אוי אוי אוי: הבת של פרס הוסיפה מילים לתפילה
כשם שאף מחשבה פוליטית חדשה לא הייתה באה לעולם אם מעצבי התקינות היו כופים את דעתם, כך גם הזהות היהודית הייתה קופאת על שמריה במסגרת "חדש אסור מן התורה"
כולנו גדלנו על סיפור "הצדיק הכפרי": הילד הנבער שלא ידע להתפלל, אבל היה אחוז תשוקה לעשות זאת. הוא הגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים, ובמקום תפילה הרעיד את שערי השמיים בשריקתו. כולנו התרגשנו מהסיפור והפנמנו את המסר - שבירת הטקס הדתי שיש עמה כוונה דתית עמוקה, עדיפה עשרת מונים משמירה ריקה ועקרה על מעשה הפולחן הדתי.
עוד כותרות:
- גם ממרחק עשרות קילומטרים - אני עדיין נפגעת חרדה
- הרצוג לא מספיק חזק: ביבי ימשיך את הקיפאון עוד זמן רב
אבל מה היה קורה אם "הצדיק הכפרי" היה באמת מופיע בבית הכנסת שלנו? מה היה מתרחש אם בעיצומה של תפילת 'נעילה', בשיאם של רגעי ההתעלות, היה נכנס הערס השכונתי המקועקע ומרביץ שריקה מלאת כוונות לחלל האוויר? סביר להניח שרובנו היינו מזדעזעים וממהרים להשתיק אותו - אם לא היינו מוציאים אותו בחמת זעם מבית הכנסת. כיצד אפשר להעלות על הדעת חילול קודש כזה?
בתו של פרס, צביה וולדן, נפרדת ממנו בהלוויתו. ''האם היא תשנה את התפילה שהתקדשה על ידי כל דורות ישראל?''.
צילום: גיל יוחנן
הפער הקבוע בין ההתרגשות מסיפורים לחוסר היכולת לממש במציאות את לקחיהם בא לידי ביטוי לא רק בהקשרים דתיים, אלא גם בין האישיות העצמית שלנו לבין היותנו חיילים המצייתים לקודים החברתיים שנהוגים במסגרות השונות שבהן אנו חיים.
העולם המערבי למד בשנים האחרונות למאוס במגפת התקינות הפוליטית שפשתה בו. כדרכן של מהפכות חברתיות, לפעמים תנועת המטוטלת חריפה מדי והיא עוברת כיום בקלות רבה מדי לשפת הגסויות והביבים. עם זאת, בעיקרון המאיסה בתקינות הפוליטית מוצדקת, שכן היא משתקת את המחשבה החופשית והיצירתית של האדם, ומקדשת במקומה את הנימוס והלכי הרוח ה"מקובלים". בעצם, התקינות הפוליטית היא אחת מסמניה הדוחים של הבורגנות, ועל כן היא מאוסה גם על רבים בעולם הדתי.
אבל רבים מבין אלה שמואסים בתקינות הפוליטית מקדשים באותה נשימה את התקינות הדתית, למרות ששתיהן נובעות מאותו צורך בורגני של קבלת הכללים המקובלים – מה שהעיתונאי המנוח אדם ברוך כינה "הדת כחלק מנימוסי השולחן" – המונע את התפתחותה של מחשבה דתית יצירתית, וממילא את התפתחותו הברוכה של העולם הדתי.
אכן, בעולם הדתי וגם באזרחי יש צורך במערכת בסיסית של כללי יסוד שבלעדיהם לא תיתכן קהילה ולא ייתכן רצף היסטורי. אבל באותה מידה יש חשיבות עצומה גם לשבירת הכללים. כשם שאף מחשבה פוליטית וחברתית חדשה לא הייתה באה לעולם אילו הצליחו מעצבי התקינות הפוליטית לכפות את דרכם, כך גם הזהות היהודית הייתה מתנוונת ומתקשה לשרוד את שינויי הזמן אם תפיסת "חדש אסור מן התורה" הייתה משתלטת על היהדות ומשתקת כל מחשבה חדשה. במקרה כזה העולם הדתי היה באמת אך ורק "מצוות אנשים מלומדה", ואנשים היו בורחים ממנו – בין אם מחוסר רלוונטיות לחייהם, ואולי פשוט מרוב שעמום.
למתנגדי השינויים כדאי לשים לב שאותם שינויים, וכן עצם הוויכוחים עליהם, יוצרים עניין בעולם הדתי. לא במקרה, חיוניותו של העולם הדתי-לאומי, המלא ויכוחים כרימון, עולה בעשורים האחרונים עשרת מונים על זו של העולם החרדי, ששקע בניוון ואולי רק כעת מתחיל להשתחרר ממנו.
השבוע האחרון זימן לנו דוגמה טרייה לכך: צביה ולדן, בתו של הנשיא המנוח שמעון פרס, אמרה 'קדיש' לזכרו של אביה והוסיפה למילים המסורתיות "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", גם את המילים האיומות "ועל כל בני האדם". מאותו רגע לא הפסיקו לרטון מצקצקי הלשון בעולם הדתי, וגם בזה הדתי-לאומי: מה חושבת לעצמה גברת ולדן? האם היא תשנה את התפילה שהתקדשה על ידי כל דורות ישראל?
יש לומר כמה דברים על כך: ראשית, מי שרוצה שהעיסוק ביהדות יהיה גם נחלתם של יהודים חילונים חייב להניח שגישתם היהודית לא תהיה בהכרח זהה לשלו, שכן אחרת הם היו מצטרפים לקהילתו. שנית, בני הציונות הדתית צריכים להיזהר במיוחד מביקורת בשם ההתנגדות לחידושים דתיים, שהרי הם עצמם מותקפים על כך השכם והערב בידי תועמלני העולם החרדי. בינינו, גם אמירת 'הלל' בברכה ביום העצמאות וביום ירושלים היא בגדר חידוש שאבות-אבותינו לא הכירו.
העיקר הוא שהחלת ברכת השלום על כלל יושבי תבל מבטאת דווקא תחושת אחריות יהודית, שבאה לידי ביטוי ממש בימים אלה - גם אלה היותר אורתודוקסים מבינינו אומרים שבימים הנוראים מוכרע גורלם של כלל יושבי תבל. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל ולכל באי עולם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם