מה שנכון, ומה שבשמאל: הימין חשוב לחירות שלכם
למה בימין עומדים שמרנים לצד תומכי חירות? מדוע השמאל כולל קומוניסטים אבל לא פשיסטים, אף ששתי הגישות מעמידות את המדינה מעל הכול? הצעה להגדרה מחדש של המרחב הפוליטי
לעתים קרובות שואלים אותי, בגרסאות שונות, את השאלה הזו: מכיוון שהימין הפוליטי מושחת בידי שמרנים שמנסים להגביל את החירות באינספור דרכים, האם לא עדיף לזנוח את שפת ה"שמאל מול ימין" ולאמץ טרמינולוגיה חדשה?עוד כותרות:
- אבו מאזן עבר אירוע לבבי והובהל לצנתור
- המורים נגד בנט: "שכרנו מביך, זו התעללות"
- "סכנה מוחשית": האבטחה על פרקליטים תתוגבר
תשובתי היא שהואיל וכבר משתמשים בשני המונחים הללו כדי להתייחס לחלופות הפוליטיות הבסיסיות, והואיל והבחירה אכן בינארית, הגישה הטובה ביותר מבחינת תומכי חירות היא לא לדחות את המינוחים אלא להבהיר אותם באמצעות הגדרת המונחים הרלוונטיים.
הבעיה בגישות השגרתיות לספקטרום השמאל-ימין הפוליטי היא שהן כושלות בהגדרת החלופות, או שהן מגדירות אותן במונחים בלתי-מהותיים. גישה רווחת אחת, לדוגמה, לא מציינת את טבעו המדויק של כל צד, ובכל זאת מציבה את הקומוניזם, הסוציאליזם וה"ליברליזם" המודרני בשמאל (או סמוך לו) – ומעמידה את הפשיזם, השמרנות והקפיטליזם בימין (או בסביבתו).
אין בכך היגיון, לפחות בקצה הימני. לקפיטליזם – המערכת החברתית של זכויות הפרט, זכויות הקניין והחירות האישית – אין דבר במשותף עם שמרנות או עם פשיזם. נביט בהם בזה אחר זה. השמרנות אינה בעד זכויות הפרט או חירות אישית, אלא בעד ערכים דתיים (בלשון מכובסת משתמשים לעתים ב"ערכים מסורתיים" או "ערכי המשפחה") ובעד ממשלה שאוכפת אותם.
השמרנות תומכת אמנם בכמה חירויות כלכליות, אך באותו זמן דורשת להפר מגוון זכויות כדי לתמוך בהיבטים מסוימים של מדינת הרווחה (כמו ביטוח לאומי וחינוך ציבורי), כדי לכבול או לשלוט באנשי עסקים "תאבי בצע" (כמו חוק הביקורת הפיננסית של סרבנס-אוקסלי וחוקים נגד הגירה), וכדי לאסור על פעולות ויחסים "בלתי מוסריים" (כמו שימוש בסמים ונישואים חד-מיניים). השמרנות, לפיכך, ניצבת בניגוד מוחלט לקפיטליזם.
גם הפשיזם רחוק מלהיות דומה לקפיטליזם. במהותו הוא אותה הזוועה כמו הקומוניזם והסוציאליזם. ההבדל היחידי הוא שהקומוניזם והסוציאליזם קוראים בגלוי לבעלות ממשלתית על כל הרכוש, אך לפי הפשיזם חלק מהרכוש יכול להיות "פרטי" – כל עוד הממשלה יכולה להכתיב כיצד ישתמשו ברכוש הזה. ודאי, אתה הבעלים של המפעל שלך, אך הנה מה שאתה יכול ומה שאינך יכול לייצר בו; הנה השכר המינימלי שאתה חייב לשלם לעובדים; הנה מערך כללי החשבונאות שאתה חייב להשתמש בו; הנה המפרט שהציוד והמכונות שלך חייבים לעמוד בו; וכן הלאה.
גישה מוטעית אחרת להבחין בין הצדדים בספקטרום השמאל-ימין היא הניסיון להגדיר את החלופות הפוליטיות דרך התייחסות לגודל הממשלה. לפי ההשקפה הזו, בקצה השמאלי הממשלה נמצאת בגודל מרבי, של 100 אחוזים מהכלכלה. בקצה הימני יש אפס ממשלה, או אנרכיה. האמצע מכיל את כל הגדלים האחרים האפשריים של הממשלה - גדולה, בינונית, קטנה או מינימלית.
אך גם זו גישה חסרת תקווה. גודלה של הממשלה אינו הנושא המרכזי בפוליטיקה. צבא גדול יכול להיות הכרחי כדי להגן על האזרחים מפני תוקפנים חיצוניים, במיוחד אם יש תוקפנים פוטנציאליים רבים – נאמר, משטרים קומוניסטיים או אסלאמיים רבים – שעשויים לשלב כוחות נגד מדינה חופשית. כמו כן, מערכת משפט גדולה יכולה להיות הכרחית לטיפול בחוזים רבים מספור שיעלו בשוק חופשי, ובמחלוקות שיכולות לצוץ בו.
ממשלה קטנה, לעומת זאת, יכולה להפר זכויות בדרכים רבות, אם מטרתה הראויה אינה מבוססת ומתוחזקת. שימו לב שממשלות בדרום ארה"ב לפני מלחמת האזרחים היו קטנות יחסית, ובכל זאת חוקיהן התירו ואכפו את שעבודם של גברים, נשים וילדים. באופן דומה, ממשלת ארה''ב הייתה קטנה למדי ב-1890, למרות חוק ההגבלים העסקיים (Sherman Antitrust Act) שהפר את זכויותיהם של אנשי עסקים לחירות, לרכוש ולמרדף אחר האושר.
הנושא המרכזי בפוליטיקה אינו גודלה של הממשלה, אלא תפקידה. השאלה אינה אם הממשלה גדולה או קטנה, אלא אם הממשלה מגוננת על זכויות או מפרה אותן. מטרתה הראויה של הממשלה היא להגן על זכויות הפרט דרך ביטול השימוש בכוח פיזי ביחסים חברתיים, ודרך שימוש בכוח רק בתגובה למי שיזמו את השימוש בו קודם לכן. תיאור המרחב הפוליטי חייב לשקף את העובדה הזו. יהיו אשר יהיו המונחים שישמשו לזיהוי עמדות אידאולוגיות או פוליטיות, עלינו להגדיר אותם ביחס לבחירה הפוליטית הבסיסית: כוח מול חירות. או, באופן ספציפי יותר, מוסדות מפרי-זכויות מול מוסדות מגני-זכויות.
משום שהמונח "שמאל" כבר נמצא בשימוש נרחב כדי לציין מערכות חברתיות ואידאולוגיות של כוח (ובהן סוציאליזם, קומוניזם ופרוגרסיביזם), והמונח "ימין" משמש כבר לציון מערכות של חירות (כמו קפיטליזם, ליברליזם קלאסי ורפובליקניזם חוקתי), הגישה הטובה ביותר לתומכי החירות היא לא לפתח טרמינולוגיה חדשה אלא להגדיר מחדש את הטרמינולוגיה הקיימת, ביחס ליסודות הפוליטיים – ולקבוע שהקצה הימני ביותר במרחב הפוליטי הוא שלנו באופן בלעדי.
היתרון הגדול של קביעה כזו הוא שהמונח "ימין" מתמזג בקלות עם העמדה הפילוסופית והמושגית התומכת בחירות. זו היא תאונה היסטורית, אך תאונה מבורכת. המונחים "שמאל" ו"ימין" מתייחסים במקור לסידורי הישיבה של בית המחוקקים בצרפת במאה ה-18 – סידורי ישיבה שאינם קשורים בדבר לפוליטיקה בת-זמננו. ובכל זאת, המונח "ימין" מתקשר מבחינה מושגית לאמיתות מוסריות יסודיות שהחירות תלויה בהן.
הקפיטליזם, המערכת החברתית של הימין (right), היא המערכת של זכויות (rights) הפרט. זו מערכת המכבדת את זכויות הפרט באמצעות ביטול השימוש בכוח פיזי ביחסים חברתיים, ובכך מאפשרת לאנשים לחיות את חייהם, לפעול לפי שיקול דעתם, לשמור על רכושם ולהשתמש בו, ולרדוף אחר אושרם האישי. ההבחנה הזו מבססת את הימין הפוליטי על מטרתה הראויה של הפוליטיקה: הגנה על זכויות.
בהתאם, ובאופן בסיסי עוד יותר, קפיטליזם הוא נכון (right) מוסרית. באמצעות הגנה על זכויות הפרט, הקפיטליזם נותן תוקף חוקי לאנוכיות רציונלית. הוא מאפשר לאנשים לפעול בהתאם לאמת, שלפיה כל פרט הוא תכלית כשלעצמו, ולא אמצעי למטרותיהם של אחרים. כל אזרח צריך לפעול לקידום חייו ואושרו, לפי שיקול דעתו הרציונלי. ההבחנה הזו מעמיקה את משמעות המושג "ימין" ומעגנת אותו בעיקרון המוסרי האמיתי היחיד.
בקיצור, המוסריות הנכונה (right) מולידה את העיקרון של זכויות (rights) הפרט, שמוליד את הצורך במערכת פוליטית שתגן על זכויות. זו המערכת שראוי להציב בימין (right) הפוליטי, כנגד כל המערכות המפרות זכויות.
ראו איזו בהירות השגנו בתפיסה הזו של הספקטרום הפוליטי. הקצה השמאלי מורכב מצורות טהורות של כל המערכות החברתיות המפרות זכויות: קומוניזם, סוציאליזם, פאשיזם, אסלאמיזם, תיאוקרטיה, דמוקרטיה (כלומר, שלטון הרוב), ואנרכיה (כלומר, שלטון כנופיות). הקצה הימני מורכב מצורות טהורות של המערכות החברתיות המכבדות-זכויות: קפיטליזם לסה-פר, ליברליזם קלאסי, רפובליקניזם חוקתי. כולן דורשות, בעיקרון, את אותו הדבר: ממשלה המגנה על זכויות ואינה מפרה אותן.
האמצע מורכב מכל המערכות שהן פשרות, תערובות, יצירי כלאיים. אלה נתמכות בידי הליברלים המודרניים (הכוונה ל"ליברלים" האמריקניים, אנשי השמאל הפוליטי בארה"ב – הערת המתרגם), השמרנים, תומכי תנועת "מסיבת התה" נטולי העקרונות (בניגוד לתומכים הטובים של התנועה) ואחרים. כל אלה מעוניינים שהממשלה תגן על חלק מהזכויות, ובו בזמן תפר זכויות אחרות – בין אם דרך כפייה על אנשים לממן טיפולי בריאות, חינוך, פנסיה ועוד לאנשים אחרים, או דרך כפיית ציות למנהגים דתיים או מסורתיים בנוגע למין, נישואים, סמים או כל דבר אחר.
לגבי התפיסה המהותית הזו של המרחב הפוליטי חשוב לציין: בימין אין דרגות; רק בשמאל יש כאלה. זאת כי גם דרגות של כוח הן הפעלת כוח, וגם הפרת זכויות מידתית היא הפרת זכויות. חירות וזכויות הן מוחלטות: או שאנשים חופשיים לפעול לפי שיקול דעתם, לשמור את רכושם ולהשתמש בו, ולרדוף אחר אושרם – או שאינם חופשיים, ובמידה מסוימת סובלים מכפייה. או שהממשלה מגנה על זכויות ולא מפרה אותן – או שהיא מפרה זכויות.
אם אנשים אינם חופשיים לגמרי לנהל את עסקיהם ולכרות חוזים עם אחרים כפי שהם רואים לנכון, להתחייב באופן עצמאי ליחסים רומנטיים, לעסוק בפעילויות הפנאי המועדפות עליהם, לרכוש ביטוח בריאות או לוותר על רכישתו לפי הערכתם הטובה ביותר, וכן הלאה, אזי הם אינם חופשיים. הם קורבנות לכפייה.
אנו, המצדדים בחירות, בין אם אנו קוראים לעצמנו אובייקטיביסטים או קפיטליסטים לסה-פר, או ליברלים קלאסיים, או תומכי תנועת "מסיבת התה", או מה שלא יהיה – צריכים לתבוע לעצמנו את הימין הפוליטי. על השמרנים המצדדים בהפרת זכויות ברמה זו או אחרת לדעת שמקומם הראוי בספקטרום הפוליטי הוא באמצע נטול העקרונות, לצד אחיהם "הליברלים" המודרניים. ייתכן שזה יגרום להם לחשוב על מה שנכון. הימין הפוליטי שייך למי שמחזיקים בעקרון הזכויות לא רק בתיאוריה, אלא גם בפועל.
- קרייג בידל הוא עורך 'האובג'קטיב סטנדרד', אתר אינטרנט לפרשנות אקטואלית מזווית הגותה של איין ראנד.
תרגום: שחר שלוש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם