עצומה על כך, שהוא מעז להתעסק עם רפורמות במכון התקנים, במקום לדחוף בכל הכוח בנייה ביהודה ושומרון או להביא תקציבים לגרעינים תורניים.
כי אין מה לעשות, לבנות בתים על גבעות בבית אל ובעמונה ולהיאבק עליהם - זה מרגיש הרבה יותר מלהיב וציוני. אני יודע, הייתי שם. אבל מי שלא ישקיע את מאמציו בהפיכת כלכלת ישראל לפתוחה וחופשית, איתנה ומשגשגת, יגלה שאנו מתקשים להחזיק לא רק בעמונה, אלא גם בתל אביב.
אקו"ם