"מה, פסיכולוגים וכאלה? עזבי אותי מהם"
אין דבר מרגיע יותר מאשר לדעת שאי שם, באיזו קליניקה צפופה, יושב בן אדם שאפשר לנחות עליו בכל רגע נתון והוא חייב להקשיב לי
"את בת 33", אמרה לי ר' הפסיכותרפיסטית, "זה השלב שבו מתחילים ללכת למתקשרת". "מתקשרת?" עניתי בחזרה, "אני כל כך לא בעניין. לא מעוניינת שיפתחו לי בקלפים, לא מאמינה למילה ממה שהדודות האלה אומרות". "זאת לא צריכה להיות ממש מתקשרת", הסבירה, "אבל יש תחומים בחיים שלפסיכולוגיה פשוט לא יהיה מה להציע לך. תתחילי לחפש לעצמך מכשפה".
לא ידעתי כמה הדברים ישפיעו עליי, כשצעדתי בשביל ביתה של מי שכונתה על ידי ידידי הטוב "המכשפה מזכרון יעקב". שעתיים נסיעה השקעתי בה, וזה קרה רק משום שאני באמת מחזיקה מאותו ידיד, דוקטורנט ואיש ספר. הוא קורא לה "המכשפה" אבל האמת שמדובר באישה סטנדרטית לחלוטין, בלי שרשראות וחמסות וללא קטורת בארון. לא תמצאו את המספר שלה באף מקום ברשת והיא לא משוועת לקליינטים. היא מכנה את עצמה "מורה רוחנית", אך אין לה שום הכשרה רשמית, מלבד החוכמה שרכשה במהלך חייה. לפגישות איתה אין זמן מוגדר, היא מחליטה מתי השיחה נגמרת ופשוט זורקת אותך החוצה. ובכל זאת, בפגישה אחת בלבד היא הצליחה לפרוש בפניי תמונת מראה מדויקת להכאיב וגרמה לי לחשב מסלול מחדש.
''צאו למסע, חפשו את המכשפה שלכם''.
צילום: שאטרסטוק
חודש אחר כך כבר מצאתי את עצמי על מטוס בדרך לאמסטרדם, מנסה לעכל את הדברים שאמרה על ידי התרחקות ופרספקטיבה. לידי התיישבה בחורה בערך בגילי, מסוג הנשים שהפנים שלהן מבקשות אותך ואת נפתחת בפניהן. בתוך דקות ספורות כבר התנהל בינינו סמול טוק מחויך, שלאט־לאט התחלף בשיחת עומק אל תוך העננים. מה שהיא הרשתה לי לספר הוא שהיא רווקה דתייה בסוף שנות השלושים לחייה שנוצלה מינית בילדותה, ובחור אחד שהייתה מאורסת לו וביטל דפק לה את החיים. מאז היא מסתובבת אבודה בעולם, לא מאמינה שהאושר עוד יכול לקרות לה. עכשיו היא נוסעת לאמסטרדם לקרובת משפחה כדי להתרחק, "אולי גם לעשן כמה ג'וינטים שיעזרו לשכוח".
אבל שום דבר מקורות חייה לא באמת הימם אותי, כמו הרגע שבו שאלתי אותה אם מישהו מטפל בה והיא ענתה לי בשיא הטבעיות "מה, פסיכולוגים וכאלה? עזבי אותי מהם". התברר שהבחורה מעולם לא פנתה לייעוץ נפשי. לא פסיכולוג, לא קואוצ'ר, אפילו לא אשת רב. עשרים שנה היא מסתובבת בעולם, נושאת על כתפיה את התרמיל הכבד שזימנו לה חייה, סוחבת את עצמה בעליות ובירידות, מסרבת לכל הצעה לעזרה. "מה, אני משוגעת?" אמרה כשהצעתי לה את השם של המטפל שלי, ולא ידעתי אם אני לפני באג 2000 או אחריו. זה הדהים אותי, משום שאני לא מסוגלת להעביר יום אחד בעולם בלי לדעת שאי שם, באיזו קליניקה צפופה, יושב בנאדם שיש לי הזכות להנחית את עצמי עליו בכל רגע נתון והוא חייב להקשיב לי. לא מעניין אותי שהשיחה איתו עולה לי שבעה שקלים לדקה. הידיעה שיש לי קביים נפשיים בעולם הזה מעניקה לי סוג של רוגע בחיים.
עברתי בערך שישה מטפלים עד שמצאתי את הבן אדם שלי בקטמון, וגם בו אני בוגדת לפעמים עם ר' והמכשפה. כאן המקום לציין שמעולם לא נטלתי אפילו כדור פסיכיאטרי אחד. אין לי שום הפרעה נפשית מאובחנת, אני פשוט הטרחנית הקלאסית שמפרנסת פסיכולוגים בשביל הכיף ובשם הפריבילגיה. למה? משום שאין לי שום עניין לצלוח את הקיום האנושי, שהוא גם ככה די מתיש עבורי, לבד. אני אוהבת את הקפה המגעיל שלהם, את הטישו המוצב בצד, את בקבוק המים שהם שמים לי על השולחן שמתחלף בתדירות של בריכה בבני־ברק, ובעיקר את העובדה שהם נטולי אינטרסים ועניין אישי.
אני מתקשה להבין אנשים שחיים במאה ה־21 ומעולם לא טרחו לתחזק את עצמם נפשית. וככה צריך להתייחס לנושא הזה - כסוג של תחזוקה, כמו קרם למניעת קמטים, כמו סרום לנפש. זו לא בושה להכריז על כך, להפך, זה בעיקר מעיד על היותך אדם שדואג לעצמו ומטפח את בריאותו המנטלית. אך מוזר הוא שאנשים יהיו מוכנים להוציא מאות אלפי שקלים על רופא מומחה בגלל כאבים ברגל, אבל כשהנפש הפצועה שלהם תדמם יתקמצנו על פסיכולוג. הטעות הנפוצה היא שרובם מתייאשים בדרך כלל אחרי הראשון שהם פוגשים, ולא מבינים שכמו ספר טוב, לוקח זמן למצוא את האחד. הוא אגב לא חייב להיות בעל הסמכה רשמית, לפעמים זה סתם קואוצ'ר מוצלח או אדם עם חוכמת חיים מצטברת. אבל אם תרמיל חייכם כבד מדי, תדעו שאתם לא חייבים לסחוב אותו לבד. צאו למסע, חפשו את המכשפה שלכם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם