מדוע מתקנא האל בבודהיסטים בימים הנוראים?
בשבילי יום כיפור הוא יום של יראה סמיכה, שגורמת לכל התאים בגופי לרטוט. ובכל זאת עולות בי כמה תהיות על התפילה ועל כמויות הטקסט שעוד לפנינו. וגם, מה קרה לחילוניות המתנכרת?
בזמן תפילת 'נעילה' לפני כמה שנים - או ליתר דיוק, בסוף תפילת 'נעילה', בשעה בה החילונים מתקבצים על טפם ועל אופני וקורקינטי טפם בירכתי בית הכנסת - הגיע הרגע המתוק שבו המתפללים צועקים שבע פעמים "השם הוא הא-לוהים". אחרי האקסטזה, כששככו הקולות, שמעתי ילד בן שש בערך, חבוק בזרועות אביו, אומר: "אבל אבא, א-לוהים מת".
עוד כותרות:
- גם ממרחק עשרות קילומטרים - אני עדיין נפגעת חרדה
- הרצוג לא מספיק חזק: ביבי ימשיך את הקיפאון עוד זמן רב
כמה שצחקתי. האב היה נבוך, וניסה להסביר משהו לבן בקול שגם אני אשמע. אמרתי לו: "אחי, הכול טוב. אתה מגדל כאן פרידריך ניטשה קטן. אני בטוח שא-לוהים מחייך עכשיו". אלוהים לא מפחד מקצת ספק.
בדרך הביתה חשבתי שבין אם הוא חי או מת, דתי או חילוני, אתאיסט או אגנוסטיקן, אותו אדם הגיע לבית כנסת עם הבן שלו לביקור שהגדרתו כעניין תרבותי או מסורתי בלבד יחטא לאמת. מדוע חילונים פוקדים את תפילות 'כל נדרי' ו'נעילה' ביום הכיפורים ולא את תפילות פסח או שבועות? מדוע יום הדין שמור לנו בדי-אן-איי הקולקטיבי?
אתה יכול להיות אתיאיסט מושבע או אפיקורס למהדרין, ועדיין לא תוכל להכחיש את עוצמת יום הכיפורים על האומה היהודית. זה יום שתופס את כולם בקישקע ומטלטל. גם מי שמחלל את יום הכיפורים עושה זאת מתוך אידיאולוגיה. בקיבוץ של אשתי, למשל, הייתה מסורת ארוכת שנים של מנגל עם סטייק לבן ביום הכיפורים, ולמדתי כבר מזמן שמומרים להכעיס הם הרבה יותר דתיים מהרבה דתיים שאני מכיר.
א"ד גורדון, מי שהיה המצפן והמצפון של העלייה השנייה, התחבט על ערש דווי בשאלת ייחודו של יום הכיפורים. גורדון, שהיה הוגה, חלוץ, עובד אדמה, מורה דרך, "אחד העם" עם ציפורניים שחורות מעבודת האדמה, חשש על מקומו של יום הכיפורים. לפני מותו, על מיטת חוליו, כתב גורדון מאמר שאותו לא סיים, ושמו 'לחשבוננו עם הדת (מהרהורים ביום הכיפורים)'.
בתחילת המאמר הסביר גורדון ופירט את חשיבות יום הכיפורים כיום לאומי ופרטי לחשבון נפש, כיום שבו האומה והיחיד, הכלל והפרט, מתאחדים לכדי חקירה עצמית. "היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית", הוא כתב.
אחרי האקספוזיציה תהה גורדון: "שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול - מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים? שואל אני - האומנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת העבר, שריד קדומים? האומנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית? ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינוֹ וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה?"
הוא הוסיף בהמשך: "בכוח הדת התקיימנו בכל משך ימי גלותנו הארוכה, ולא רק התקיימנו – בכוחה סבלנו, סבלנו רבות פעמים-גדולות, ובכוחה חיינו אף חיינו רבות פעמים גדולות. האם דבר אפשרי, דבר שהדעת סובלתו הוא, שכוח כזה מרוקם כולו מתעתועי דמיון ושיגיונות רוח של נפש נבערה, מבלי שיהיה בו כל גרעין יסודי קיים? האם די נבחנה ונשקלה בדעת, האם די מיוסדת בהיגיון ובנפש האנושית הדעה המקובלת, כי באיבוד היסוד לאמונה העיוורת, אבד היסוד גם לדת?"
גורדון כאמור לא סיים את המאמר, ודומה ששאלתו התלויה באוויר נענתה באופן שבו רוב הישראלים מציינים את יום הכיפורים. החילוניות הבוטה המתנכרת היא מחזה נדיר יותר ויותר, אבר מדולדל.
בשבילי יום הכיפורים הוא יום של יראה סמיכה אך שקופה, שגורמת לכל התאים בגופי לרטוט ביראה. ובכל זאת עולות בי כמה תהיות על התפילה ועל כמויות הטקסט שעוד לפנינו. הדברים נכתבו במוצאי ראש השנה, לאחר שיממה מתישה עברה על בורא עולם. מיליוני יהודים ברחבי העולם אכלו לו את הראש בתפילות ובבקשות סליחה. חלקכם בוודאי מזדהים איתי: אתם יושבים בבית כנסת, עטופים בטלית ובוהים בהקיץ. מזמן איבדנו כולנו את העמוד במחזור. אני צריך אינפוזיה של 'ריטלין' כדי לצלוח את הררי הטקסט בחתיכה אחת.
לפעמים אני חושב שא-לוהים מתקנא בבודהה ובנזירים שתקנים. במקום זאת יש לו אותנו על הראש, שגם אשמנו, גם בגדנו, גם גזלנו, גם הטלנו דופי וגם לא הרמנו את הקרש. אין לי ספק שיש קשר ישיר בין יצר ההלקאה העצמית המפותח של היהודים לתפילות הימים הנוראים.
מילא כל זה, אבל מרוב מילים אנו מאבדים את תחושת ההתפעמות מהנשגב הדתי. בעניין אני מוצא שלפעמים הקשר זר לכאורה עושה את העבודה. כך למשל הפרופורציות הקוסמיות: אין כמו ליל כוכבים במדבר כדי להתמלא בתחושת הנשגב. נסו את זה בבית.
בספרה 'הקנון המדעי', השתמשה כתבת המדע של ה'ניו-יורק טיימס' וכלת פרס פוליצר נטלי אנג'ייר בדימוי שטבע המשורר ויליאם בלייק, של כדור הארץ כגרגיר חול זעיר, כדי להבהיר את אמות המידה המופלאות של היקום.
דמיינו מגרש כדורסל במודיעין: אם כדור הארץ הוא גרגר חול, השמש היא גוף בגודל תפוז המרוחק שישה מטרים וחצי ממנו. צדק, כוכב הלכת הגדול ביותר במערכת השמש, יהיה אבן חצץ במרחק של 25 מטרים מהכיוון ההפוך – כמעט כאורכו של מגרש כדורסל. העולמות החיצוניים ביותר של מערכת השמש, נפטון ופלוטו, יהיו גרגרי חול אף הם, הראשון גדול יותר והשני קטן יותר, והם יהיו מרוחקים מאתיים מטר מכדור הארץ.
מעבר לזאת נעשים הפערים בין אתרי השמש הקוסמיים מגוחכים ממש. אם גרגר החול והתפוז שלנו נניח מצויים במודיעין, הרי שהכוכבים הקרובים ביותר – המערכת המשולשת הקרויה אלפא בקבוצת קנטאורוס – תהיה ברומא, והכוכב הבא אחריה יהיה באזור ברצלונה. בינות לגרמי השמיים הללו יש המון חלל ריק, חלק כמשי שחור, שפע אינסופי של שום דבר של כלום, של אפס ושל אין. וכשם שבממלכת הרקיע שולטת הריקנות, כך גם בממלכת הדברים הקטנים ביותר מכילה המערכת התת-אטומית בעיקר חלל ריק.
אם גרעין האטום היה כדור הארץ, הרי שהאלקטרונים שלו, שאחראים על הנפח, היו על פי קנה המידה הזה מתרוצצים בשכבה החיצונית של האטמוספירה וביניהם כלום. כך בנוי החלקיק הקטן ביותר. והנה, למרות הריקנות השולטת ביקום בכל זאת כוכב הצפון דולק, דמנו זורם וכשאנחנו מחבקים את ילדינו אצבעותינו אינן שוקעות בריק הממלא את רוב נפח האטום. אם ליטוף עור אהובים הוא מגע בריק, מדוע התחושה כה מלאה? אני מוצא בשאלה הזו את הנשגב ורגש דתי לא פחות מ'סדר הקורבנות'.
תא חי הוא מבנה של פחמן, חמצן, חנקן, מימן, זרחן ועוד. האטומים היסודיים בכל יצור חי הם חומר הקיים ביקום בשפע. כל עוד אותם אטומים מפוזרים באופן אקראי וחסר תכלית הם לכלוך, סלע ואבק, מולקולות חסרות מטרה הנישאות ברוח. אך במבנה מסודר אותם חומרים זזים, מעתיקים, מתפתחים ולבסוף כותבים את מה שאתם קוראים.
אקו"ם