איימן עודה נתפס כהבטחה חדשה והפך לקיצוני
בשבוע האחרון הוכיחו מנהיגי ערביי-ישראל את הטענה שאולי הסכסוך כאן אינו רק בין הישראלים לפלסטינים. אם ההקצנה הזאת תימשך, גם רעיון חילופי האוכלוסיות יכול לעמוד על הפרק
לפני כמה חודשים כתבתי כאן טור על כך שהעיסוק בדו-קיום בין יהודים לערביי ישראל לא צריך להיות נחלתם של ארגוני השמאל, ושגם ארגונים המגדירים את עצמם לאומיים או ימניים צריכים לעסוק בסוגיה הזאת. הטור הזה נכתב מתוך מחשבה שאנו היהודים צריכים לקחת אחריות על ה"דו-קיום", מתוקף תפקידנו כהגמוניה השלטת ומתוך ידיעה שיש הרבה קולות שפויים בחברה הערבית שמשתוקקים להשתלב בחברה הישראלית.
עוד כותרות:
- גם ממרחק עשרות קילומטרים - אני עדיין נפגעת חרדה
- הרצוג לא מספיק חזק: ביבי ימשיך את הקיפאון עוד זמן רב
לדו-קיום, כידוע, יש שני צדדים. נראה שבשבוע שעבר צנחנו לאחור במדרון החלקלק של היחסים עם ערביי ישראל. ביום שישי האחרון הגיעו עשרים מנהיגים מהמגזר הערבי לביקור תנחומים אצל משפחת פרס האבלה. ייתכן שהביקור הזה לא היה עולה לכותרות אלמלא חברי הכנסת של הרשימה הערבית המשותפת החרימו את הלווייתו של שמעון פרס. בעקבות כך, הביקור הזה נראה כנצנוץ של קרן אור באפלה.
איימן עודה, העומד בראש הרשימה המשותפת, ציין כי היעדרותם של חבריו למפלגה מן ההלוויה נבעה מכך שבמישור הפרטי הוא אמנם כואב את כאבה של משפחת פרס, אבל במישור הלאומי הוא וחבריו אינם יכולים להגיע להלוויה בגלל שאין לו חלק בנרטיב הישראלי. זאת, לדבריו, מכיוון שהנרטיב הישראלי לא כולל בתוכו את אירועי אוקטובר 2000, את הטבח בכפר-קאסם, את "הנכבה" של 1948 ואת הקמת הכור הגרעיני.
איימן עודה בוועדת חוקה. ''לא תפס כיצד ועד כמה היחס שלו ושל חבריו הרגיז אותנו''.
צילום: דודי ועקנין
עודה לא הבין עד כמה נתפסות אצלנו היהודים הוקרת כבוד המת, הנוכחות בהלוויות והשותפות באבל, תוך כדי השארת מטענים מאחור, לחלק מרכזי בנרטיב שלנו. הוא לא תפס כיצד ועד כמה היחס שלו ושל חבריו הרגיז אותנו.
בתוכנית 'אולפן שישי' נשאל עודה אם מתקווה גדולה הוא הפך להיות שופרם של ג'מאל זחלאקה, עזמי בשארה וחנין זועבי, אנשי בל"ד, ואם הוא מקצין את עמדותיו ביחד איתם. בלי שנמתין לשמוע את תשובתו אפשר לענות על השאלה הזאת בחיוב, בגלל שהאיחוד של חד"ש עם בל"ד ורע"מ-תע"ל, שיצר מפלגה ערבית גדולה, גרם בעצמו לעודה – ראש המפלגה, שנתפס כהבטחה חדשה – להפוך קיצוני.
במארס 2014 עבר חוק המשילות, שכלל בתוכו גם סעיף שבו עלה רף החסימה ל-3.25 אחוזים. מי שדחף לבצע את הצעד הזה היה שר הביטחון דהיום, אביגדור (איווט) ליברמן. אותו שינוי, כאמור, היה הסיבה להקמת הרשימה הערבית המשותפת, ואיחוד השורות במגזר הערבי הוביל לכך שכל חברי הרשימה מיישרים קו עם הסמנים הקיצוניים במפלגה. כל הפוליטיקאים ברשימה מנסים להתעלות זה על זה מתוך כוונה להיראות בפני הבוחרים כמי שלא נרתעים להעלות על נס את זכויות הפלסטינים ודרישותיהם, קיצוניות ככל שיהיו.
לא מן הנמנע שאם מגמת ההקצנה הזו תימשך, ואם החברה הערבית תישאב להקצנה שמבטאת ההנהגה שלה, אזי הצעה אחרת של ליברמן תעלה על השולחן: חילופי האוכלוסיות. הצעה זו קובעת שישראל תהיה מוכנה להקים מדינה פלסטינית מפורזת על רוב השטח ביהודה ושומרון, תוך חילופי שטחים הכוללים גם חילופי אוכלוסייה: ישראל תוותר על אזורים כמו ואדי ערה והמשולש, שבהם מתגוררים מאות אלפי ערבים ישראלים, שיהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית. תמורת השטחים הללו תוכל ישראל לספח את רוב גושי ההתיישבות.
בריאיון ל'אל-מוניטור' הסביר ליברמן את ההיגיון מאחורי ההצעה. "עד היום התייחסנו לסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך נפרד, בין שתי מדינות", אמר יושב ראש ישראל ביתנו, "אין לנו סכסוך עם הפלסטינים, אלא עם העולם הערבי. בהקשר זה יש לעולם הערבי שלושה ממדים - מדינות ערב, הפלסטינים וערביי ישראל. עד היום ניסינו לפתור את הסכסוך דרך הפלסטינים, אבל הסכסוך לא נפתר, כי הדיאגנוזה לא הייתה נכונה".
אז אולי הדיאגנוזה באמת לא נכונה? השבוע הזה קצת בלבל אותנו. אבו-מאזן הפלסטיני חלק כבוד לפרס, איימן עודה הערבי-ישראלי החרים את ההלוויה ממניע אידאולוגי מאוד, המתנגד לפרס ולכל מה שהוא מייצג. אז עם מי אנחנו מסוכסכים - עם הפלסטינים או עם ערביי ישראל?
ימים יגידו לאיזה כיוון הולכת מערכת היחסים עם ערביי ישראל, לאן הולכת מערכת היחסים בתוך החברה הערבית. האם ההנהגה תקצין והציבור הערבי השפוי יצור חלופה להנהגה, או שמא ייסחף על ידי מנהיגיו?
בינתיים, ככל שעודה וחבריו יתבדלו ויתעקשו ליצוק את עצמם לתוך הסכסוך, הם ידחפו אותנו לחפש דיאגנוזות חדשות ופתרונות יצירתיים לסכסוך. או אז, גם הרעיון של חילופי אוכלוסיות ושטחים ישמע פתרון די הגיוני.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם