מהשייח'ים לחוקי הרשות: הצצה למערכת המשפט הפלסטינית
כאשר בתי המשפט של הרשות הפלסטינית מלאים בשחיתות ובשוחד, לא פלא שרבים מהתושבים מעדיפים להיעזר בשירותיהם הישנים והטובים של השייח'ים, המסיימים פרשיות רצח בתשלום כופר ובטקסי פיוס משפחתיים. הצצה ראשונה למערכת המשפט של שכנינו
חלב העזים הסמיך בעבע בסירים הענקיים, והניחוח החזק מילא את החלל. איש מגודל החזיק בידו כף עץ ארוכה, ובחש בתבשיל במיומנות. רק לאחר שניתן האות, הועברו אליו מגשים עמוסים בבשר בזה אחר זה. הוא שפך מנה הגונה של חלב על כל מגש, עד שהבשר החום נעלם בנוזל הלבן. משם הועברו המגשים לאוהל המנחמים. שורה ארוכה של שייח'ים, עטויי עבאיה מסורתית, ישבו על הארץ ברגליים משוכלות ושוחחו על הנפטר. במרכז ישבו המכובדים, בהתאם ללובן שערם של הזקנים ולייחוסם של השייח'ים ראשי השבטים.
עוד כותרות:
- השוטר שנפצע בפיגוע: "הרגשתי שאסור לי ליפול"
- לקראת ההוריקן: מאות אלפים פינו בתיהם
- תא"ל מהמודיעין הסורי ברשימת מבוקשי ה-FBI
בלב האוהל הגדול ישב השייח' אחמד אבו-משהור, ונעץ את מבטו בנקודה דמיונית בחלל. מי שאמון על השכנת השלום באזור המכונה ערב א-סוואחרה שבין ירושלים למעלה-אדומים, נאלץ הפעם לטפל במקרה מיוחד הקרוב ללבו. בדומה למאות השייח'ים שהגיעו לרחבה הגדולה הסמוכה לביתו, גם אני הוזמנתי על ידו כדי שאכיר את הדרך המסורתית שבה פותרים סכסוכים.
אוהל האבלים הוקם בשיפולי ההר היורד מאבו-דיס. זהו אזור המיושב על ידי בדואים שהשתכנו באזור והנאמנים למסורת השבטית ולנכבדי העדה. נציגי השבטים מהדרום ועד ירושלים שהתכנסו במקום ביקשו לקחת חלק ב'עטווה' - טקס של תשלום כופר והכרזה על סיום הריב וויתור על נקמת הדם.
ראשית המעשה בתחילת 2011, כאשר בן אחיו של השייח', סאהר עלי משארה, רכש אדמה בכפר אבו-דיס שממזרח לירושלים. הקרקע, הממוקמת במרחק של עשרות מטרים מבנייני אוניברסיטת אל-קודס, נרכשה מאדם פרטי בשם יוסוף ג'עפר. מיד לאחר שיוסוף קיבל את הכסף השתלטו על האדמה בני משפחת מחסין, חמולה מקומית חזקה, שטענו לבעלות על הקרקע. מסמכי הרכישה, עורכי הדין שטיפלו בתיק והנוטריון שמולו חתמו הקונה והמוכר, לא סייעו. סאהר נשאר בלי הכסף ובלי האדמה. הוא לא ויתר ופנה לאפיק המשפטי מול הרשות הפלסטינית, בדרישה לסלק את הפולשים מאדמתו.
13 במרץ 2011, 9:30 בבוקר. סאהר נכנס לחנות אביזרי רכב בכפר עזריה כדי לרכוש רדיו-דיסק. הוא יצא מהחנות ונכנס למכוניתו, ואז - כפי שתיעדה מצלמת האבטחה - הגיחו שני כלי רכב גדולים שנהגיהם ארבו לסאהר מבעוד מועד. 14 צעירים, חלקם רעולי פנים, יצאו מהמכוניות כשבידיהם גרזנים ואלות. במשך דקה וחצי הם הכו את סאהר עד שנפח את נשמתו. הנהגים המתינו לצעירים הרוצחים, אספו אותם ונמלטו מהמקום.
צילומי האבטחה של חנות הרכב הועברו לידי המשטרה הפלסטינית וזו הצליחה לזהות את בעלי רכבי המילוט. בחקירתם הם הסגירו את חוליית החיסול שרצחה את סאהר. כפי שהתברר בהמשך החקירה, שלושה מחברי החוליה הועסקו בידי הרשות הפלסטינית כשומרי ראשו של ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר ובכיר פת"ח אחמד קריע, הלא הוא אבו-עלא. הוא מצדו הכחיש כל קשר לאירוע ואמר כי אינו יודע מה שומרי ראשו עושים בזמנם הפנוי.
הסכסוך איים להפוך לקרב דמים בין המשפחות. הנשק נאסף לקראת העימות, והדרך לעשרות הרוגים ושנים של חיסולי חשבונות הדדיים נראתה צפויה ומוכרת מראש. ואז הגיע השייח' אבו-משהור. למוד ניסיון ממקרים דומים שבהם טיפל בעבר בהצלחה, היה נחוש אבו-משהור לפתור גם את הסכסוך הזה. הוא נהנה ממעמד רשמי, ומוכר גם על ידי ישראל כמשכין שלום. ההכרה הזו מזכה אותו בתעודה מיוחדת המאפשרת לו לעבור במעברי הביטחון באופן חופשי, מתוקף תפקידו.
"הם הוכיחו שביכולתם לחצות את כל הקווים האדומים", לחש השייח' באוזניי אחרי שהתעורר ממחשבותיו. "הם באים כגנבים, מכסים את פניהם ומתנפלים ארבע-העשר איש על בחור צעיר. הם מוכנים להישבע לשקר בקוראן שהם לא ביצעו את הרצח, כשיש הוכחות ברורות שהם ביצעו אותו. אין להם כבוד לאנשים, לדת ולתרבות האסלאם. חיות, זה מה שהם". אבו-משהור הוסיף וסיפר שבן-אחיו הנרצח הותיר אישה ושש בנות, והן איבדו את מקור הפרנסה היחיד שלהם.
בהתאם לכללי הטקס, נציגים מטעם משפחת הרוצחים צפויים היו להגיע למתחם. "המשפחה עצמה לא תעז להתקרב לשטח שלנו", אמר לי אחד הנכבדים שהתכנסו באוהל. "הם יודעים שעד שלא נפתרה המחלוקת, דמם מותר. הם שולחים לפה נציגים כדי שינהלו בשמם את המשא ומתן לפתרון הסכסוך באופן זמני. בהתאם לנוהג ייקבע סכום פיצוי שישתיק את הסכסוך לשנה, לאחר תום השנה ישולם סכום נוסף, ובסוף, כדי להשיג 'סולחה' שתכריז על סיום הסכסוך לתמיד, ישלמו שוב. אז שוחטים עשרות כבשים ועגלים, ויש שמחה אמיתית". בן שיחי טרם הספיק לסיים את דבריו, כאשר הושמעה קריאה חדה שגרמה לכולם לעמוד. נציגי משפחת הרוצחים עמדו מרחוק, והמשתתפים התייצבו בשתי שורות שדרכן בני המשפחה נכנסו לאוהל.
משפילים עיניהם מול מבטי השנאה חלפו נציגי משפחת הרוצחים על פני משפחת הנרצח, והתיישבו מול השייח'. המשא ומתן התחיל. שנות חייו של הנרצח, הבנות שהותיר, זעם המשפחה - הכול נכלל במסכת החישובים שיצרה את התשלום הסופי: כ-200 אלף דינר שהם כמיליון שקל הניתנים כתשלום ראשוני, ובנוסף תשלום חודשי לאלמנה ולבנותיה. הכרעתם של השייח'ים כללה גם צו הרחקה לרוצחים שלפיו נאסר עליהם להתקרב לאזור אבו-דיס, כאשר משפחותיהם מודעות לכך שאם אחד הרוצחים יפר את הצו הוא מסתכן בחייו.
באחד מביקוריי אצל השייח' הוא הודה שהרשות הפלסטינית פגעה בדרך המסורתית של יישוב סכסוכים. לפי שיחות הטלפון והאנשים שהגיעו לביתו וקטעו את שיחתנו, אפשר היה להבין שלמרות זאת האיש הזקן עסוק מאוד. "תפקידו המסורתי של השייח' לא הסתיים", אומר אבו-משהור. "גם היום הוא נשאר אחראי לשלושת הנושאים המרכזיים באסלאם - דם, כבוד האישה ואדמה. הבעיות הללו מתרכזות אצלי, ואם הן לא באות על פתרונן - בהרבה מקרים זה נגמר רע מאוד. גם ישראל מודעת לעניין, ולכן היא נותנת לי אישור לעבור בכל המחסומים בכל שעה, גם באמצע הלילה. אני מטפל בבעיות בשכם, בקלקיליהובג'נין - עשרות קילומטרים מהבית שלי".
בתקופה שקדמה להסכמי אוסלוולכינון הרשות הפלסטינית, הרחוב הפלסטיני נשלט על ידי מנהיגות אזרחית מקומית שכללה אנשי דת, שייח'ים ומוכתרים. אט-אט, בתהליך שהחל בשנות השמונים המאוחרות, ראשי המועצות והמוכתרים איבדו את כוחם לטובת נצי הפת"ח וארגוני הטרור שצצו במהלך האינתיפאדה הראשונה, שכונו "הגנרלים של הרחובות". בהמשך הוחלפו אותם חמושים בקציני מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שהחלו לזלזל בשייח'ים המקומיים.
השייח' אבו-משהור סיפר על העבר והביע את געגועיו לימים שבהם הוא וחבריו היו האוטוריטה הבלעדית מבחינת ישראל. "מנחם בגין היה אורח בביתי. קציני המנהל האזרחי הבינו את הערך של המכובדים, ופתרו סכסוכים רק דרכם. גם היום, למרות קיומה של הרשות הפלסטינית, עדיין פונים אליי לפתרון בעיות מקומיות".
אבו-משהור מותח ביקורת על הרשות הפלסטינית ועל הדרך שבה היא מטפלת בבעיות. "אין ברכה ברשות הפלסטינית, ולעולם לא יבוא לעם הפלסטיני פתרון ממנה. הם מדברים גבוהה גבוהה, אבל הרשות הפלסטינית נמצאת בידיה של ישראל וגם אש"ף בידיה. אבו-מאזן עצמו, בשביל לעבור ממקום למקום חייב אישור של ישראל. אנחנו הולכים בדרך של 'איסתיסלאם' - התמסרות וכניעה לישראל, ולא לדרך של 'סלאם' - שלום אמיתי ויחסים תקינים בין העמים".
אבו-משהור הוא חלק מקבוצה של שייחי'ם ונכבדים המרכיבים את מערכת המשפט השבטית, ה'אשאעריה', הפועלת למעשה באופן של בוררות. השייח' אבו-חאדר ג'עברי, הפועל בעיקר באזור חברון, הוא דוגמה נוספת לבורר כזה. גם אצלו ביקרתי במסגרת פסק בוררות שערך בין שתי משפחות בחברון.
השייח'ים הללו אינם נבחרים כמובן באופן דמוקרטי או על ידי ועדה מייצגת. מקור הסמכות והלגיטימציה שלהם הוא המשפחות והשבטים האזוריים, שמקבלים על עצמם את סמכותו של השייח' מתוך כבוד למעמדו המסורתי. הסמכות עוברת מדור לדור על פי החלטתו של השייח' הבכיר, שבדרך כלל מסמן את אחד מילדיו כיורש על פי כישורי הנהגה וחוכמה הנגלים רק לעיניו.
מתברר שגם הרשות הפלסטינית משתמשת במקרים מסוימים בשירותיהם של השייח'ים לצורכי בוררות. "נקמת דם היא נושא בוער בחברה הפלסטינית", אומר לנו באסם עיד, פרשן ופעיל חברתי פלסטיני. "היו מקרים שאבו-מאזן עצמו פנה למגשרים ומכובדים כדי שינמיכו את הלהבות וימנעו את המקרה הבא. הוא יודע שלמערכת המשפט אין השפעה, ושהמשפחות לא יסמכו על השופטים שייתנו עונש מתאים וידעו גם ליישם אותו, אלא הן פשוט יעשו דין לעצמם.
"אבו-מאזן עצמו נמצא בקשר ישיר עם השייח' אבו-חאדר ג'עברי. הוא מודע לכוחו בחברון, והוא השתמש בו לא פעם כדי למנוע הידרדרות של סכסוכי דמים בין משפחות. למרות שבהרבה מקרים הבוררים אינם מכבדים את הרשות הפלסטינית ואפילו בזים לה, הרשות רואה בהם כתובת לפתרון בעיות".
לדברי עיד, הבוררים במסגרת האשאעריה הם לא רק שייח'ים. "מדובר באנשים שיש להם מעמד ומילה", הוא מסביר. "אלה יכולים להיות אנשים מכובדים, ובאותה מידה גם פושעים ששואבים את הסמכות השיפוטית שלהם מכוח הזרוע. פסקי הדין שמתקבלים על ידי המערך השיפוטי הזה עוסקים בענייני כספים. בדומה ל'דיה' - התשלום הכספי שמשפחת הרוצח משלמת לנרצח כפי שבוצעה בטקס ה'עטאווה'. מי שקובע את סכום הפיצוי הוא הבורר, ולא מערערים על הפסיקה שלו. בעיני רוב הפלסטינים הבוררים הרבה יותר חזקים מבתי המשפט הרשמיים של הרשות הפלסטינית, ששואבת את סמכותה מכוח החוק".
בניגוד למערכת הבוררות השבטית, המתנהלת לפי כללים ברורים יחסית, מערכת המשפט הפלסטינית שהוקמה לאחר חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 כחלק מכינון הרשות הפלסטינית, נחשבת בעיני רבים מהתושבים חור שחור של שחיתות וסיאוב שהצדק ממנו והלאה. חוסר האמון העמוק גורם לרבים להדיר את רגליהם מאולמות בתי המשפט ולא לצפות מהם למאום.
המבנה ההיררכי של הערכאות המשפטיות הפלסטיניות דומה למדי לזה הנהוג בישראל. השופט סאמי סרסור, שמונה על ידי אבו-מאזן בשנה האחרונה, הוא נשיא בית המשפט העליון הפלסטיני. לצדו מכהנים עוד שמונה שופטים בבג"ץ הפלסטיני, שכולם מונו על ידי יו"ר הרשות. בנוסף מכהנים שלושה שופטים בבית משפט הממונה על חשיפת שחיתויות ושוחד, ועוד שני בתי משפט לערעורים - אחד ברמאללה ובו 18 שופטים, והשני במזרח-ירושלים שפועלים בו תשעה שופטים.
הערכאה הבאה אחריה בהיררכיה היא בתי המשפט המחוזיים, ובה 73 שופטים הפזורים בשמונה בתי משפט. הערכאה הנמוכה ביותר היא של בתי משפט השלום. ברחבי יהודה ושומרון ישנם 13 בתי משפט כאלו, ובהם 181 שופטים. בסך הכול מונה מערכת המשפט הפלסטינית קרוב ל-300 שופטים. מינוי השופטים מתבצע באופן אישי, ללא ועדה בוחנת או גוף שמפקח על המועמדים. מלבד השופטים ישנם תובעים בבתי משפט, וגם הם מקבלים את משכורתם מהרשות הפלסטינית ומחמאס. ברצועת עזה פועלת מערכת שיפוטית המשויכת לכאורה לרשות, אבל בפועל היא מקבלת את משכורותיה מידי חמאס וכפופה למרותו.
"לפעמים עורך דין צעיר שרק סיים את לימודיו יכול להתמנות לתובע בבית משפט ללא ניסיון בתחום, ואחרי שלוש או ארבע שנים גם לשופט. הכול תלוי אם יש לו הקשרים הנכונים. זה מצב אבסורדי", אומר לנו יוסוף (שם בדוי), עורך דין פלסטיני. "אנחנו עדיין חיים בחברה ששולט בה הנפוטיזם, ושמבוססת על עקרון השבטיות. ראש שבט שנמצא בעמדת מפתח שבה הוא יכול לסדר לילדים ולנכדים תפקידים, ירגיש חובה לעשות כן".
אחד המקרים שמציין בן-שיחי הוא בנו של עבאס זכי, חבר הוועד המרכזי של פת"ח. "הוא בן 38 בסך הכול. במשך כמה שנים הוא שירת כקצין במשטרה הפלסטינית, והיום הוא ראש התובעים במחוז חברון. ברור שיש אנשים מקצועיים ממנו בהרבה ושהם בעלי ניסיון רב בבתי משפט, אבל לו יש קשרים וזה עושה את ההבדל", אומר יוסוף.
לימודי עריכת הדין אצל הפלסטינים נמשכים ארבע שנים. בניגוד לישראל אין שם מבחני לשכה, ואין צורך בהתמחות לאחר הלימודים. בעזרת קשרים מתאימים תוכל לזכות מיד בעבודה במגזר הציבורי. אם אין לך קשרים כאלה - תצטרך לנסות את מזלך במגזר הפרטי, שבו התשלום מתבסס על שכר טרחה בלבד. "שכרו של שופט משתנה בהתאם לרמתו, בין 6,000 שקל לשופטים זוטרים, ל-12 אלף שקל לבכירים", אומר יוסוף. "עורכי הדין גובים כ-300 דינר ירדני לתיק שהם כ-1,500 שקלים לתיק, כך שביחס לישראל השכר איננו גבוה".
אחרי ניסיון של בין ארבע לשש שנים כעורך דין או כתובע, אפשר לגשת למבחנים כדי להתמנות לשופט. "את המבחנים האלה כמעט כולם עוברים", ממשיך יוסוף. "חלק ניכר מהשופטים שמכהנים היום הם ותיקים שכיהנו בתפקיד עוד לפני חיבור המבחנים. השכר הנמוך של השופטים יוצר פיתוי לעסקאות שחיתות ולתשלומים מהצד. אנחנו יודעים כמה שופט אמור לקבל על פי חוק, אבל מה הוא מקבל מתחת השולחן - את זה רק אללה יודע".
אחת הסאגות המשפטיות המרכזיות כיום בחברה הפלסטינית היא סוגיית הבחירות לרשויות המקומיות. יו"ר הרשות אבו-מאזן הכריז על קיומן של בחירות בסוף אוקטובר. באופן מפתיע הודיעו אנשי חמאס על כוונתם להשתתף בבחירות.
המערכת הפוליטית הפלסטינית נכנסה לפעילות, הקמפיינים המקומיים הותנעו ויצאו לדרך, שלטי חוצות נתלו וכך הלאה. אלא שמה שהחל כהוכחה לדמוקרטיה ומשילות, הפך לגל מעצרים של פעילים פוליטיים. מנגנוני הביטחון של פת"ח עצרו פעילי חמאס בשטחי הרשות כדי למנוע התארגנות פוליטית. מנגד, מנגנוני הביטחון של חמאס עצרו פעילי פת"ח בעזה מאותה סיבה בדיוק. בתי המשפט שימשו כלי להצדקת המעצרים, לצד הליכים דמוקרטיים כביכול של פסילת רשימות מסיבות שונות.
העסק התפוצץ כאשר רשימות חזקות של פת"ח שביקשו להתמודד על לב הבוחר העזתי נפסלו בידי בית המשפט בעזה. הרשות טענה שבית המשפט הפועל בכפיפות לחמאס איננו לגיטימי, ומנגד בחמאס לא קיבלו את החלטות השופטים ברמאללה. לאחר עימות מתוקשר והאשמות הדדיות הוחלט בבית המשפט ברמאללה לדחות את הבחירות בכמה ימים, ואחר כך בכמה חודשים. הרשות הפלסטינית אימצה את פסק הדין והכריזה על דחיית הבחירות.
"אבו-מאזן עדיין מהרהר באפשרות לערוך בחירות רק בשטחי הרשות, ולמעשה להשתמש בפסיקת בית המשפט ככוח שיבטיח את ניצחון פת"ח בבחירות", אומר באסם עיד. "ברור שאין פה הפרדת רשויות. בעיני הפלסטינים, השופטים הם לא יותר מחותמת גומי שמבצעת מה שהרשות הפלסטינית והעומד בראשה מחליטים. בנוסף זוהי מערכת מושחתת. שופטים רבים מקבלים שוחד.
"אתה נמצא בבית המשפט ורואה איך הדילים נסגרים. מי משלם, מי מקבל וכיצד מתקבלות החלטות באופן שהוא הכי רחוק ממשפט צדק. מעבר לכל זה יש גם מעורבות של קצינים במנגנוני הביטחון. היו תיקים שהרוח נשבה לכיוון החלטה מסוימת, ובעקבות השפעה של גורם ביטחוני רם-דרג ההחלטה שונתה. במקרים אחרים, גורמי הביטחון לחצו במקומות הנכונים לאחר מעשה כדי שפסק הדין פשוט לא יתבצע".
חאלד (שם בדוי), עורך דין נוסף ששוחחנו עמו, מדבר על קשר ישיר בין מנגנוני הביטחון לבתי המשפט. "מי שבדרך כלל מביא אנשים לבתי המשפט הם אנשי מנגנוני הביטחון. האזרחים לא ממש מחפשים צדק בבתי המשפט, ומי שלרוב מגיעים לשם אלה אנשים שנתפסים על ידי מנגנוני הביטחון או המשטרה. במו עיניי ראיתי איך נסגרים דילים בבתי המשפט, ואיך השופטים משמשים למעשה חותמת גומי לרצונם של הקצינים".
בגלל הסחבת וריבוי התיקים במערכת המשפט, ההעדפה היא להגיע לפשרה ולהמיר את העונשים בתשלום קנסות. "כל חשוד שנמצא במעצר עולה כסף לרשות - היא צריכה להחזיק אותו בבית הסוהר, ולכן היא מעדיפה לסגור דילים כדי להמיר את המעצר בתשלום ערבות", אומר חאלד.
"זה יוצא בערך 250 דינר לחודש מאסר. גנבים, סוחרי סמים ופושעים נוספים בעלי אמצעים שוכרים עורכי דין יקרים יחסית שיש להם קשרים במערכת. השופטים גוזרים עונש, עורכי הדין ממירים אותו לכסף, ולפעמים הפושעים יוצאים לחופשי ללא יום אחד בכלא. במקרים מסוימים זה מגיע לאבסורד כשרוצחים יוצאים לחופשי בערבות כספית. העונש לא מרתיע את מי שיש לו כסף, ומי שפועל נגד החוק הרי עושה זאת בשביל להרוויח כסף.
"מצד שני", ממשיך חאלד, "מכיוון שבמערכת המשפט הפלסטינית אין סנגוריה ציבורית, אנשים חסרי מזל ומזומנים מגיעים לבתי המשפט ללא ייצוג משפטי ואינם יכולים לשלם את הסכומים הדרושים כדי להמיר את העונשים הכבדים שהם מקבלים. הם יושבים בכלא לפעמים ללא כל הצדקה".
השחיתות הרווחת במערכת המשפט הפלסטינית, מצטרפת לסיבות נוספות המונעות מהפלסטינים לפנות אליה כדי להשיג דין צדק. "מערכת המשפט ברשות עמוסה מאוד, ולוקח הרבה זמן כדי להגיע לגזר דין", אומר באסם עיד.
"בעיה נוספת היא שכאשר מגיעים כבר לפסק דין, אין מי שיאכוף את ההחלטות. את השופט שיושב בג'נין או ברמאללה לא באמת מעניין אם מה שהוא קבע יתבצע בכפר נידח שנמצא עשרות קילומטרים ממנו, כך שכל ההליך הופך לחסר משמעות. אנשים עושים חשבון שהם יצטרכו לקום באמצע הלילה ולהיטלטל מהכפר שלהם מרחק רב עד לבית המשפט ברמאללה, ביריחו או בשכם, ולפעמים הם גם צריכים להביא איתם לכל דיון עדים מבוגרים ומסמכים שונים.
"הם מחשבים את העלויות והטרחה מול הסחבת והמשפט הלא-הוגן שמבוסס על קשרים אישיים ושוחד מתחת השולחן, ומתייאשים מראש. הרבה עורכי דין שאני שואל אותם למה הם לא הולכים לבית המשפט הפלסטיני כדי לפתור דברים, עונים לי באופן הכי ישיר: אין לנו מה לחפש שם. אם אין לנו קשרים במקומות הנכונים, זה קרב אבוד מראש.
"בעקבות המציאות הזו, הנכבדים והמגשרים המקומיים חזרו שוב לקדמת הבמה. יותר ויותר בעיות נסגרות בעסקאות מולם, ואינן מגיעות בכלל לערכאות משפטיות. כל עוד יש מישהו בעל סמכות שהפסק שלו מקובל על שני הצדדים, הוא מועדף על ידי הפלסטינים שמרגישים שהרשות מונעת מהם את החופש הרבה יותר מישראל", מסכם עיד.
ואם לא די בכל האמור, ישנו סוג מסוים של בעיות ותביעות שלא יגיעו לעולם לאולמו של השופט הפלסטיני. מדובר במקרי אונס ועברות מין. "כשאישה פלסטינית נאנסת, המשפחה שלה רואה בזה חילול כבוד המשפחה", אומר סאמר, עורך דין פלסטיני לענייני משפחה. "היא תנסה להשאיר את המקרה בסוד, ולכן ודאי שהיא לא תפנה לבית המשפט. בהרבה מקרים הפתרון הטוב ששתי המשפחות רואות לנכון כדי להימנע מהבושה הוא לחתן את האנס עם הנאנסת. אם בכל זאת המשפחה תרצה לפנות לערכאה משפטית, היא תצטרך ללכת למשטרה, להגיש תלונה, להמתין עד שהחשודים יימצאו וייחקרו, ואז לקוות שהמשפט יתנהל כשורה.
"אני לא נתקלתי במקרה כזה שבו אישה מתלוננת על אונס. זה מאוד חריג שמגיעים עם זה לבית המשפט. לא ראיתי שבתי המשפט הערביים בכלל מתייחסים לנשים כאל בני אדם. איזה מין פתרון זה לחתן את הנאנסת עם האנס?"
גוף שיפוטי נוסף שנמצא בתמונה הוא בתי המשפט השרעיים, השואבים את כוחם מהאסלאם. "בנושאים של סכסוכי משפחות, מאבק בין בני זוג על ילדים, עימותים על אדמה ועוד, יפנו לבוררים המקומיים או לבתי המשפט השרעיים, שמבחינת הפלסטינים יש להם מעמד חשוב יותר מבתי המשפט החילוניים של הרשות. השופטים בבתי הדין השרעיים צרכים להיות בקיאים בקוראן ובאסלאם.
"ישנם שני בתי דין שרעיים שמשמשים את הפלסטינים, אחד ברמאללה ואחד במזרח ירושלים. בית הדין שמפעילה הרשות מתבסס על חוקי הרשות, לעומת בית הדין במזרח ירושלים הפועל תחת חסות ירדנית ובהתאם למערכת המשפט הירדנית שאיננה מהמתקדמות, וכך גם נראה מצבם של בתי הדין השרעיים במזרח ירושלים.
"בנוסף, בתי הדין השרעיים אינם מכירים בבתי המשפט הפלסטיניים, ולעתים מתקבלות החלטות הפוכות בשני בתי הדין. ישנה אפשרות שבה פלסטיני יפסיד בבית דין שרעי אחד ויזכה בבית דין אחר. או לחלופין פלסטיני שיואשם ברמאללה ויברח מעונשו באמצעות פסק הפוך בבית הדין במזרח-ירושלים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם