תשובה בסימן שאלה: הצצה לעולמם של עברייני מין
הם מודעים היטב למעשים המחרידים שביצעו, מכירים את השדים המקננים בתוכם, ואפילו מבינים את הסביבה שנרתעת ומתגוננת מפניהם. הצצה לחייהם של עברייני מין מאחורי הסורגים, שבחרו לקבל טיפול ולהשתקם, ולמי שמוכן למנוע מהם את התקיפה הבאה
כשדלת הברזל הכבדה של בית הסוהר רימונים נטרקת מאחורי גבנו, היא משמיעה בדיוק את הצליל הדרמטי המצופה. המסדרון המוליך פנימה, מסורג מכל צדדיו, משלים את האפקט המהדהד. בדרך אל האגף המיועד לעברייני מין אנחנו חוצים עוד דלת כבדה ונעולה. ועוד אחת, ועוד.עוד כותרות:
- כך הפך עצמו בוז'י הרצוג לשטיח של בנימין נתניהו
- קשת ו-HBO יפיקו סדרה על חטיפת שלושת הנערים
- סוכן NSA נעצר בחשד לגניבת מסמכים מסווגים
אבל במסדרון האגף עצמו, שמזכיר קצת מסדרון בית ספר ממוצע, כתובה ומאוירת על הקיר באופן מפתיע מימרה המיוחסת לרבי ישראל מסלנט - על כך שהאדם דומה לציפור, שבכוחה לעלות מעלה-מעלה בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף. גם הקירות בכיתות הטיפוליות צבועים בסגנון תנועת נוער, עם עץ גדול שהעלים הצומחים ממנו מכילים התחייבויות רגשיות, דוגמת "לראות את האחר" ו"לומר את האמת".
האסירים מסתובבים כאן בבגדים אזרחיים. רק יציאה מהאגף מחייבת אותם ללבוש את המדים הכתומים. כשאחד מהם מתעכב רגע במקום שבו הוא כנראה לא אמור להיות, מגיעה מיד סוהרת שגוערת בו בקול - "מה אתה עושה פה? זוז".
מתוך המסדרון נפתחות דלתות אל תאי המגורים. חום מחניק עולה מהם, מבהיר שגם אם במציאות המקום נראה מאיים פחות מאשר בדמיון, החיים פה בהחלט לא נעימים. מעבר לכך, העבריינים הכלואים באגף הספציפי הזה נדרשים להתמודד עם יותר מאשר חומות בית הסוהר וכלליו הנוקשים. זהו אגף טיפולי, מקום שבו כלואים עברייני מין המכירים בכך שפשעו ומעוניינים לעבור שינוי. העימות המשמעותי שלהם הוא מול העברות החמורות שעשו, מול הנזק הכבד כל כך שגרמו לקורבנותיהם.
אי אפשר לייפות את הדברים. המחשבה שהאנשים ששולחים עכשיו מבט מעט חושש לעברנו הם אנסים מורשעים, חלקם פדופילים שפגעו באכזריות בילדים, שולחת צמרמורות במורד הגב. ובכל זאת, כאן מאמינים שגם להם מגיעה בסופו של התהליך הזדמנות נוספת להשתלבות בחברה.
"אתה מתחיל להכיר את עצמך, להבין מה מוביל אותך - לא רק את הפגיעות, אלא כל מיני התנהלויות בחיים", כך מתאר י', אחד האסירים, את החוויה העמוקה שעבר בטיפול. "גיליתי דברים לא פשוטים, מקומות שחשבתי בהם רק על עצמי, שלא הבנתי מה עובר עליי, מקומות של בלבול. את המשיכה שלי לנערים, איך היא נוצרה, איך היא הובילה אותי במשך החיים. אני מסדר לעצמי את החיים הלאה בראש, חושב איך אני מתמודד, מה אני עושה. אני עדיין באמצע תהליך, וזה כמו לטפס את האוורסט. קשה, אבל אתה רוצה להמשיך".
היום אתה סומך על עצמך? אתה יודע מה עלול לדרדר אותך, ומה לעשות כדי לעצור בזמן?
"תראי, המשפט הכי נכון שלמדנו פה הוא 'כשאני לא בטוח, אני הכי בטוח'. בנאדם שבטוח שהוא שולט ויודע, זה המצב הכי מסוכן. נקודת ההנחה הראשונה שלי היא שאני לא בטוח בעצמי, ואז יש לי כלים שמלמדים אותי פה - איפה להיות ואיפה לא להיות, אילו מחשבות בראש עלולות להוביל למקומות של פגיעה. מה הטריגרים שמפעילים אותנו, איך לזהות אותם ומה לעשות עם זה".
בשנים האחרונות יותר ויותר תלונות על פגיעות מיניות שוברות את מחסום השתיקה הקיים בתוך הנפש הפצועה והכאובה. במגזר הדתי באופן ספציפי, ההתמודדות הקהילתית עם מקרים של פגיעה מינית התקדמה באופן משמעותי, גם אם יש עדיין לאן לשאוף. אבל מה קורה בסופו של התהליך? אחרי שהנפגע או הנפגעת אזרו אומץ והתלוננו; אחרי שהתוקף נעצר, נשפט ונכלא - מה קורה כשהוא מסיים לרצות את העונש שנגזר עליו? ואיך מתמודד יישוב קהילתי עם מציאות שבה אדם ששילם את חובו לחברה, חוזר כעת לביתו, לא הרחק מקורבנותיו?
כשמדובר על שיקום, יש כמובן הבדל משמעותי בין פוגע שלקח אחריות על העבירות שביצע ומקבל טיפול, ובין מי שמסרב להכיר במעשיו. "מכחישנים", כך מכנים בשירות בתי הסוהר את העבריינים שמתבצרים מאחורי ההצדקה שיצרו לעצמם. בשב"ס מתקשים לספק נתונים לגבי שיעורם של עברייני המין המשתייכים להגדרה הזו, לעומת אלה המקבלים טיפול. "זה משתנה על ציר הזמן", מסבירה קרן נגר, מנהלת המחלקה הטיפולית, במשרד הקטן שלה שגם הוא אינו ממוזג. "יכול להיות אדם שהוא מכחישן בשלב הראשון של המאסר שלו, ובמשך הזמן הוא מתקדם ומבין שיש לו בעיה".
נגר, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת את המחלקה הטיפולית ברימונים כבר שבע שנים. "כל המטפלים כאן עברו הכשרות אקדמיות לטיפול בעברייני מין", היא אומרת. "כולנו עובדים סוציאלים ומטפלים מוסמכים".
ארבעים אסירים שוהים כיום באגף. אחד מהם הוא י', נשוי ואב לילדים, בתחילת שנות השלושים לחייו. הוא מרצה עונש של שלוש שנות מאסר, לאחר שהורשע במעשים מגונים בקטינים. "כשנעצרתי, הייתי בסוג של הלם", הוא מספר לנו. "אתה חושב על זה שעכשיו אנשים יודעים, המשפחה יודעת. המטרה שלך היא למזער את מה שקרה - להגיד להם 'זה כלום'. בשלב הראשון אתה אומר גם לעצמך שזה כלום. כי לא נעים לך. יש פחד גדול לאבד את הקרובים אליך – את ההורים, את האישה - אם הם יחשבו שההאשמות נגדך נכונות".
באגף הזה הוא יושב כבר כמעט שנה, אחרי שהות של כמה חודשים באגף אחר ברימונים. ההחלטה לעבור טיפול לא הייתה קלה עבורו. "בהתחלה זה מאוד מאיים, כי אם נקודת ההנחה שלי אומרת שהכול עלילה, ושגם אם הודיתי בתיק זה היה רק בשביל העסקה - איך פתאום אני אומר שאני צריך טיפול? הרי המשמעות היא שההאשמות נכונות, ואם זה נכון, מה תעשה המשפחה שלי? בנוסף, היחס בבית הסוהר לעבירת מין הוא לא טוב. אתה צריך להמציא, לשקר. באגף הקודם סיפרתי שאני יושב על סכסוך שכנים, על מכות עם ערבים. תלוי מי שאל.
"לא קל גם להתחיל להוציא החוצה דברים שכל הזמן הסתרת. ברגע שאתה אומר את זה בקול, זה באמת קיים. אבל ברגע שנכנסים לטיפול, אתה פוגש פתאום אנשים שאפשר לדבר איתם, לשתף. הצוות כאן מאוד רוצה לעזור".
מה אתה מרגיש שלמדת פה?
"שאפשר לדבר גם על הדברים הכי לא נעימים, כי יש כאן אנשים שמסוגלים להכיל אותם. זה לא מובן מאליו. בשלב הראשוני נמצאים בקבוצות שבהן אנשים לומדים להכיר את הרגשות שלהם, ואחר כך בקבוצות שמתעסקות בעבירה עצמה. כך אתה יכול לחבר בין הדברים שהובילו אותך לפגוע, ובין הפגיעה".
"בהתחלה האסירים משתתפים בקבוצות פסיכו-חינוכיות, שעוסקות בנושאים בסיסיים שקשורים לעבירה", מפרטת נגר. "כל מטופל מגיע לשניים-שלושה מפגשים קבוצתיים בשבוע. יושבים במעגל, ויש שני מנחים. כרגע יש אצלנו שני גברים, אבל המצב האידיאלי הוא שיהיו גבר ואישה. הרעיון הוא לתת מודל של גבר ואישה שמנהלים ביניהם דו-שיח שווה. הרבה מהפוגעים תופסים נשים כאובייקט בלי פנים או משמעות, ולכן חשוב שיראו מולם אישה שהיא מנהלת גם של גברים.
"בקבוצות האלה עובדים על כישורי חיים, מה זו זוגיות, מה זו מיניות בריאה. מתחילים ממש מהבסיס. המטופלים ממלאים שאלונים על מיניות, ואת רואה כמה בורות יש. דברים שכל אדם בוגר אמור לדעת, והם לא יודעים. מדברים על אמפתיה, על עיוותי חשיבה שמאפשרים לעבריין מין לפגוע, ולהמשיך לישון בלילה. יש פה אנשים מאוד מוכשרים שעבדו במקצועות נחשבים וניהלו חיים רגילים. אנחנו בודקים איתם איך אדם כזה, אחרי שפגע במישהו, מניח את הראש על הכר בסוף היום. מה הוא מספר לעצמו".
מדברים בקבוצות על המעשים שהם עשו?
"אחרי שמסיימים את הטיפול הבסיסי, שאורך כשנה, עוברים לקבוצה ייעודית. זו ליבת הטיפול במחלקה. עם כל מטופל עובדים פעם בשבוע, באופן פרטני אך בתוך הקבוצה. בנוסף למנחים, גם הקבוצה עובדת מאוד יפה מול המטופל. היא משקפת לו את דפוסי החשיבה שלו, למשל ייחוס אחריות לקורבן. היה אצלנו עבריין שאמר 'הנכדה שלי אמנם הייתה בת עשר כשפגעתי בה, אבל היא מאוד פתיינית. כשאני אומר בת עשר אתם חושבים על ילדה תמימה, אבל היא לא הייתה תמימה. הייתה עושה לי עיניים'.
"האנסים בקבוצה – אנחנו בכוונה יוצרים קבוצות לא-הומוגניות, שיש בהן גם אנסים וגם פדופילים – ממש הזדעזעו. הם אמרו לו 'תגיד, אתה חולה? מה נסגר אתך? איך אתה יכול להגיד דבר כזה על ילדה בת עשר?'. הם שיקפו לו מצוין. וכשחבר אומר את זה, ההשפעה היא הרבה יותר משמעותית מאשר כשאני אומרת".
אדם כזה לא נחשב למכחישן?
"לא, כי הוא מבין שגם אם הילדה פתיינית בעיניו, על פי החוק הוא היה אמור לעצור את עצמו. אחר כך הוא גם מבין שזו מציאות שהוא בנה לעצמו כדי להרגיע את השדים שלו. שזו לא האמת".
המשפחה של י' לא נטשה אותו לאחר שנחשפו מעלליו. "הם מאוד ניסו לסייע", הוא מספר. "ברור שאשתי הרגישה מרומה ופגועה. היא חשבה הרבה, זה לקח זמן, ובסוף החליטה לתת לי צ'אנס - אבל על תנאי. למשל שאמשיך בטיפול גם אחרי המאסר, כדי לשקם את הקשר. אני מאוד מעריך את זה שהיא הסכימה להישאר".
י' מהסס לרגע, ואז מספר שהתהליך שהוא עובר פתח לו גם עולם חדש של שיח עם זוגתו. "לפני האגף הטיפולי, שיחות הטלפון איתה היו 'מה נשמע, איך בעבודה, איך הילדים'. היום אני משתף אותה במה למדתי, מה הבנתי. אני יכול להקשיב ולשמוע באמת מה קשה לה, והיא מתחילה להבין מה אני חווה פה, וגם לה זה נותן כוח. אני חושב שאולי אם הייתי משתף אותה קודם, לא הייתי מגיע למקום הזה".
יש עוד נקודות בחיים שלך שאתה יכול להצביע עליהן ולהגיד – אם הייתי פועל אחרת, הכול היה שונה?
"הדבר הכי חשוב זו ההסתרה. בבית שגדלתי בו, כל ה'מה יגידו' היה מאוד חשוב. חשבתי שאם אדבר על המשיכה שלי זה יהרוס לי את כל התדמית, ונהייתי אלוף בלהדחיק את זה.
"כאדם דתי, הקפדתי ללכת לחוף ים נפרד. אז אני אומר לעצמי שאני בסדר, אני שומר על הכללים, אבל בתוך-תוכי מתנהל מאבק כי אני יודע שבכך שאני הולך דווקא לחוף הנפרד, אני מביא את עצמי להתמודדות גדולה. היום אני יודע שהמשיכה שלי קיימת. בקבוצה אני לומד לראות מה ההשלכה הרגשית, איך אני מתמודד עם זה".
אתה חושש מהיציאה החוצה בתום המאסר, מהתגובות שתשמע?
"היו תקופות שבהן כל הזמן התקשרתי לבן משפחה קרוב ושאלתי מי אמר, מה דיברו, מי יודע. חשבתי על השם שלי. הטיפול גרם לי להבין שאם מדברים עליי או לא מדברים, זה בכלל לא העניין. הרי אם לא הייתי חושב כל כך הרבה על 'מה יאמרו', לא הייתי מגיע לפה. אני משתדל לא לעסוק בזה. אבל כן, יש חשש. דווקא מרגיעה אותי הידיעה שאמשיך להתייעץ ולקבל טיפול גם אחרי שאשתחרר. לא שאין חששות, אבל הם לא מובילים אותי לשום מקום".
אתה חושב שהחברה יכולה לקבל לתוכה אנשים שביצעו עבירות כאלה?
"אפשר להבין כאן את שני הצדדים: את הרצון של אנשים לשמור על הילדים שלהם - וגם את הכאב של מי ששילם את המחיר ורוצה להשתנות. אם תהיה מודעות, אם יבינו שאנשים עוברים פה שינוי אמיתי, אולי יסתכלו על זה קצת אחרת".
היית רוצה לבקש סליחה מהקורבנות שבהם פגעת?
הוא שוב מהסס לרגע. "ברור שיש רצון כזה, אבל זה הדבר האחרון-האחרון. בכל הרצף של העבודה שלי, סליחה היא המילה האחרונה שצריכה להיאמר. כי בלי כל השינוי שאני עובר, בלי ההבנה מה עשיתי להם, הסליחה לא תהיה משמעותית. תמיד יש רצון להתנקות, אבל זה יכול לקרות רק אחרי כל העבודה וההבנה של ההשלכות של מה שקרה. בימים כאלו של חשבון נפש, זה תמיד צף".
יש לך התמודדות ספציפית כאדם דתי?
"כל שנה, לקראת ראש השנה הייתי יושב עם עצמי ואומר - אני צריך לבקש סליחה, צריך להפסיק עם המשיכה הזו, עם הרצונות. הייתי אומר שזה לא יקרה יותר, וזה שוב היה קורה. זה לא קל. כל ראש השנה ויום כיפור זה חזר על עצמו - ההחלטות, ואחר כך הנפילה. היום אני מקווה שזה אכן יישאר. אני יודע יותר ממה להישמר ואיך להיזהר, ואני חושב הרבה על המשפחה שלי", אומר י', ודמעה מנצנצת בזווית עינו.
מההתרשמות שלך, האנשים שמשתתפים בקבוצות חשים חרטה משמעותית?
"ברור. כל אחד והתהליך שלו. הרבה פעמים ההשלמה וההבנה מגיעות בצורה הדרגתית. אני עד לא מזמן הייתי בטוח שאין לי באמת משיכה. סיפרתי לעצמי מגיל קטן שזה משחק, זה סתם. כמו לאהוב שוקולד: זה לא באמת משהו שהוא אני, שהוא חלק מהחיים שלי. אני אוכל שוקולד גם אם זה לא מאוד בריא, ואחר כך חוזר להיות מי שאני.
"כאסיר, עיקר הקושי מול הילדים שלי היה 'איך אני רחוק מהם'. זאת אומרת, חשבתי על מה שקשה לי, אני. חשבתי שאני דואג להם ואוהב אותם, הייתי בטוח שאני אבא הכי טוב שיש. העובדה שפגעתי הייתה בעיניי משהו אחר, לא קשור. בטיפול הבנתי שאם באמת הייתי אבא אחראי שחושב על הילדים שלו, לא הייתי פוגע. עכשיו, כשאני רחוק מהם, אני מרגיש שאני יותר אבא משאי פעם הייתי. לא חושב רק על זה שהם חסרים לי, אלא איך אני יכול לפעול בשבילם, לשמח אותם".
עוברת בך המחשבה מה היית עושה אילו מישהו היה פוגע בהם כמו שאתה פגעת באחרים?
"בהחלט. היום אם אשתי מספרת למשל שאחד מהילדים נסע לבד באוטובוס, אני אומר לה 'מה פתאום, שלא ייסע באוטובוס, שלא ילך לפה, שלא ילך לשם'.
"מלמדים אותנו כאן שאם אתה חש משיכה לנער, תחשוב עליו - על המשפחה שלו, על זה שהוא יכול להיות ילד שלך. אני צריך לדעת שאם אני רק חושב על פגיעה בנער, זו כבר פגיעה עצומה בילדים שלי. אם אני רוצה להיות אבא, זה מחייב לאחריות, להבנת המשמעות של האבהות".
"אנחנו עובדים מאוד חזק על עניין האמפתיה - כלפי אדם שקשה לו, שרע לו", מציגה נגר את הצד המטפל. "דרך היחסים ביניהם, האסירים לומדים מה זה לפתח אמפתיה. למשל, בחדר של דתיים אחד מהם ארגן לעצמו מאוורר לשבת, כיוון אותו רק אל המיטה שלו, והחבר שלו התחרפן מחום. הוא סיפר על כך בקבוצה, והראשון בהתחלה בכלל לא הבין: 'אבל זה שלי, הבאתי את זה מהבית'. הקבוצה שיקפה לו שצריך להתחשב. ברגע שאמפתיים, אפשר לראות את הסבל של האחר".
"האגף הטיפולי הוא לא רק בקבוצות - הוא כל היום, כל הזמן, גם בחדרים", אומר י'. "לפעמים זה כבר מעצבן. אתה עושה משהו בחדר, ומישהו מתחיל לנתח אותך. אבל אחרי זה אתה חושב אם הוא צודק או לא, וזה מאוד מקדם".
י' מספר כי לא החזיק בעבודה מסודרת כשהיה אזרח חופשי. הוא התפרנס מפה ומשם. גם היום אין לו תוכניות מקצועיות מוגדרות, אבל ברור לו שזה צריך להיות אחרת. לקראת תום הפגישה הוא אומר, בכנות משכנעת, שהוא מבין שיצטרך לחיות חיים קטנים, פשוטים. "אני שמח שאני כאן. פעם חשבתי שאני חכם גדול, שאני יודע הכול. היום אני רק רוצה להיות אבא טוב, בעל טוב, יהודי טוב. שואף רק למינימום".
כשאני מספרת לנגר על התחושות הסותרות שמעוררת השיחה עם י', היא אומרת שהיא מכירה היטב את ההבנה שמתפתחת גם כלפי אדם שפגע בזולת בצורה כל כך קשה. "המטופלים פה הם אנשים שביצעו מעשים איומים ונוראים, אבל הם לא מפלצות", היא מדייקת.
התהליך שעליו הם מספרים, אולי לפעמים הוא בא רק מתוך רצון לזכות בקיצור המאסר?
"לפעמים. אבל גם אם מישהו מגיע עם מוטיבציה חיצונית, לא אכפת לי. אני יודעת שהוא יעבור פה תהליך פנימי".
קשה מאוד לעבור טיפול במסגרת של בית הסוהר, מוסיפה נגר. "יש היררכיה בכלא, ועברייני המין הם הכי מנודים, הכי בזויים. הרבה פעמים הם פוחדים לספר במה הורשעו, כי הם יכולים לחטוף כהוגן מאסירים אחרים, גם ברמה הפיזית. ברגע שהם במחלקה הזו, הם מסומנים. במפעלים שבהם עובדים אסירים מכל האגפים יחד, או בשיעורים שמשותפים לכולם, כבר יודעים עליהם. הם חווים שם לא מעט השפלות. כמובן מפקחים פה, לא נותנים להתעלל בהם, אבל זו גם דרך לתרגל את היחס שיקבלו בחוץ. שם לא תהיה עובדת סוציאלית שתאסוף אותם אחרי זה, ותנתח את התחושות מול המילים הקשות שהוטחו בהם".
קרה שאמרת "באדם הזה אני לא מסוגלת לטפל"?
"מי שמגיע לפה, אני יודעת שהוא רוצה טיפול. יש שבאו מכלא אחר, יש שבאים מהבית לאחר שירות מבחן שלא צלח. אנחנו עושים הרבה עבודות שיווק באגפים. מחלקים פלאיירים, מספרים על עצמנו. לרוב יש פנייה ראשונית של האסיר לעובד הסוציאלי באגף שלו, הפנייה מגיעה אליי, אני עוברת על כל הנתונים ובודקת אם הוא מתאים או לא. אם הוא יושב בכלא רימונים, אני גם הולכת לראיין אותו.
"יכול להיות אדם שיושב על עבירת אונס באיומים, ובשיחה הראשונית איתי הוא יסביר שזה לא מדויק, ושהוא רק ליטף לה את הצוואר. במהלך הריאיון אני בודקת האם הוא מבין שיש לו בעיה. אם כן, אני אקבל אדם כזה למחלקה. אני לא מצפה שהוא יודה בכל כתב האישום, אבל כן שיהיה משהו שכבר נוכל לעבוד איתו".
בשב"ס, מפרטת נגר, ישנן שלוש מחלקות טיפוליות לעברייני מין - בבתי הסוהר חרמון, מעשיהוורימונים. "למכחישנים שמסרבים לגמרי לקחת אחריות יש קבוצה בכלא אשל בדרום, ואיתם עובדים בשיטות אחרות. חבר'ה עם מסוכנות מינית גבוהה במיוחד מטופלים במרפאה לבריאות הנפש ברמלה. מה שמייחד אותנו כמחלקה, זה שרק לכאן מגיעים אסירים חרדים. היו ביניהם כאלה שרצו אישור של הרב להליך הטיפול, וקיבלנו אותו".
אישור למה בדיוק?
"למשל, שהם יכולים לשבת בחדר עם עובדת סוציאלית, אישה, ולדבר על הסטיות המיניות שלהם. יש לנו רב שנמצא בקשר ישיר איתנו. הוא מגיע לכאן לתפילות בשעות הבוקר, או להעברת שיעורים. יש פה גם מדרשה ומפעל לציציות. לא מזמן הסתיים קורס לסופרי סת"ם. זה מאוד עוזר בטיפול.
"עברייני המין החרדים חיים פה כקהילה בתוך קהילה. יש אצלנו כמובן גם חילונים גמורים ונוצרים ומוסלמים, ובקבוצות הטיפוליות הם לא שונים זה מזה. אין קבוצות רק לחרדים. כולם עברייני מין, כולם פגעו, לכולם יש קורבנות, והמטרה שלנו היא אחת - למנוע את הקורבן הבא".
יש עבודה ספציפית שעושים עם האסירים לקראת השחרור?
"יש לנו מעריכי מסוכנות - פסיכולוגים קליניים שמגיעים כל חצי שנה ובודקים את המטופלים שלנו. זו עין אובייקטיבית שרואה אותם. בנוסף אנחנו עובדים המון על מעגל הפגיעה של כל מטופל, וכל אחד צריך לשנן ולדעת באופן מלא את הטריגרים שהביאו אותו למצב הזה. הוא צריך לדעת לזהות את המצב הרגשי, לדעת איפה הוא נפל ואיך לא ייפול בעתיד. לכל אחד יש מעגל משלו. אחד הפרמטרים, לדוגמה, הוא לא להיות בודד: זו הידרדרות רגשית שעלולה לגרום לו לפגיעה. צריך לדעת לבקש עזרה. כל אחד בונה לעצמו אסטרטגיות של איך לא לחזור למצב סיכון, ואיך אפשר לעצור בזמן. כי ברגע שנעשתה פגיעה, כבר אי אפשר לעצור שום דבר. זה המסר שאנחנו מעבירים להם".
מקובל לטעון שרוב עברייני המין היו בעצמם קורבן לפגיעה בעבר. זה נכון?
"באופן מיני לא, לא רובם. ומי שכן - אנחנו אמנם מדברים על זה בקבוצות, אבל לא נותנים לזה מקום. הוא עכשיו נמצא בכיסא של הפוגע, ולא של הקורבן. נכון שיש הרבה פגיעות אחרות - תקשורת פגומה עם ההורים, הזנחה שחיו בה, יחסים לא תקינים מגיל אפס".
לפחות חלקם בנו לעצמם חיים נורמטיביים למרות זאת.
"לכאורה, אבל כשנכנסים פנימה מגלים כמה זה עמוק ואפל ופגוע".
מה לגבי בקשת סליחה?
"לא באופן ישיר מול הקורבן. לפעמים כותבים לו מכתב שלא יישלח לעולם, ובאמצעותו אנחנו יכולים לראות את הדרך שהמטופל עשה. בחלק מהמקרים ניכרים עדיין עיוותי חשיבה. למשל, אם מישהו כותב 'אני יודע שלעולם לא תצליחי לשקם את החיים שלך', זה עיוות: מי אתה שתגיד לה 'לעולם'? אתה שוב לוקח בעלות, שוב מקרבן אותה. ככה אנחנו גם עובדים על המקומות של הפטרנליזם, השתלטנות. כשאסיר יוצא מכאן הוא לא דומה לאיך שהיה כשנכנס".
וכשמגיעה שעתו להשתחרר, האם את יכולה לומר בלב שקט - האדם הזה לא יפגע שוב?
"קודם כול, כשמשתחררים בניכוי שליש יש המשך טיפול בחוץ. מגבשים תוכנית טיפול מאוד רחבה. רובם רוצים להמשיך בטיפול כי יש להם צרכים רגשיים שלא מולאו מעולם. אדם לא אמפתי, בדרך כלל לא היו אמפתיים כלפיו. ההקשבה הזו טובה להם. הם לא רוצים להמשיך לפגוע, כי הם שילמו מחיר יקר בעצם הכניסה למאסר, וגם בני משפחותיהם שילמו מחיר. ועדיין, ההתמודדות בחוץ היא שונה, יש הרבה יותר פיתויים".
הם מודעים לחשש של הסביבה מהשחרור שלהם, מהחזרה של עבריין מין לרחוב או לשכונה?
"מודעים היטב. אני אומרת להם שלא יצפו לזרי פרחים בחוץ. היה לנו מטופל שחי ביישוב קהילתי, ופגע שם בקטינה. אחרי שישב בכלא וסיים טיפול פה, הקהילה לא הסכימה להחזיר אותו בשום פנים ואופן. המטופלים שמעו את הסיפור גם ממנו, כי הם שומרים על קשר, והם נורא הזדעזעו. היה שיח מעניין בקבוצה. אחד אמר שצריך להבין את הציבור שבחוץ, שיעשה הכול כדי למגר את הסכנות. התחיל דיון פילוסופי על כמה החברה באמת מוכנה לאפשר להם להוכיח את עצמם, וכמה זה מוצדק שהם יחטפו את 'הכאפות' האלו, ושזה חלק מההתמודדות. הם מדברים המון בקבוצה על התקווה שיתנו להם הזדמנות".
את חושבת שמגיעה להם הזדמנות נוספת?
"אני מאוד מאמינה בזה – כמובן, עם כמה שיותר הגנות. אבל מה האפשרות האחרת? אדם שיוצא והחברה דוחה אותו, חוזר לבדידות, לתחושה שהוא דחוי. זה יוצר תסכול ורחמים עצמיים, והרגשות האלה יכולים להביא אותו שוב לפגיעה".
העובדה שקהילה לא רוצה בתוכה פוגע, לא מטילה עליה את האחריות לכך שהוא עלול להכות שוב.
"זה נכון, אבל כשרוצים למנוע פגיעה יש מקום נכבד לזה שיאפשרו לו אורח חיים סביר".
היית מוכנה שאדם כזה יהיה שכן שלך?
"מטופל שעבר במחלקה כזו - כן. עבריין מין אחר - לא. מי שעבר טיפול ותהליך, אני בטוחה ושלמה עם האפשרות לגור לידו".
תמיד צריך לפקוח עיניים, מוסיפה נגר, במיוחד כהורים. "אני לא אמא חרדתית, מתוך מודעות. אבל כשבאות אל הבת שלי חברות שההורים שלהן לא מכירים אותנו, אני לא מצליחה להבין את זה. צריך תמיד לשים לב, תמיד לבדוק. לאן הולכים, לאן גולשים באינטרנט. לא לסמוך על כך שהילדים מבינים בעצמם מה מסוכן".
בשל זכות האדם לפרטיות, אין לקהילה מידע האם הפוגע ששב אליה לאחר שריצה את עונשו, עבר טיפול או לא ("המשפחה שותפה לתהליך, אבל השכנים יידעו רק אם הוא בוחר לספר", אומרת נגר). לציבור יש שכבת הגנה אחרת מפני עברייני מין שהשתחררו ממאסר ועלולים לחזור לסורם: חוק שהתקבל לפני כעשור קובע כי יוטל פיקוח על מי שרמת המסוכנות שלו אינה מוגדרת "נמוכה". לשם כך קיימת בשירות בתי הסוהר יחידת "צור", האחראית לפיקוח על עברייני מין.
למפקחים המשרתים ביחידה - קציני שב"ס שעברו הכשרה מיוחדת – אסור להיחשף בתקשורת, שכן חלק מעבודתם נעשה באופן מוסווה. גם את מספרם אסור לפרסם. היחיד שיכול להתראיין הוא סגן-גונדר אסף זגורי, מפקד היחידה. הפיקוח, מספר לנו זגורי במשרדו שבכלא אשמורת, מוצמד כמובן למכחישנים, אך גם למי שעברו טיפול. "אני מקבל את כולם. כאלו שלא ישבו בכלא יום אחד כי קיבלו עבודות שירות או תקופת מבחן, וכאלו שריצו מאסר ממושך. לכל אחד אנחנו מתאימים את ההגבלות הנדרשות, מתוך סל הגבלות שניתן להטיל על עברייני מין על פי חוק. צו הפיקוח ניתן בדרך כלל לשנתיים עד חמש שנים. במקרים מסוימים תוארך התקופה לחמש שנים נוספות, עד עשרים שנה".
מה כוללות ההגבלות?
"הגבלה יכולה להיות למשל איסור להיכנס למקום שבו יש קטינים, שמירת מרחק מוגדר מהנפגעים, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית, איסור גלישה באינטרנט או איסור על טבילה במקווה".
ואם המפוקח מפר הגבלה?
"יש לי סמכות להחליט מה לעשות. ניקח למשל מישהו שנאסר עליו לשתות, כי ביצע את העבירות תחת השפעת אלכוהול. אם תפסנו אותו פעם אחת שותה, יכול להיות שאקרא לו למשרד ואזהיר אותו, וכך גם בפעם השנייה, ובפעם השלישית הוא ייעצר. יש גם הפרות שמחייבות שליחת ניידת למקום ומעצר מיידי. לדוגמה, מפוקח פדופיל שמתחבר לקטינים, זה בל יעבור.
"לפני שהאדם יוצא מבית הסוהר, עושים לו שיחה ומתשאלים אותו - איפה הוא גר, מה הוא הולך לעשות בחוץ. מסבירים לו את ההגבלות שלו, למרות שכבר שמע אותן בבית משפט, והוא חותם שהבין. בעצם מרגע השחרור הוא תחת פיקוחנו. נותנים לו כשבוע להתארגן על עצמו, ואז הוא יוצר איתנו קשר".
קציני הפיקוח, מספר זגורי, פרוסים בכל הארץ. "צפון, דרום, מרכז, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, כפרים ערביים, מזרח ירושלים - אין מקום שאנחנו לא נכנסים אליו. היום יש לנו 1,106 מפוקחים ברמה ארצית. ב-2006, כשהיחידה קמה, התחלנו עם 70, ומאז אנחנו עולים באופן קבוע".
וכל המפוקחים משתפים אתכם פעולה?
"יש כאלו שמתנגדים לפיקוח, ויש מי שמספרים לאן הם הולכים ומה הם עושים וגם מאמתים את זה, ואז המפקח פחות יושב עליהם. אבל עוקבים אחרי כולם, ומוודאים שהם לא נמצאים היכן שאסור להם להיות".
יש לך איזשהו ממשק עם הקהילה שהעבריין חוזר אליה?
"החוק אוסר עלינו למסור כל פריט מידע לגבי מפוקח".
גם כשיוצא מהכלא אדם ברמת מסוכנות גבוהה, אסור לך לפנות אל השכן שנמצא דלת ממולו ולומר לו "דע מי עומד לגור כאן"?
"בארה"ב יש אתר שמפרט את שמותיהם ומקומות מגוריהם של כל הפדופילים. פה יש יוזמות אזרחיות דומות, אבל על פי החוק, אני לא יכול לדווח אפילו ללשכת הרווחה של אותו יישוב. רק אם המפוקח יפנה בעצמו ויחתום על ויתור סודיות כדי לקבל טיפול, נוכל לחשוף פרטים".
החיסיון שניתן להם לא בעייתי בעיניך?
"להערכתי לא, כי בסופו של דבר הם צריכים לחזור לחברה. בארה"ב, כשכולם יודעים, באמת קשה להם והם לא מסתדרים. אף אחד לא מוכן להעסיק אותם, אף אחד לא מוכן להשכיר להם דירה. מחקרים מראים שהתסכול גורם להם לשוב ולבצע עבירות מין. אצלנו פחות מארבעה אחוזים מהמפוקחים חוזרים למעשים האלה. גם בעבירה הקשה ביותר, המטרה צריכה להיות שיקום".
הקשר בין מפקח למפוקח דומה לזה שבין חוקר פרטי ונעקב, או יותר לקשר בין עובד סוציאלי ומטופל?
"זה שילוב. אנחנו עוקבים אחריהם מחד גיסא, ומאידך גיסא הם יודעים שמי שיסייע להם כשיזדקקו הוא קצין הפיקוח. מפקח עובד כמעט 24/7, כולל שבתות וחגים. גם אם הוא בבית, ישן או בבילוי - הוא תמיד יהיה זמין למפוקח. לפעמים אדם מתקשר ואומר 'אני מוצף מינית, תעזור לי', והקצין מגיע ויושב ומשוחח איתו. היו גם מקרים שבהם הציקו למפוקח, והמפקח בא לסייע. לצד המעקבים הסמויים יש גם שיח בין שני בני אדם. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לחזור לבית הסוהר. תאמיני לי, אף אחד".
איך אתה מפקח על הגבלה כמו איסור גלישה באינטרנט?
"אתה אומר לו שאסור לו להחזיק טלפון חכם, אסור שיהיה מחשב בבית. אני לא כמו שוטר שצריך צו חיפוש מיוחד; לי יש צו שכולל הכול, גם כניסה לבית בכל שעה. זה לא קל לחיות תחת פיקוח. הנה, השבוע היה לנו מקרה של אדם שפגע בעבר בשתי שכנות שלו, ובית המשפט החליט להוציא אותו מהבית שלו. זה קשה לו, אבל הן ממש שכנות. נעזור לו למצוא פתרון דיור".
בעיני הציבור זה לא עונש קשה, אלא דרישה מובנת מאליה.
"נכון, כי אנשים אומרים על פדופילים - 'שלא יהיה אצלי בשכונה, שלא יגור קרוב אליי'. ואני אומר בוודאות שיש פדופילים כמעט בכל שכונה, בכל המגזרים, בכל הערים. חילונים, חרדים, דתיים-לאומיים, צ'רקסים, דרוזים, בדווים, הכול. יש גם נשים מפוקחות".
לשאלה מה נחשב מבחינתו להצלחה, משיב זגורי: "מניעה של עבירת מין. יכולה להיות הצלחה עם מישהו שמפוקח במשך עשר שנים ולא ביצע שום עבירה, או מישהו שאחרי שנתיים תפסתי אותו על הפרת הגבלה והכנסתי אותו לבית סוהר. בשני המקרים, העבירה נמנעה. אני יודע שהצוות שלי עושה את המקסימום.
"בסופו של דבר, מדובר באסירים שחוזרים לחיות את החיים שלהם. אנחנו יכולים לנעול אותם בבית ולהיות בטוחים במאה אחוז, אבל הרי את התקופה בכלא הם סיימו. אלו אנשים שריצו את עונשם, שילמו את המחיר, ובכל זאת הם עדיין נתונים להגבלות ואנחנו אומרים להם מה מותר ומה אסור. זה לא קיים אצל אף אחד אחר - לא אצל רוצחים, לא מחבלים, לא ראשי ארגון פשיעה. רק בעבריינות מין זה קורה, בגלל הקורבנות".
מה עובר על המפקחים, שצריכים למנוע בזמן אמת עבירות חמורות כל כך?
"זו עבודה לא פשוטה. אתה נוגע בחלקים הכי קשים של החיים, אבל מבין את גודל האחריות. אם אין לך רצון לשליחות חברתית, אתה לא מחזיק פה מעמד".
א', שהשתחרר מהכלא לפני שנתיים, נחשב למפוקח בעל הגבלות חמורות. אסור לו ליצור קשר עם ילדים, אסור לו להיות במקומות כינוס דוגמת פארקים או גני שעשועים, אסור לו לשהות בחדרי מדרגות ואסור לו להיכנס למקווה. "ישבתי עשרים חודש על עבירת מין בקטין. נתפסתי על עבירה אחת, אבל ביצעתי יותר", הוא אומר בגילוי לב. "בגלל שזה מאסר קצר, לא הייתי במחלקה עם טיפול. לפני כן הייתי נשוי, והתגרשתי בתקופה שבה הייתי במעצר בית. היום אני גר אצל ההורים".
איך הם הגיבו לאישום ולמאסר?
"קיבלו אותי, אבל היה להם קשה, במיוחד לאבא. הוא גער בי הרבה. ההורים שלי חושבים שאף אחד כמעט לא יודע עליי, כי הם לא מבינים מה זה אינטרנט. תמימים".
איזה קשר יש לך עם המפקח?
"הוא יודע איפה אני עובד, יודע איפה אני נמצא. הוא גם עזר לי למצוא עבודה בסוּפּר. חלק מהתרופה עבורי זו תעסוקה, לא להיות משועמם. הוא מתקשר לשמוע איפה אני, משגיח שלא אעשה מה שאסור לי. בהתחלה כל טלפון ממנו היה מקפיץ, חששתי שאולי עשיתי משהו אסור ולא ידעתי. היום אני מרגיש שהקשר בינינו טוב, ואני מספר לו על מה שעובר עליי".
א', שמגיע מהמגזר החרדי, מטופל כיום על ידי הרשות לשיקום האסיר. הוא אף קיבל זריקות כימיות המסייעות לו להימנע מלתקוף. "הכול יחד עוזר לי לשמור על עצמי. אני יותר יודע להתרחק, לזהות את הרגשות שעלולים להוביל אותי לשם, ולעצור בזמן".
יש לך עצה למי שעומד לפגוע, איך הוא יכול לעצור את עצמו?
"לבד זה קשה. הוא צריך טיפול. הדחף קיים, והטיפול עוזר לך להתמודד. מי שבתוך זה, אין משהו שאפשר לומר לו כדי לשכנע אותו. אתה יודע שזה לא טוב, אבל אתה משקר לעצמך שהקורבן ייהנה, שזה לא נורא. הילד שפגעתי בו הבין שמשהו לא בסדר, אבל אני אמרתי לו ולעצמי – 'מה קרה, לא עשיתי כלום'. כשעצרו אותי ואמרו לי 'ביצעת פגיעה מינית', בהתחלה לא הבנתי על מה מדברים".
בתקופת הפיקוח, מספר א', כבר תפסו אותו פעמיים על הפרה. "אסור לי לשהות ליד קטינים, והיה מקום שלא ידעתי שיש בו מתנ"ס ופעילות של קטינים. במקרה השני הייתי בחדר מדרגות, וידעתי שאסור לי להיות שם. עצרו אותי, לקחו אותי לחקירה במשטרה, אמרו לי לרוקן את הכיסים. זה מאוד לא נעים, ממש כמו המעצר הראשון. אבל זה עוזר לי להתרחק מהמעשים. היום אני יכול להגיד שהכלא עצמו לא עזר לי, מה שעזר זה הטיפול. בלעדיו, הייתי יכול לחזור לכלא בקלות.
"היום אני יודע שיש עם מי לדבר. בחיים שלי קרה משהו חמור וגדול, אבל זה מאחוריי. אני עם יד על הדופק כל הזמן. יודע שאסור לי להיות בודד, חסר תעסוקה. אני צריך לעבוד, צריך שיהיו לי חברים".
אתה יכול להבין למה החברה מפחדת ממישהו כמוך?
"כן, אני מבין. במקום שבו אני גר עכשיו יש לי חבר די חדש, והוא הזמין אותי לאכול אצלם. אמרתי שאסור לי לבוא אליו, כי הוא אב לילדים. סיפרתי לו מתוך ידיעה שהוא ימשיך להיות חבר שלי, אבל ראיתי שהוא נרתע".
אתה עדיין רואה את עצמך כמסוכן?
"המשיכה קיימת, היא לא נעלמה, ולכן אני יודע שאני צריך לשמור על עצמי ולא להגיע למקומות מסוכנים".
היית רוצה להתחתן שוב?
"בעבר בכלל לא חשבתי על זה, לאחרונה כן. יש לי אפילו קשר עם מישהי, וסיפרתי לה הכול. היא לא נבהלה, כי יש לה אח שגם הוא הורשע בעבירות מין".
אתה מצפה מהסביבה לתת הזדמנות שנייה?
"למי שהולך לטיפול, כן. למי שנשאר כמו שהייתי בהתחלה, לא. היום אני יודע שאם לא היו עוצרים אותי, זה היה רק מידרדר יותר".
גם עדי פישמן - מדריכה ארצית ביחידה למיניות ומניעת פגיעה במשרד החינוך, ועוסקת במוגנות בקהילה במסגרת מהו"ת ישראל – אומרת כי אינה שוללת מתן הזדמנות שנייה לעבריינים מורשעים. "אם פוגע הודה, קיבל טיפול בבית הכלא, התחייב לקבל עליו הגבלות, והוא משתף פעולה ולוקח אחריות - אני בעד לקלוט אותו בחזרה בקהילה. כי ככל שהקהילה מגלה נכונות לקבל בחזרה ולתת צ'אנס, ולא מעיפה את הפוגע עם משפחתו, כך יש לו אינטרס להשתקם. אם בועטים אותו החוצה הוא הופך למסוכן יותר, כי אין לו מה להפסיד. במקרה שהפוגע לא לוקח אחריות על מעשיו ולא משתף פעולה, זה אכן מצב מאוד בעייתי. החוק מכיר גם בזכויות הנפגעים שלו, אם הם עדיין נוכחים בשטח, והם יכולים להגיש בקשה לצו הרחקה".
ומה לגבי מוגנות הקהילה בכללותה?
"כמובן, האינטרס הוא שהקהילה תהיה מוגנת. אבל גם העובדה שהאדם ומעשיו מוכרים בקהילה נותנת לו אינטרס חזק יותר להשתקם, מה גם שבסביבתו כבר יודעים שצריך להיזהר ממנו. כולם מכירים בכך שקיים סיכון שהוא יפגע שוב, אבל זה סיכוי יותר נמוך מאשר אם הוא יעבור לקהילה אחרת. בכל מקרה, טובת הנפגע ובריאותו הנפשית קודמת לשיקום הפוגע".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם