51 ישראלים מתו בהתרסקות מטוס: מה אתם יודעים על זה?
"חטאם" הגדול של קורבנות האסון האווירי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, נעוץ בכך שאלה היו "בסך הכל" עולים חדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר. הזכרון הקולקטיבי שלנו מבחין היטב בין מוות למוות, ויוצר הבחנה ברורה עוד יותר בין דם לדם
לפני 15 שנה ארע האסון האווירי האזרחי הכבד ביותר שידעה ישראל, אסון, שעליו כנראה לא שמעתם עד רגע זה.בשנים האחרונות, בהזדמנויות שונות, שאלתי אנשים רבים מהו האסון האווירי הכבד שחוותה המדינה, ולרוב קיבלתי תשובות מגוונות, מהוססות, שאף אחת מהן לא סיפקה מענה נכון לשאלה. אם לא די בכך, לא רק שאף אחד מהמשיבים והמשיבות לא ידע את התשובה לשאלה, אלא שכולם נראו מאוד מופתעים כשסיפקתי להם את התשובה הנכונה.
עוד כותרות:
- מותו של פרס ותחיית הקונצנזוס הישראלי
- החרם על לווית פרס: גול עצמי לציבור הערבי
- הושטת יד למדינות ערב: האתגר הגדול של תשע"ז
ב-4 לאוקטובר 2001 התרסק מטוס של חברת סיבירייה אירליינס הרוסית (כיום S7), אשר היה בדרכו מתל-אביב לנובוסיבירסק שברוסיה, כאשר על סיפונו 66 נוסעים (לא כולל אנשי צוות), 51 מהם אזרחים ישראלים וארבעה מתוכם ילדים. המטוס התרסק כתוצאה מפגיעת טיל קרקע-אוויר תועה שנורה במהלך תימרון של צי אוקראינה.
כעת שאלו את עצמכם, כיצד יתכן שלא שמעתם ולא זכרתם את האסון האווירי האזרחי הכבד ביותר שידעה ישראל עד היום? כיצד זה שאסון כה משמעותי, שבו נהרגו 51 אזרחים ישראלים, אינו חקוק בזכרון הלאומי שלנו?
הרב ישראל וייס. ''אסר על משלחות החיפושים לצאת למשימותן בשבת, שכן לדבריו לא היה מדובר בפיקוח נפש''.
ראובן קסטרו
התשובה לכך פשוטה: האסונות נחקקים בזכרוננו לא רק לפי גודל האסון, אלא גם לפי זהות המעורבים בו. הזכרון הקולקטיבי שלנו מבחין היטב בין מוות למוות, ויוצר הבחנה ברורה עוד יותר בין דם לדם.
"חטאם" הגדול של הקורבנות נעוץ בכך שאלה היו "בסך הכל" עולים חדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר. הם לא היו עולים ותיקים, או צברים, לא היו להם חברים בעלי כוח והשפעה, לא היו להם משפחות שהיה להם די זמן, כסף, וידע של השפה המדוברת על מנת להילחם על זכרם או להסביר את כאבם.
וכמה שזה קל להתעלם ולעבור לסדר היום כשמדובר ב"עולים האלה", שטסו ליעד לא מוכר ולא אטרקטיבי, ושלא הספיקו להיטמע מספיק בתרבות הישראלית, מספיק כדי שנרגיש שאכפת לנו מהם.
הסיקור התקשורתי המינימלי שלו "זכה" האסון עם התרחשותו ואף בשנים שלאחר מכן, ההחלטה של הרב הצבאי הראשי דאז, ישראל וייס, לאסור על משלחות החיפושים לצאת למשימותן בשבת, שכן לדבריו לא היה מדובר בפיקוח נפש (החלטה שגובתה מאוחר יותר על-ידי תנועת ש"ס), והעובדה שמצעד האהבה אשר התקיים באותו היום בתל-אביב המשיך כאילו לא קרה דבר, בעוד 51 גופות של אזרחי ישראל מוטלות בקרקעית הים השחור, מוכיחות כאלף עדים שיש הבחנה ברורה בין מוות למוות, ובין דם לדם.
כעת שאלו את עצמכם, אם על סיפון אותו המטוס היו 51 אזרחים ישראלים שאינם עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, אלא אזרחים ישראליים שנולדו וגדלו בישראל, או שמא עלו לארץ ממדינות אחרות, אטרקטיביות יותר, והמטוס היה טס ליעד אחר, מעניין יותר, האם גם אז אף אחד מאיתנו לא היה זוכר את האסון? האם גם אז הסיקור לו היה זוכה האסון היה כה מינימלי?
כך כולנו שכחנו את 51 האזרחים הישראליים שנספו בתאונה האווירית האזרחית הקשה ביותר שידעה מדינתנו כלא היו.
הכותבת הינה עורכת-דין וממקימי ארגון העיתונאים הצעירים
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם