נתניהו חושש מהנוקאאוט שאובמה מתכנן
בירושלים סבורים שאם אובמה יוביל לקראת תום כהונתו מהלך חד-צדדי במועצת הביטחון, יהיה זה הקץ למשא ומתן המדיני
נאום ההספד של הנשיא ברק אובמה בהלוויית שמעון פרס היה אחד המהלכים הציניים ביותר שמדינאי מסוגל לעשות. הוא הגיש לציבור הישראלי תפוח אדום ועסיסי של ציונות, אך בתוכו החדיר את הרעל: הוא הסתמך כביכול על דברים ששמע מפרס, והגדיר את שלטון ישראל בשטחים כמשטר של אדונים ועבדים. הוא גם תזמר תגובה אלימה וזועמת על הבתים שעתידים להיבנות למפוני עמונה. לא היה צפוי שנושא עמונה יהפוך לנקודת חיכוך משברית בין ישראל לבין ארה"ב, אך אובמה דאג להבהיר שירושלים מבחינתו אינה בתחומי ישראל.אז הנה התחזית הפסימית לגבי תקופת בין הזמנים – אחרי הבחירות לנשיאות ב-8 בנובמבר ועד יום ההשבעה של הנשיא או הנשיאה החדשה. זו תקופה של קרוב לשלושה חודשים שנראית כסיוט. במקום ברווז צולע, תעמוד ישראל בפני חיה מובסת ונקמנית, ילדותית ונרקיסיסטית. הנשיא אובמה חשוד כמי שישאף להנחית על מדינת ישראל עוד מהלומה – מהלומה אחת אחרונה – מתוך הרצון לתת נוקאאוט לראש הממשלה בנימין נתניהו.
השבוע עודד את אובמה עיתון הבית שלו, 'ניו-יורק טיימס', וקרא לו לנקוט מהלך חד-צדדי במועצת הביטחון שיקבע את הפרמטרים להסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים. בכירים בירושלים לא פוסלים אפשרות שזה יקרה.
את נתניהו מגדירים הרבה פעמים כאדם פסימי. אנשים בחוגיו הקרובים בהחלט לא אופטימיים לגבי המהלכים שאובמה מסוגל לבצע בתקופת הדמדומים שלו. אפשרות אחרת היא שבמועצת הביטחון תעלה הצעת החלטה נגד ההתנחלויות, עוד לא ברור באיזו צורה. כשההצעה תעלה, אולי כיוזמה של מדינות ערב, כמתנת פרדה של ממשל אובמה ארה"ב לא תטיל עליה וטו.
ההתבהרות היחידה שרואים מירושלים היא שכנראה לא יהיו משולבים בהחלטה עיצומים. עם זאת, החלטה שתגדיר את ההתנחלויות בלתי חוקיות עלולה לשמש בעתיד כבסיס להחלטות נוספות שיובילו לעיצומים.
הדבר המדהים הוא שבנושא כל כך מרכזי כמו "תהליך השלום" אין כלל תקשורת יעילה בין ישראל לארה"ב. הצמרת המדינית מנסה ללקט מידע באמצעות דיפלומטים ומומחים מארצות אחרות שנמצאים בקשר עם הממשל האמריקני, ומבקשת לשאוב מהם הערכות לאן פניו של הממשל האמריקני. פשוט לא ייאמן.
כשמדברים עם גורמים שאמורים לדעת ולהעריך לאן כל זה מוביל, התחושה היא שאובמה יביא למהלך חד-צדדי במועצת הביטחון - והמהלך הזה יבשר על קץ עידן המשא ומתן הישיר, שפירושו תקיעת כל המהלכים המדיניים. זאת, משום שישראל, על סמך החלטות האו"ם 242 ו-338 משנים עברו, לא תהיה מוכנה לקבל מצב מדיני שבו אין לה שום אמירה לגבי הנושאים הבסיסיים בהסדר הקבע. מנגד, אין שום גורם שיוכל להפעיל עליה את הלחץ הדרוש כדי להגשים את תאוות הנקם המדינית של הנשיא אובמה.
מול ממשל שבראשו עומד אדם שייזכר כנשיא עוין וכושל ניצב הקונגרס האמריקני, וכן הסנאט. שני בתי הקונגרס עם הרוב הרפובליקני ממשיכים לתפקד. זו להקה של מאות ברווזים צולעים, ומבחינת ישראל סיבוב הבחירות של נובמבר בקונגרס הוא מכריע. אבל בתקופה המסוכנת של אובמה הקונגרס הוא עדיין אותו קונגרס כפי שהוא היום. טקס ההשבעה של חברי הקונגרס החדשים יתקיים ב-3 בינואר, שבועיים וחצי לפני סיום כהונת הנשיא.
האם הקונגרס יוכל לשמש גורם מאזן להרפתקנות האובמיסטית? בישראל מנהלים פעילות מול בתי הקונגרס, שפירותיה הן למשל אותו מכתב של 88 סנאטורים שדרשו שהנשיא ימנע כל צעד חד-צדדי באו"ם נגד ישראל. יש חשיבות רבה לכך שאחת החותמות על המכתב היא מנהיגת השמאל במפלגה הדמוקרטית, אליזבת וורן.
מבחינה הגיונית המסקנה היא שהנשיא ייאלץ להסתפק בנאום נשיאותי שיקבע את עמדת ארה"ב לגבי הסדר הקבע. זה יהיה נאום פלסטיני ואנטי-ישראלי, שכמובן ייעטף במליצות של "מורשת פרס". תגובותיו של אובמה, אף מנקודת מבטם של "שוחרי השלום" הפרו-פלסטינים, הן לא הגיוניות, גם מבחינת ההשפעה שלהן על הציבור הישראלי. כך למשל, החלטה אנטי-ישראלית במועצת הביטחון יכולה להיות יעילה אם יעלה בישראל שלטון שמאל בראשותו של יאיר לפיד או של מנהיג צבאי לשעבר. היא תשמש סדן להכות עליו בפטיש לחצים על ממשלת שמאל. אבל החלטה חד-צדדית רק תחזק את הימין בישראל, ועל פי הערכת גורמים בצמרת המדינית תביא לסיום התהליך המדיני ובייחוד למשא ומתן.
אלא שכל הנושא הפלסטיני מתגמד כשברקע יש תחושה שהכוחות הרוחשים באזור מסביב לישראל מידרדרים ללא מעצור לכיוון אסון. בגלל מדיניותו ההרסנית של אובמה, ארה"ב חדלה לשמש מעצור. היא הפסיקה להוות גורם מאזן לציר השיעי-איראני, שמקבל גיבוי מרוסיה וסיוע עקיף מארה"ב. השאלה כעת היא מהי המפולת שתגרום להתעוררות הממשל האמריקני והשותפות המערביות שלו. האמריקנים רגילים להידרדרות והם מונעים לפעולה רק בעקבות אסון. איזה אירוע כזה, למשל? בעבר זה היה משהו כמו נפילת השאה באיראן, או הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
ישראל חוזה בפעולה רצופה ועקבית של איראן ליצירת רצף טריטוריאלי שיעי מגבולה הדרומי של עיראק, דרך סוריה ועד לבנון וחופי הים התיכון. בפעולותיו מאז הסכם הגרעין עם האיראנים, אובמה העניק לאייאתוללות רוח גבית. הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין והנווט שלו, שר החוץ סרגיי לברוב, מעניקים את המטרייה האווירית. הם פורסים גם את המטרייה המדינית לאיראן ולבשאר אל-אסד – אותה מטרייה מדינית שישראל כל כך זקוקה שהאמריקנים ייתנו לה, אבל היא לא מקבלת אותה מהם.
מה שנראה עד היום בסוריה כמצב קבוע של שפך דם, שבו דבר כבר לא מפתיע והכול צפוי, הפך בשבוע האחרון לבלתי צפוי. "אנו עדים לשינוי יסודי בנסיבות בכל הקשור לרוסופוביה התוקפנית שמקננת בלב המדיניות האמריקנית כלפי רוסיה", אמר בתחילת השבוע שר החוץ לברוב, "זו לא רק רוסופוביה רטורית, אלא צעדים תוקפניים שפוגעים בצורה ממשית באינטרסים הלאומיים שלנו ומציבים איום לביטחון הלאומי שלנו".
לברוב דיבר על חוסר אמון בין שתי המעצמות, מה שיוצר מצב מסוכן יותר מבתקופת המלחמה הקרה. אז הדברים היו תחת שליטה והכללים היו ברורים, ואילו כיום יכולה להתרחש התלקחות משום שהכול בלתי צפוי. הרוסים מאשימים את האמריקנים בהתערבות בענייניהם הפנימיים, ואם האמריקנים יחליטו על פעולה שתקרקע את חיל האוויר של אסד - יתחיל עימות גלוי בין ארה"ב לרוסיה, במרחק קילומטרים מהכנרת. מצב כזה מזמין את האיראנים ואת חיזבאללה להפנות את הקנים כלפי ישראל, כדי לסבך את ישראל והאמריקנים באותה זירה.
אקו"ם