ראשי » חדשות » דעות

גם ממרחק עשרות קילומטרים – אני עדיין נפגעת חרדה

פתאום הבנתי: גם כשאני במשכן הכנסת, רחוקה מעיר הולדתי, אני מרגישה נפגעת חרדה בכל פעם שנופל שם קסאם. הרעד בגוף, הבכי הבלתי נשלט - כל הסימנים מראים שהטראומה עוד שם

אני זוכרת את הקסאם הראשון שהתפוצץ מטרים בודדים מהבית שלי. זה היה בשבע וחצי בבוקר, התארגנתי לבית הספר בחדרי, בזמן שאמא שלי הכינה לי כריך. שמעתי התרעת ״שחר אדום״ (הרבה לפני שזה הפך לסתם צבע), ספרתי עד 20 בלב וחיכיתי לשמוע את ה״בום״. זה היה בתקופה שבה לא חשבנו שרקטות יכולות להרוג, אז פשוט המשכתי בעיסוקיי עד ש״הבום״ הרעיד את הבית.

עוד בדעות:
-השנה החדשה שמגיעה להיילו: ריבלין, תן חנינה
-לא לפסול על הסף: אחדות אינה מילה גסה
-החרם על לווית פרס: גול עצמי לציבור הערבי

אמא שלי צרחה בשמי, והייתי בטוחה שזה נפל במטבח שלנו. בשניות שהרגישו כמו נצח רצתי למטה וראיתי את אמי חיוורת ורועדת. כששתינו הבנו שיצאנו מזה בשלום הדמעות החלו לזלוג. בהמשך הגיע אמבולנס ופינה את אמי לבית החולים באשקלון, שם הכירו בה כ״נפגעת חרדה״.

זה מה שחשבתי גם היום בבוקר. הגעתי לדיון בוועדת חינוך של הכנסת בנושא אפליית הבנות הספרדיות בסמינרים החרדיים, ובין ההתפתלויות של נציגי משרד החינוך להאשמות הנוקבות של נציגי הציבור החרדי, קיבלתי הודעה בטלפון על "צבע אדום" בשדרות. כמו יתר האנשים במדינה, דפדפתי את זה הלאה במחשבה ששוב זה נפל בשטח פתוח, והמשכתי לכתוב ידיעה למערכת.

בינתיים התמונות מזירת הנפילה הגיעו לקבוצת הוואטסאפ המערכתית והתחלתי לרעוד. באחת התמונות ניתן היה לראות את בית הוריי, וקלטתי שהקסאם פגע שוב באותו כביש מול הבית, כמו לפני 12 שנים.

יצאתי מהדיון עם דמעות בעיניים והתקשרתי להורים, כבר ידעתי שאף אחד לא נפגע אבל ידעתי שהחרדה של אמא שלי חוזרת בכל פגיעה קרובה. אבא שלי סיפר שהיא הספיקה להגיע למקלט לפני הנפילה, אבל הוא לא - ולכן הרגיש את ההדף בכל חלונות הבית.

בשיחה עם אמי שמעתי את הפחד חוזר. היא בכתה ואמרה לי שכבר חשבה שהגרוע מכל קרה והרקטה פגעה בבית הספר ממול. פתאום הבנתי שגם במרחק עשרות קילומטרים משדרות, במשכן הכנסת, אני מרגישה נפגעת חרדה. הרעד בגוף, הבכי הבלתי נשלט - כל הסימנים הראו שהטראומה עוד שם. לקחתי את האוטו ונסעתי לשדרות - לראות בעיניים שההורים בסדר.
 
הם היו בסדר. פארמדיקית תרגלה עם אמא שלי נשימות, אבא שלי ניסה להוריד את הלחץ דם שנסק, ותוך שעתיים היה נראה שהעיר וגם ההורים שלי חוזרים לשגרה. אגב, זוהי שגרה של אלו שאינם מכירים שגרה נורמלית.

זוכרים איך לא מזמן נערך כאן ניסוי צופרים, וכל הפייסבוק השתפך על רגעי החרדה של הקטנטנים, ועל המציאות הלא נורמלית שלנו שבה צריך להסביר לילדים למה הפעילו אזעקות. אז מחוץ לבית של ההורים שלי הגיעו הורים לאסוף את ילדיהם מבית הספר. כשהקשבתי לאחת השיחות שמעתי ילד אומר לאביו ש״ה׳בום׳ היה ממש מפחיד. חייב לחזור לישון במקלט אבא. וגם כשאני בבית ספר - שאורי הכלב יהיה שם. בחוץ מאוד מסוכן״. שגרה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שירית אביטן-כהן

כתבת החינוך והרווחה של nrg ומקור ראשון

לכל הטורים של שירית אביטן-כהן