למה אני רוצה שטראמפ ינצח בבחירות?
מה שגורם לי לרצות איכשהו בניצחונו של טראמפ איננו קשור באיש עצמו או בהבטחותיו הפופוליסטיות, אלא בצורך לשמר את חופש המחשבה והביטוי מול עריצות "הדבר הנכון לחשוב"
בואו נצקצק בהתנשאות ונסכים שהבחירות בארה"ב אינן ראויות למאכל אדם, ודגל שחור של גועל מתנוסס מעליהן. תהומות של שפה בוטה, התנהגות גסה, מוסר כפול והטיה תקשורתית. אדם משפשף עיניו ומתקשה להאמין שעולמנו הדיגיטלי מידרדר לפריק שואו, הגלגול החדש של קרקס המעוותים של פי־טי בארנום בקוני־איילנד. ואכן, בברירה בין דבר לחולירע קשה להכריע מה חמור יותר - האשמות סיטונאיות בהטרדות מיניות שצצו מאי שם כנשק יום הדין נגד דונלד טראמפ, או העובדות הנחשפות בוויקיליקס ומביכות את הילרי קלינטון. כמה לא מפתיע שתקשורת המיינסטרים האמריקנית שהתגייסה לטובת קלינטון מסתייגת כעת מחומר מודלף, ומפגינה קושי נפשי־רגשי בכיסוי פרשיות המזיקות למועמדת הדמוקרטית.מה אומרת העובדה שדווקא צמד חמד זה הם המועמדים לנשיאות ארה"ב? זה מה שהם מצאו מבין כל מאות המיליונים? העובדה הזו, יחד עם עוצמת הקיטוב הפוליטי, מעידות באופן סמלי ומכונן על המשבר התוקף את הדמוקרטיה המערבית.
אנו נוטים לשפוט את עצמנו לחומרה על השסעים החברתיים בישראל והקיטוב הפוליטי ימין־שמאל, אלא שאנחנו לא לבד. בגרמניה, בצרפת, באנגליה, בהולנד ובסקנדינביה המתח בין ימין לשמאל מאמיר. אם במחצית הראשונה של המאה ה־20 המאבק בין ימין לשמאל נע על הציר הכלכלי, סוציאליזם מול קפיטליזם; כעת הוא עוסק בשאלת הזהות, נע בין תומכי התפיסה הקוסמופוליטית והרב־תרבותית, הגלובליזציה והגבולות הפתוחים, ובין הצד הפרטיקולרי והלאומי, לפעמים לאומני.
קחו לדוגמה את הברקזיט כעוד נקודת ציון משמעותית. תומכי הברקזיט בבריטניה קבעו מגמה. הם העדיפו התבדלות על פני התבטלות. שימו לב לקהל האוהדים מסביב: הקולות בעולם ובכללם בישראל נחלקו אוטומטית בין שמאל ותקשורת שנבהלו/בזו/לעגו להחלטת האומה הבריטית, ובין הימין שהריע לה. זהו קו החלוקה החדש בין ימין לשמאל.
היטיב להגדיר את המציאות המתהווה חברי איתמר פליישמן שצייץ בטוויטר: "הבחירות באמריקה הן כאילו א־לוהים החליט לכתוב את אם כל הפרקים של סאות' פארק". למי שלא עקב, העונה ה־19 של סאות' פארק הוקדשה לטירוף הפוליטיקלי־קורקט ולניוון המחשבה וחופש הדיבור בארה"ב. הפי־סי השחית כל אפשרות לדיון אמיתי, והסיפור הבא מדגים את המחלה.
לפני שבועיים פרסם דאגלס מויר, מרצה ליזמות באוניברסיטת וירג'יניה, פוסט בפייסבוק שהשווה בין תנועת השחורים BLM ('בלאק לייבס מטר') ובין הארגון הגזעני הלבן הקו־קלוקס־קלאן. "התנועה הכי גזענית מאז ה־KKK", כתב מויר בעקבות הרצאה של אחת ממייסדות התנועה, אליסיה גארזה, באוניברסיטה.
הפוסט של מויר עורר סערה ודרישה של ארגון הסטודנטים השחורים לפיטוריו. פוליטיקאי מקומי קפץ על העגלה וקרא אף להחרים את המסעדה האיטלקית של מויר, ולהתנות את חזרתו ללמד באוניברסיטה רק אם ייטול קורס בכשירות רב־תרבותית. והאוניברסיטה מה עשתה? אני מניח שהייתם מצפים שבמדינה שבה נחקק התיקון הראשון לחוקה, קל וחומר במוסר אקדמי שאמון על חופש המחשבה והדעה כדי להגיע לחקר האמת, יילחמו על זכותו של מויר להביע את דעתו. אז זהו, שלא. האוניברסיטה מיהרה להודיע שמויר לקח חופשה, ופרסמה גם את ההודעה הבאה שכמו נלקחה מדפי 1984 של ג'ורג' אורוול.
"בעוד חופש הביטוי ודיון פתוח הם עקרונות יסודיים בעבור האומה והאוניברסיטה, הערתו של מר מויר הייתה לא ראויה לחלוטין", כתבו יחדיו הדיקן להנדסה והדיקן לגיוון תרבותי. "הצהרות כשל מויר אינן תורמות לתגליות אינטלקטואליות". כצפוי, זה לא נגמר עד שלא הולכים לקנוסה, ולאחר שלושה ימים פרסם מויר מכתב התנצלות בסגנון עדות סטלין. "אני מבטיח להפנים את הלקח מהשיעור שלמדתי", כתב מויר.
ג'יימס ווטסון, זוכה פרס נובל (יחד עם פרנסיס קריק) על גילוי מבנה מולקולת ה־DNA, אמר בריאיון ב־2007 כי הניסיונות לעזור ליבשת אפריקה נכשלים "משום שהם מבוססים על ההנחה שהאינטליגנציה של בני היבשת זהה לזו של בני המערב, והדבר אינו כך למעשה, כפי שנוכח מי שהעסיק שחורים". במקרה ההוא, השעייתו ממכון המחקר שעמד בראשו הייתה מובנת. אבל מויר לא טען שהשחורים נחותים. הוא בסך הכול שיקף את תחושתם של רבים בארה"ב. מבחינת שוטרי ארה"ב, ה־BLM אחראי לרצח שוטרים. אולי תקשורת המיינסטרים בדרכה המתרפסת מסתירה את האמת, אבל ישנו קשר ישיר בין פעילות ההסתה של הארגון לרצח שוטרים. תומכי הארגון קראו בהפגנות לעבר שוטרים: "חזירים בשמיכה, לצלות אותם כמו בייקון", או "מה אנחנו רוצים? שוטרים מתים! מתי? עכשיו!"
כיממה לפני שמיקה ג'ונסון רצח חמישה שוטרים בטקסס, העלתה אחותו ניקול ג'ונסון פוסט לפייסבוק: "אנשים לבנים הורגים וימשיכו להרוג את האנשים שלנו. ההבדל היחיד הוא שהם משרתים את המערכת ומתחבאים מאחורי המדים הכחולים, וכך מתחמקים בקלות מרצח של אזרחים. הכול יוצא כעת לאור, ואני חושבת שפעם אחת גם השוטרים צריכים לטעום מהאימה שאנו חווים".
כאן המקום להעלות האשמה קשה המופנית כלפי תומכי טראמפ על רוח אנטישמית המנשבת ביניהם. ברמה העובדתית יש צדק בדברים, בין תומכיו הרבים של טראמפ יש גם אנטישמים. אמנם מספרם בטל בשישים לעומת הרוב המכריע התומך בטראמפ, אבל איכשהו התקשורת האמריקנית וגרורותיה הישראליות מדגישות רק את הסרטן הגזעני; סרטונים שמראים למשל את תומכי טראמפ מגרשים ניאו־נאצים מעצרות לא שודרו. אבל אם כבר יהודים, שוב חוזרים ל־BLM. חוץ מהעובדה שזהו ארגון אנטי־ישראלי התומך ב־BDS ובחמאס, הוא גם לא עף על יהודים אמריקנים. יש סוד גלוי, פיל באמצע החדר: רבים מהשחורים בארה"ב אינם אוהבים את יהודי המדינה.
לתקשורת האמריקנית נוח להצמיד לטראמפ את דיוויד דיוק, איש ה־KKK, באותה מידה שבה אותה תקשורת ניסתה להרוג כל סיפור על קשר של אובמה עם דמויות שנויות במחלוקת אנטישמית, כמו הכומר ג'רמייה רייט או פרופ' דרק בל.
הסיבות שבגללן אני מוצא את עצמי רוצה איכשהו בניצחונו של טראמפ ודאי אינן קשורות באיש עצמו או בהבטחותיו הפופוליסטיות, אלא בצורך האמיתי לשמר את חופש המחשבה והביטוי מול עריצות "הדבר הנכון לחשוב" שלדעתי עלולה להוביל לאסון. זכותם של אמריקנים לבנים לחלום מחדש את החלום האמריקני, גם בלי שהילרי קלינטון תזלזל בתבונתם ובכושר הבחירה שלהם. אני מעריך שמצוקות הקהילה השחורה בארה"ב אינן קשורות אך ורק בשיטור־יתר, אלא גם ובעיקר בבעיות עומק חברתיות שרק ביקורת עצמית נוקבת תועיל במשהו לתקנן, ולא הפגנות זעם והסתה לרצח שוטרים. לא מויר ולא המשטרה בארה"ב קשורים לעובדה ש־56 אחוזים מהילדים השחורים בארה"ב גדלים בלי אבא בבית.
אני משתומם בכל פעם מחדש מהפער שבין הרטוריקה הליברלית למציאות בשטח, בין היומרנות המוסרית למחשבה הפשטנית, וכמובן גם מהתקשורת שמדברת גבוהה גבוהה על סטנדרטים עיתונאיים ונוהגת בבחירות האלה כמו מעודדת שיכורה. זו דונה ברזיל, בכירה ב־CNN שהעבירה שאלות לצוות של קלינטון לפני ריאיון, וה'ניו־יורק טיימס' שתיאם התקפות על טראמפ בצוותא עם קמפיין קלינטון; זה גלן טרוש, בכיר באתר 'פוליטיקו', ששלח מאמר שכתב על הילרי לאישור מנהל הקמפיין שלה, ופרנק איסלם מה'הפינגטון פוסט' שמייל סודי הבהיר שהטור שלו עומד לרשות קמפיין קלינטון. בחילה.
אקו"ם