'הדתיים הרציניים' הקשיבו לנו, תורנו להקשיב להם
עבדנו קשה כדי לגרום ל"דתיים הרציניים" להקשיב לנו, אבל פתאום לנו אין שום כבוד וסובלנות למי שנמצא בצד המקפיד יותר של הסקאלה. חברים, לסובלנות יש שני צדדים
המגזר עבר מהפכה. חד־משמעית. הכול השתנה. נושאי שיחה שמעולם לא עלו על שולחן השבת נידונים בכל פורום. תחומים שבעבר היו מעוררים אי נוחות, פחד או חשש, נפתחים - אמנם לאט ובזהירות, אבל בעקביות. אם פעם המילה מִקווה הייתה נלחשת או מביאה אחריה לצחקוקים, הרי שהיום לגיטימי לדון בנושאי הטבילה בכל דרך, כולל להביאה לחקיקה משפטית ולסכם אלפי שנים של סודות נשיים לתוך מסמך משפטי טכני. אבל העיקר הוא הלגיטימיות. בואו נדבר, נדון, נבדוק, נלמד. ניתלה באילנות גבוהים, נצמיח אילנות חדשים ואז נקבל החלטה.
עוד כותרות:
- גם ממרחק עשרות קילומטרים - אני עדיין נפגעת חרדה
- הרצוג לא מספיק חזק: ביבי ימשיך את הקיפאון עוד זמן רב
את המהפכה הזו אני זוקפת לזכות סיבות רבות, אבל בעיקר לזכות הדור שנמצא עשור מתחתיי (אל תתחילו להמר, זה לא נעים לי! נסכם את זה בשבט "שבות" ומטה. יש כזה שבט, נכון?) צעירים וצעירות שיצאו מהתיכון/ אולפנה/ ישיבה/ צבא/ הסדר/ מכינה/ שירות לאומי/ מדרשה ולא היו מוכנים שישימו אותם בשום רובריקה. זה אולי מאוד חיצוני אבל אני אוהבת לראות את זה דרך האבולוציה של כיסויי הראש. מכובע או פאה או מטפחת, לעושר אדיר וצבעוני של גזרות, בדים, סוגי קשירות, כובעים, פאות. כל אחת בוחרת את ההגדרה שלה.
אשמח גם להחניף לאכסניה שלי ולהגיד שהמהפכה הזו נזקפת גם לזכות מוצש - התכנים שהם מביאים, מגוון הכותבים וכותבי הטורים. לא מובן מאליו. נראה שכולנו הרבה יותר פתוחים לראות בכל מיני סוגים וגוונים הגדרה של "דתיים". רק בשנים האחרונות יכולים להזמין אותי להופיע בכל מקום, בלי כיסוי ראש או קוד לבוש מאוד דתי. אני באמת מרגישה שלא שופטים היום, אלא מקשיבים. ובואו נודה, גם אני היום לא שופטת. מוצאת את עצמי מגיבה בווטסאפים: בעזרת ה', הלוואי ויחי המלך. יודעת כל אחת איפה היא עומדת ביחסים שלה עם הבורא יתברך, בונה עולם או אין עוד מלבדו.
מרגישים את זה גם ביחסים בתוך המשפחה. אפשר לראות בפסח בכניסה לנחל עמוד משפחה גדולה ושמחה, סבא וסבתא שכמו נלקחו מהקליפ של אנדרדוס "מזרוחניק" וסביבם משפחות צעירות ושונות זו מזו, אבל עדיין מחוברות כמשפחה. אולי זו אשליה אבל אני מרגישה שכבר לא שופטים את הילדים הדתל"שים, וגם לא את אלו שטסו לאומן או לרילוקיישן בבית חב"ד בקוטב הצפוני. נראה שמשפחות המגזר הבינו שצריך וכדאי לעשות הכול כדי לקרב ולהשאיר את הילדים, שירגישו שייכים.
אבל רגע לפני שיש לי בחילה מרוב מתיקות ותחושת הגמר של המרוץ למיליון, נראה שבעצם המהפכה הזאת השאירה כמה מאיתנו מאחור. לפני חצי שנה בערך קיבלתי את המכתב הבא:
הי רביטל,
רציתי לשתף אותך באיזה עניין שמתסכל אותי, ולשמוע מה דעתך בעניין.
יש לי משפחה מורחבת גדולה מאוד ב"ה. יש אצלנו דתיים, דתיים לייט, דתל"שים וחילונים, עירוניסטים ומתנחלים, ימנים ושמאלנים. למרות זאת, ואולי בזכות זאת, אנחנו משפחה מאוד מגובשת ומאוד אוהבים להיפגש כולנו על כל דורותינו, מסבא רבא שלי ועד לאחרון צאצאיו.
אני ככל הנראה נמצא כמעט בקצה הכי דוסי בסקאלה המשפחתית שלנו, ועם זאת מעולם לא חשבתי למתוח ביקורת או להעיר לקרובי משפחתי על אורח חייהם, על אף שאצל לא מעט מהם הוא מנוגד להשקפת עולמי בלא מעט תחומים.
העניין הוא שבין השאר אני מקפיד על שמירת נגיעה. מעבר לכך שלפחות לפי תפיסת עולמי זהו איסור מחייב גם אם הוא לא מתאים לי, זה עניין שמאוד חשוב לי ברמה האישית. אממה? יש לי לא מעט קרובי וקרובות משפחה שלא שומרים נגיעה. לא הייתה לי בעיה אם זה היה נגמר בחיבוקים ונשיקות ביניהם, אבל בכל אירוע מחדש אני מוצא את עצמי מתחיל את השיחה עם אותן קרובות, עם ידיים בכיסים, עם החיוך הכי גדול שאפשר ובאמת עם שמחה גדולה לראות אותן, עד השלב שבו הן שולחות יד ללחיצה במקרה הטוב, או מתנפלות בחיבוק גדול במקרה היותר סביר.
אני בכל פעם מחדש מזכיר לעצמי את הפסקים הלא מעטים שמתירים ללחוץ את היד במצבים כאלה מכל מיני סיבות, ואני אכן לוחץ את ידיהן, אבל בכל פעם עולה בי השאלה - מה, הן לא שמעו אף פעם על המושג הזה, איסור נגיעה? בטוח שמעו. אז מה, הן לא יודעות שאני "יותר דוס" מהן? הן בוודאי יודעות. אז למה הן מכניסות אותי לסיטואציה הזאת בכל פעם מחדש? למה אי אפשר להסתפק בפנייה המאוד חביבה שלי כלפיהן, ולפעמים אף בשיחה של ממש, בלי לגעת בי? כל כך קשה לכבד את אורח החיים שלי?
אני לא נכנס להיבט שלפיו בתכלס גם להן אסור לגעת בי, כי זאת החלטה שלהן ואני בוודאי לא מתכוון לחנך אותן (מה גם שמדובר בבנות הצעירות יותר של הדור שמעליי, כך שהן גדולות ממני לפחות בעשור). אבל למען השם, פעם אחת אזרתי אומץ להגיד משהו בקטנה לאחת מהן, והיא פשוט שמה עליי פס! והן נשים מקסימות ואני שמח באמת לפגוש אותן בכל פעם, ולדבר איתן, אז למה לקלקל? זה לא עוזר שהיא מחייכת או צוחקת ואומרת לי שהיא פשוט לא יכולה, היא חייבת לתת לי חיבוק או נשיקה. זה דווקא רק מכעיס יותר. היא יכולה ועוד איך. אני לא מעביר להן שיעורים בתורה, ולא מנסה להשפיע עליהן לשים כיסוי ראש או לעבור לחצאית, אז מן הראוי שהן "תתאפקנה" ולא תיגענה בי, לא?
ורוצה לשמוע את האבסורד הכי גדול? בחתונה של אח שלי, בין כל בנות הדודות של הוריי שלחצו לי את היד ועוד אחת שקפצה עליי בלי הכנה עם אותו צחוק ו"התנצלות" מעצבנת, חברותיה החילוניות של אמא שלי מהעבודה הסתפקו בלחייך ולהחליף איתי כמה מילות נימוסין, וכשהגיע שותף חילוני של אבא שלי לעבודה, הוא לחץ לי את היד, ואשתו שאלה אם אפשר ללחוץ לי את היד, וכשחייכתי במבוכה, היא צחקה ואמרה שזה בסדר גמור והתנהגה כאילו כלום לא קרה. אני לא מבין, הקרובים הדתיים־לייט שלי לא מסוגלים לכבד את אורח החיים היותר "דוסי" משלהם, בזמן שחילונים יכולים לעשות זאת בקלות? מה, הם רוצים להעביר לי את המסר שהם הצודקים ואני הדתי הטועה עם הפרשנות השגויה כלפי היהדות וההלכה?
אני באמת לא מרגיש בנוח לגשת ולהתחיל להטיף מוסר, ומספיק עבורי לדמיין את הסיטואציה שבה אני מבקש מהן שלא ייגעו, כדי לגרום לי למבוכה. אולי אם תוכלי לכתוב טור על העניין, להעלות את המודעות, המצב ישתפר. את נורא אוהבת לדבר על החשיבות שבקבלת האחרים והדחויים, לא? אני לא רואה את עצמי כדחוי או אחר, אבל נראה לי שגם את אורח החיים ה"דוסי" שלי, צריך לקבל בחברה ולתת לו את המקום הראוי לו.
המכתב הזה הזכיר לי מכתב אחר ושובר לב, של בחורה מדהימה מהצפון. היא מגיעה ממשפחה דתית מאוד, וכשהגיעה לשנת לימודים בצפת פגשה בחור שהגיע מרקע יותר לייטי אבל היה בתקופת התחזקות. למרות הפערים המשפחתיים, בזמן המפגש היה חיבור רוחני ודתי עמוק ומיוחד. הם נסחפו באהבה גדולה ולא עצרו לשמוע את מחאת ההורים על השידוך, משני הצדדים. מהיום שבו היא נכנסה למשפחתם העירו לה על ה"דוסיות שלה", לא כיבדו את הבקשות שלה וגם לא כשנולדו הילדים. עם עומס החיים בעלה חזר לסטטוס הדתי של הצד שלו ופתאום היא הרגישה לבד.
מנסה להעיר אותו בשבת בבוקר שילך לתפילה ונלחצת עד כאב פיזי כשחמותה צוחקת עם בעלה ואומרת "מתי כבר נגזור לילד את הפאות הטיפשיות האלו". נפגשתי עם אותה בחורה, היא כבר כמה שנים גרושה ועדיין לא מצליחה להבין איפה טעתה. ואחרי כל זה היא אומרת לי: "אני גם לא מצליחה לסלוח למשפחה שלו, משפחה שלא ראתה איך פרידה תקרע את נפש הנכדים שלהם לגזרים, העיקר לגמור כבר עם הדוסית הזאת". דוסית, מגזימה, כפייתית, קיצונית. מדי פעם היא הביטה ביחסי המשפחה עם הגיס הצמחוני, איש לא העיר לו כשנתן נאום חוצב להבות על אנשים אוכלי בשר בזמן שחמותה הגישה לשולחן את האוכל שעליו עמלה לכבוד שבת, אבל אם היא הייתה מעירה לילד שלה שהתיישב בלי ליטול ידיים מיד היא שמעה מקהלה של "נו, די כבר, הוא קטן, תניחי לו".
יש לי הרגשה שהתבלבלנו. עבדנו קשה מאוד לגרום ל"דתיים הרציניים" להקשיב ולהאמין גם לנו, אבל פתאום לנו אין שום כבוד וסובלנות לאמונה אחרת. ולגבולות שלה. זוכרים את הם מ־פ־ח־ד־י־ם? אז יכול להיות שגם אנחנו. חושדים בכל זקָן שהוא עומד לפצל לנו את הכיתות בין בנים לבנות מגיל קטן; נרתעים מכל מטפחת מכסת שערות במלואן שתבקש להביא רק אוכל קנוי מהכשר מסוים ליומולדת של הילד.
אני יודעת שאני עברתי שינוי, ורק בזכות המפגשים שלי עם כל כך הרבה סוגי נשים בשנים האחרונות, אני מבינה שהקנקן לא אומר כלום. אי אפשר לדעת מהמראה החיצוני כלום על נפש, חוכמה, חדות, פתיחות והומור. למדתי לאהוב וקודם להקשיב, גם אם זאת שעומדת מולי מסתובבת עם השקית של הסנדלי־שורש במקום תיק.
אין סיבה לזלזל במשהו שחשוב למישהו אחר. למשל עם הילדים שלנו. ראיתי ביחסים עם הילדים שלפעמים מה שנראה לי חשוב, לא תמיד זהה למה שנראה להם חשוב. בתחילת השנה, הילדה לא הצליחה להחליט אם היא רוצה להמשיך עם חוג מסוים או לא. היו לנו שיחות על סיבות מסיבות שונות, אבל כל כמה משפטים היא חזרה ואמרה: "אני גם לא יודעת איך קוראים למורה". בפעם הרביעית שזה עלה, לשם שינוי הקשבתי. הקשבתי לה באמת, ולמרות שלא הייתי בכיוון בכלל בחיפושיי אחרי מה שמפריע לה, עצרתי. אני המצאתי לעצמי בראש סיפורים, שזה קשור לשעה ולבנות האחרות. שלחתי למורה הודעה: תגידי איך בכלל קוראים לך? והיא ענתה. סיפרתי לבת שלי וראיתי איך היא נהיית שלווה. שיעור ניסיון מספר שלוש עבר בהצלחה עם הבשורה שהיא נשארת.
אין לנו מושג מה חשוב לאחרים, אבל אנחנו חייבים להקשיב. הבחורה המתוקה מהצפון היום גרושה עם ארבעה קטנטנים. היא לעולם לא תיתן ללב שלה לטעות יותר, והיא תחפש מישהו בדיוק מאותו רקע שהיא באה ממנו. לא חבל? זה לא נורא?
הבחור האמיץ שכתב דווקא לי שלא נותנים לו מקום, כנראה יתחיל לדלל את המפגשים שלו עם המשפחה המאוד נדירה ומיוחדת ושמחה שלו. בוודאי כשתהיה לו משפחה משלו, שאותה ירצה לגדל על הערכים שבהם הוא מאמין.
בסוף אנחנו מגיעים ליום כיפור כולנו ביחד. כשאני מדמיינת את סדר העבודה (נו, תודו שזה החלק הכי מעניין בתפילה) אני רואה את כולם עומדים צפופים ומשתחווים. אני רואה את כולם עושים זאת יחד. אין סדרן, כזה ששם צדיקים מקדימה ולייטים מאחורה, וגם לא כזה שמזיז אדוקים קיצוניים לצד ושם את מי שבאמצע במרכז. כולם ביחד. מבולגנים. כולנו פה יחד מולו, אנחנו חבורה. ובחבורה יהודית, כמו בבית המקדש, כל אחד יכול להיות הוא ועדיין להרגיש ביחד.
"כִּקְהִלָּה מְכֻסָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מַרְאֵה כֹהֵן וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ"
אקו"ם