סרבנות גט, יחס לנשים ולגויים: איך נשמח בתורה?
הנביאים הדגישו בפנינו שוב ושוב שהמוסר חשוב מהטקס והפולחן הדתי, אך בדורנו רבים בממסד הדתי לא מבינים את המסר הזה
הממסד הדתי שוב הוציא פסיקה מקוממת: בשבוע שעבר פורסם שבאחרונה פסק בית הדין הרבני בחיפה שגבר לא ייחשב סרבן גט, וזאת לאחר ש"הסכים" למסור גט תמורת חצי מיליון שקלים שדרש מאשתו. מכיוון שהאישה טענה שאינה מסוגלת לשלם את הכסף הכריע בית הדין שהאחריות לעובדה שלא ניתן הגט נופלת עליה, ופטר את הבעל הסרבן מעונש.
פסיקות מסוג זה – שלמרבה הבושה הן רבות מדי - מוציאות שם רע למערכת הדתית כולה. עם זאת, הן צריכות גם לעורר שאלה עקרונית נוקבת דווקא בלבם של שומרי מצוות: הערב נחגוג את שמחת תורה ונרקוד בהתלהבות כנה עם ספרי התורה. על מה ולמה אנחנו שמחים כל כך? בראש וראשונה על כך שהתורה מלווה את עם ישראל מראשיתו, ולמעשה שימרה את זהותו ואת רציפותו לאורך אלפי שנות היסטוריה, רובן בתנאים קשים מנשוא. המשפט המפורסם של 'אחד העם' על שיותר מששמרו ישראל את השבת, כך שמרה השבת על ישראל – כלומר, על זהותם הייחודית של היהודים - נכון לגבי כלל מצוות התורה.
אבל האם אנחנו יכולים באמת לשמוח - שלא לומר להתגאות - לא רק בעצם קיומה של התורה כמעצבת זהות, אלא גם בתכניה הפרטניים ובמכלול ההלכות הנפסקות בשמה? לגבי רבות מן המצוות התשובה בוודאי חיובית. יש בתורה מצוות מוסריות רבות, והיא זו שמיסדה בתרבות האנושית את רעיון שוויון ערכם של כלל בני האדם, שכולם נבראו "בצלם א-לוהים". אבל בתורה, וכן בספרות הלכה שהסתעפה ממנה, יש כידוע גם פסיקות הפוגעות בפועל בערך השוויון - הן מפלות בין גברים ונשים, בין יהודים ובין אלו שאינם יהודים. האם גם בהן אנחנו יכולים לשמוח?
הבית שנשרף בדומא. מעשים מזוויעים בשם הא-ל.
צילום: EPA
דומה שהמפתח להתמודדות עם השאלה הנוקבת הזו טמון בהבנה שהשאלה היסודית שעלינו לשאול את עצמנו אינה מה התורה מצפה מאיתנו, אלא מה א-לוהים מצפה מאיתנו. כיצד נדע מהי ציפייתו? הרי מעולם לא דיברנו איתו.
לרשותנו עומדים שני מבחנים: הראשון הוא מבחן ההיגיון והסברה: אם א-לוהים הוא "ההורה של כולנו", האם ייתכן שיעדיף חלק מילדיו על פני אחרים? אפשר לטעון שהוא מבקש להעניק לילדיו תפקידים שונים, אבל האם ייתכן שהוא גם יבקש להעניק להם זכויות שונות וערך עליון על פני אחרים?
המבחן השני הוא הטקסט, מה שלימדו אותנו הנביאים שאכן "דיברו" עם א-לוהים. הם הרי חוזרים שוב ושוב על מסר אחיד - המעשה המוסרי חשוב לאין ערוך מן הטקס והפולחן הדתי. למה חשוב להם להדגיש זאת? כי לתורה עצמה יש מסר כפול: מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום, קדושה ומוסר. מדוע חשובה הקדושה? זאת משום שבגלל העובדה שאנו היצורים היחידים בעולם שמודעים לסופיות הטבועה בנו, קיים אצלנו הרצון העז לחרוג מן הסופיות הזו, לגעת באינסוף ובכך לנצח במשהו את המוות.
לרצון הזה יש שתי פנים: הוא יכול להעצים מאוד את המוטיבציה הנדרשת למאמץ המוסרי, ובכך לתרום מאוד לתיקון העולם, אבל יש לו גם פוטנציאל הפוך – הוא מסוגל ליצור מתח מובנה בין הקדושה והמוסר. הרי המוסר מבקש לחבר את בני האדם למציאות הארצית ולתקן אותה, בעוד שהקדושה שואפת לבדל אותם מן הארציות.
תיתכן אפוא גם תפיסה של קדושה שתדגיש דווקא את הבידול של הצו הדתי מן המוסר - שהרי כל אתאיסט יכול להיות מוסרי, ומה אפוא ייחודו של הדתי? ישעיהו ליבוביץ', מושא הערצתם של הומניסטים חילונים רבים, חידד את התפיסה הזו עד כדי אבסורד כשראה בציווי העקדה את הרעיון החשוב ביותר של התורה, המדגיש את עליונות הצו הדתי על פני המוסר האנושי. להיגיון הזה נענים כל הרוצחים בשם הא-ל לאורך ההיסטוריה האנושית – מהכמרים המענים של האינקוויזיציה ועד עורפי הראשים של דאעש וגם הפושעים ששרפו את משפחת דוואבשה בכפר דומא.
נראה שזהו ההיגיון של הדיינים שפוסקים באופן אנטי-מוסרי: הם מבקשים להדגיש בפנינו שהמוסר הא-לוהי, המוחלט והאובייקטיבי, שונה מהמוסר האנושי היחסי וכמובן גם עולה עליו. אלא שהנביאים ביקשו למסור לנו מסר הפוך - אין ערך לקדושה ולדבקות ב"מלכות ש-די" שאינה מכוונת לתיקון עולם.
גם אנחנו נוכל לשמוח לא רק בעצם קיומה של התורה בקרבנו אלא גם במכלול תכניה, כשנדע שכל הפסיקות והדרשות הנאמרות בשמה מכוונות ל"עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוהיך".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם