ראשי » חדשות » דעות

נשים עושות שלום – למה לא שמענו על זה?

זו לא אשמת התקשורת שלא מפרסמת אירועים חשובים וחיוביים. זו אשמתנו, הקהל, שמעדיף לטמון את הראש בחול, ולהגיד: תעזבו אותנו באמא שלכם. "נשים עושות שלום" באמת מקדמות את השלום - אבל אנחנו לא עוזרים להן

גם זה קרה: שבוע לפני ההתנתקות התקיים באזור מחסום כיסופים ערב עם מאות משתתפים. השתתפו בו תושבות ותושבי גוש קטיף, ופעילי שמאל. המפגש היה שיא של תהליך שקט של מפגשים כאלה. מפגשים שנגעו בפצעים ובמחלוקות העמוקות ביותר בחברה הישראלית, ויצרו גשרים באותם ימים קשים בין מי שנראו נציגים משני צדי המתרס. לאירוע הוזמנו כלי התקשורת הישראליים. מנחי התהליך הסתייגו מהעניין, אבל התברר שלא היה להם ממה לחשוש: אף עיתונאי לא הגיע.

עוד כותרות:
נגד אונסק"ו: נאום טראמפ ישודר באירוע רשמי בכותל
נתניהו: אובמה מהווה סכנה ממשית להתיישבות
בתום 24 שעות המתנה: הגשושית נחתה במאדים

בשבועיים האחרונים צעדו אלפי נשים ברחבי ישראל בקריאה לקדם הסכם מדיני, אלו חברות ארגון "נשים עושות שלום". יחד איתן צעדה לימה בואי, כלת פרס נובל לשלום ב-2011, שהובילה את נשות ליבריה במהלך שבסיומו הושג הסכם פיוס היסטורי בין המורדים לשלטון.
 
במהלך הצעידה קיימו נשות הארגון עשרות אירועים, ונערכו כמה אירועי הזדהות בעולם – בלונדון, ניו-יורק, אמסטרדם, סן פרנסיסקו ועוד. הנשים יסיימו את הצעידה באירועי שיא ביריחו, עם נשים פלסטיניות וירדניות, ובעצרת מול בית ראש הממשלה.

אם לא שמעתם על זה, לא מדובר במקרה. ההתייחסות התקשורתית למפגן השלום הגדול ביותר בשנים האחרונות גבלה בהתעלמות מוחלטת. צריך להיות טראמפ כדי להאשים את כולם בקונספירציה. צדק אובמה כשביקש ממנו להפסיק ליילל: נכון, אין פה קונספירציה. ובכל זאת, חשוב להבין את התופעה. מדוע התקשורת הישראלית חושבת שלא מעניין אותנו לשמוע על צעדת התקווה של "נשים עושות שלום"?

אולי משום שהתקשורת פועלת על סיפורים שמערבים רגשות שליליים. כעס, קנאה, אלימות. סיפור שכולו כוח נשי חיובי חומק מתחת לרדאר. אולי האמת היא, שאנחנו באמת לא רוצים לשמוע. אנחנו מעדיפים לסובב את מבטנו. כשהסכסוך עולה על פני השטח – במלחמה בעזה, בפיגוע דקירה בירושלים או תל אביב, בירי בגוש עציון, בפגיעה מתוקשרת בפלסטינים נוסח אלאור עזריה – אנחנו מתעוררים לרגע. חרדים. עצבניים. עם בטן מלאה. אנחנו מתעוררים עם מסר אחד עיקרי: תעזבו אותנו, באמא שלכם.
 
ואם כבר מדברים על אמהות, אנחנו מעדיפים אותן בבית, תומכות בחיילינו האמיצים. "קולה של אמא" הוא שמה של תכנית שבועית בגלי צה"ל. קולה הפוליטי של אמא – פחות מעניין. גם כשמדובר באמהות מכלל הקשת הפוליטית; גם כשמדובר באמהות דתיות, מסורתיות וחילוניות. גם כאשר מדובר על אמהות ערביות.

מהטמה גנדי טבע את האמרה: "בהתחלה מתעלמים ממך, אחר כך לועגים לך, אחר כך נלחמים בך, ואז אתה מנצח". אבל המציאות מורכבת יותר. "נשים עושות שלום", ואחרים שעוד חולמים ולא רואים ב"ברכת השלום" הנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילה היהודית אמירה ריקה, זוכים להתעלמות, לעג ומאבק גם יחד.

אבל, סופו של השלום לנצח. איך אני יודע? כי אני, בין היתר, מתלמידיו של מנחם בגין, שאמר שאחרי כל מלחמה חייב לבוא שלום. ואני, בין היתר, מתלמידיו של המרן, הרב עובדיה יוסף, שפסק שלמען השלום והצלת חיי אדם ניתן לוותר על שטחי ארץ ישראל. ואני תלמיד של ההיסטוריה האנושית, שראתה סכסוכים עקובים מדם בהרבה לאורך שנותיה. סכסוכים שהסתיימו בהסכמים מדיניים בני קיימא. באירופה. בדרום אמריקה. באפריקה.

בינתיים, גם אם נתעלם, הסכסוך לא יעלם. במקרה הטוב, אנחנו מורישים אותו לילדינו. במקרה הרע, הוא יתפוצץ לכולנו בפרצוף, בעוצמה הולכת וגדלה. למי שלא מסתפק בלהמתין לפיצוץ כזה ולירושה כזו, יש אלטרנטיבה: "נשים עושות שלום" הן חלק משמעותי ממנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אבי דבוש

ממייסדי מועצת הנגב וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות

לכל הטורים של אבי דבוש