האיש שחזר מהקבר: "לעצור את הפנטזיות על שלום"
הוא נפצע בעין, ביד וברגל, ואיבד את חברו הטוב ביותר בקרב הקשה בקבר יוסף. אופיר סופר, שנפצע קשה באירוע, זוכר את אי רצונם של מפקדיו להפנים את עוצמת הלחימה הפלסטינית: "ה היה מחדל נוראי"
חודש לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד מחלקה בגדוד חרוב נקלע אופיר סופר לקרב חייו. הוא וקבוצה קטנה של חיילים שכלל לא היו ערוכים למשימת שטח כזו מצאו את עצמם נצורים בסמטה ליד קבר יוסף, בעוד הנגמ"ש שלהם עולה בלהבות.
התנאים הפיזיים פעלו לרעתם, הכוחות שהיו אמורים לחלץ אותם התמהמהו, והבלגן ברשת הקשר רק העצים את תחושת חוסר האונים. סופר עצמו נפגע שלוש פעמים מירי האויב במהלך הקרב. תפקודו בשעות הקריטיות ההן הביא לו אחר כך צל"ש אלוף, בשל "גילוי דבקות במטרה, מיומנות מקצועית, תושייה ואחוות לוחמים".
בגיל 42, סופר - כיום מזכ"ל מפלגת האיחוד הלאומי - נושא עמו מהקרב לא רק צל"ש אלא גם ייסורי נפש שאינם מרפים. שישה אחים לנשק הוא איבד שם, ובהם מיקי דדוש, שכנו למושב עלמה ומי שהיה חברו הטוב ביותר. זמן רב נדרש לו כדי להבין שמאורעות הדמים הותירו אצלו פוסט-טראומה. למרות זאת הוא שב לתפקידי פיקוד ולחימה, ואף שימש כסמג"ד בגדוד צנחנים.
עשרים שנה אחרי, הוא משחזר את האירוע ששינה את חייו, חוזר אל רגעי הפחד והאימה ואל הכאב הפיזי והנפשי, ומותח ביקורת על הפיקוד הבכיר. "ברור לי שבתקופה ההיא הראש של הפיקוד היה במקום אחר לגמרי", הוא אומר. "קשה מאוד לתפוס את משמעות הדברים, במיוחד כשאני חושב על ההורים השכולים. היה פה מחדל נוראי".
הדרג הפיקודי בשנים ההן, לדבריו, שידר לשטח שצריך לדאוג שהסכמי אוסלו יצליחו, ולשם כך יש להגביר את שיתוף הפעולה עם הפלסטינים. "זה היה הזוי. ניקח לדוגמה את סוגיית המרדף החם. כל הזמן אמרו לנו שאם יש פיגוע רודפים אחרי המחבל, אבל כשמגיעים לשטח איי בעצם מעבירים את המקל לפלסטינים, והם ירדפו אחרי עצמם. הנחת היסוד הייתה שהשוטרים הפלסטינים הם לא בצד של המחבלים".
למה נכנסים ככה?
את רוב שירותו הצבאי עשה סופר בתקופה שאחרי חתימת ההסכמים שהעבירו את העיר שכם לידי הרשות הפלסטינית, וקבר יוסף הפך למובלעת בשליטת צה"ל. "הרבה שנים שאלתי את עצמי אם ההסכם לגבי קבר יוסף טוב לנו", אומר סופר. "היה לי קשה מאוד ברמה האישית עם האופן שבו נחתם ההסכם הזה. מבחינה טקטית-צבאית לא הייתה לנו שליטה בפועל בקבר יוסף, כי כל הבתים מסביב אוישו בעמדות של המשטרה הפלסטינית. הקבר נמוך פיזית מהבניינים האלה, וללוחמי מג"ב ששהו שם לא היה סיכוי להגן על עצמם".
האיום התממש לראשונה בערב חג הסוכות תשנ"ז. במוצאי יום כיפור, 24 בספטמבר 1996, הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על פריצת פתח יציאה חדש ממנהרות הכותל. יאסר ערפאת החליט בתגובה להצית את הרחובות, וגל ההפגנות העממיות התפתח לקרבות ירי בין חיילי צה"ל לשוטרי הרשות הפלסטינית בקבר רחל, ברמאללה וברצועת עזה. ב-26 בספטמבר החריפו העימותים, וצה"ל הציב טנקים במרכזי הערים הפלסטיניות. קרבות קשים התחוללו באזור כפר-דרום ובצומת גוש קטיף.
לכאוס שעמד להתחולל בקבר יוסף תרם בין השאר פירוקה של חטיבת שומרון תקופה קצרה לפני כן. מפקד חטיבת אפרים קיבל לידיו את האחריות לאזור, ועל גדוד אחד הוטלו משימותיהם של ארבעה גדודים. כשפרצו המהומות התקשה הכוח הזה לנהל את כל הזירות הבוערות בו זמנית. בנוסף, לפי הסכמי אוסלו נאסר על צה"ל להחזיק בקבר יוסף תחמושת נפיצה, אלא רק אמצעים לפיזור הפגנות. "הסיפור של התחמושת העיק עליי הרבה זמן", אומר סופר. "היה ברור שאם יתפתח אירוע, זה יהיה כנראה אירוע של אש חיה. אז למה להיכנס אליו ככה?"
מבחינת סופר, היום ההוא נפתח בבשורה טובה: חברו הטוב מיקי דדוש סיפר לו שהוא עומד להתארס. הגזרה נראתה שקטה במהלך שעות הבוקר המוקדמות. כוחות צה"ל בקבר יוסף קיבלו הנחיות להגברת הכוננות אבל איש לא העריך את עוצמת האירועים העתידים להתרחש, וכשמאות פלסטינים חמושים צרו על הכוח הקטן ששהה בקבר יוסף, הצבא נתפס בלתי מוכן.
כוחותיו של הגדוד, שהוצבו במוקדי החיכוך, כבר נמתחו עד קצה גבול היכולת. סופר נדרש לחזור למפקדת הפלוגה ולהרכיב כוח כוננות לכניסה לקבר יוסף. "ארגנתי את החיילים שנותרו במפקדה", הוא מספר. "חלקם כבר לא היו בתפקידי לחימה. בכוח שהוצאתי רב-סמל פלוגתי תפקד כחובש, סרס"פ הפך לקַשָר. הסתדרנו עם מה שיש. אספתי 12 חיילים, תדרכתי אותם וחילקתי אותם לשני נגמ"שים".
בערך בשעה עשר בבוקר הגיעה שיחת טלפון מהקמב"ץ הגדודי, שדיווח על פצועים בקבר יוסף. הכוח של סופר עלה לנגמ"שים, חבר לשני נגמ"שים נוספים, ויצא לעבר המתחם. הג'יפ של המג"ד הוביל את השיירה, וסופר ישב בנגמ"ש שחתם אותה. ברשת הקשר, הוא מספר, שרר תוהו ובוהו, מכיוון שכל הדיווחים עברו באותו תדר. "ידענו שיש פצועים, אבל לא ידענו שמתפתח שם אירוע נוסף, אחרי שכוח מג"ב נכנס לחלץ וספג גם הוא נפגעים".
כשהשיירה התקרבה אל הקבר נפתחה לעברה אש. הכוח השיב בירי, ועל סופר הוטלה המשימה לדאוג שהצומת המוביל למתחם יישאר פתוח עד לחילוץ הפצועים. סופר הורה על פריקה - יציאת הלוחמים מהנגמ"ש המוגן יחסית אל הרחוב. הוא נזכר איך הסתכל לפקודיו בעיניים. "מה שעשינו באימונים קורה עכשיו", אמר להם.
הלוחמים נערכו לאורך הסמטה. בשלב הזה שרר שם שקט מתוח. מדי פעם נזרקה אבן או התנפץ בקבוק תבערה. עד מהרה התפתחו חילופי אש, והם הלכו וגברו. בינתיים התקדם הטיפול בפצועים, וסופר קיבל פקודה להתארגן ליציאה. "תחת אש תופת ותוך כדי חיפוי החזרנו את כולם לנגמ"שים. יצאנו לדרך, לא לפני שווידאנו סגירה של כל הפתחים".
כשהוא יושב מול הפריסקופ המאפשר לו הצצה החוצה, הבין סופר ששאר הנגמ"שים כבר יצאו. הוא מצא את עצמו במצב של אי ודאות: סופר היה יכול להימלט עם הצוות שלו החוצה, אך הרגיש שזהו מעשה חסר אחריות - להותיר את מתחם הקבר כשאינו תחת שליטה.
"הבנתי שאף אחד בעצם לא יודע מה קורה כאן, והאחריות מוטלת עליי. לא רציתי להיות חתום על נטישה". הוא המשיך לנהל קרב מול חמושים פלסטינים שירו עליו מכל עבר. כשהציץ החוצה ממדף המפקד ספג פגיעה בידו.
"ברקע לכל האירוע הזה קיבלנו פקודות לא לפתוח בירי, כי מנסים להגיע להפסקת אש עם הפלסטינים", אומר סופר. "האתגר שעמד בפני שדרת הפיקוד לא היה לשלוט על הקבר, אלא להנמיך את הלהבות". אבל הלהבות רק התגברו, במלוא מובן המילה. הנגמ"ש שלו חטף בקבוק תבערה והחל לעלות באש. סופר הורה שוב על פריקת הכוח, וכשהאש דעכה מיהר להושיב את נהג הנגמ"ש בחזרה במקומו. "הפנים שלו היו חיוורים. לא ידעתי איך הוא יתפקד, אבל ידעתי שהוא חייב להישאר בחיים, כי הוא היחיד שיכול לנהוג ולהוציא אותנו החוצה. היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שיהיו פצועים והרוגים".
סופר מצא את עצמו במצב בלתי אפשרי למפקד: אש כבדה ניתכת על הכוח שלו, התנאים הטקטיים רעים מבחינתו, והגדרת המשימה אינה ברורה. שניים מחייליו שעמדו בסמטה, אורי בן-טוב ואיתמר סודאי, נפצעו קשה. הוא עצמו חש מכה בעינו והבין שספג כדור.
בעוד כוחות הגדוד נצורים במתחם הקבר ובסמטה, כוח נוסף נערך בפאתי שכם כדי לסייע להם. לימים גילו לסופר שחברו הטוב מיקי דדוש שמע אותו ברשת הקשר מבקש עזרה, ומיד זינק לאחד הנגמ"שים, הוריד משם קצין ויצא במקומו. בסך הכול נכנסו ארבעה נגמ"שים נוספים לשטח הלחימה, כשעל הכוח כולו מפקד המח"ט.
השיירה המתקרבת למתחם משכה אליה את כל האש. שני חיילים נהרגו במקום - בני ביטון וארז שרעבי ז"ל. כמו דדוש, גם שרעבי כלל לא היה אמור להיות שם: באותו בוקר הוא כבר היה על מדי א' וללא נשק, משום שעמד לצאת לקורס קצינים. כששמע על הקרב המתחולל ליד קבר יוסף לקח נשק ואפוד מלוחם אחר, ועלה על הנגמ"ש שבו מצא את מותו.
את הרגעים שבהם הוסטה האש מהכוח שלו ניצל סופר כדי לגרור לנגמ"ש את שני חייליו הפצועים. במהלך הפינוי הוא נפגע גם ברגלו, אך הצליח לעלות לרכב המשוריין שעשה את דרכו החוצה מהתופת. כוח החילוץ נערך במתחם הקבר ובסמטה, ולאחר השגת שליטה על המקום, ניתנה הנחיה ליציאה. במהלך התנועה החוצה נהרגו הסמ"פ סרן ניר ברזצקי ז"ל ומפקד מחלקה 1 סגן מיקי דדוש ז"ל.
הפצועים מהקרב פונו לטיפול, אך צוותי הרפואה לא הצליחו להציל את חייהם של בן-טוב וסודאי. סופר לא איבד את עינו, אך ראייתו נפגעה מאוד וכך גם מראה פניו. עוד כששהה בנקודת ריכוז הפצועים, הביא לשם אחד החיילים את הנשק והרצועה של דדוש. סופר הבין ולא הבין. את גודל האסון הוא קלט רק כשהתעורר בבית החולים, לאחר ניתוח. חיילת שביקרה אותו השאירה לידו בתום לב עיתון שעל עמודו הראשי התנוססו תמונותיהם של ששת ההרוגים.
עשרים שנה אחרי סופר כואב את נפילת חבריו בשכם, וגם את ההתעלמות מזכרם. "כשמדברים על קבר יוסף, אנשים מיד חושבים על האירוע שבו נפל הלוחם הדרוזי מדחת יוסף (באוקטובר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה). פה יש שישה הרוגים שנשכחו מאחור. ככל שעוברות השנים אתה מבין את הסביבה ומנמיך ציפיות. לצערי לכל אחד יש שכול משלו, וקשה לזכור את השכול של כולם".
בעקבות הקרב ההוא ספג המג"ד הערה, ומושל שכם ומפקד החטיבה הודחו מתפקידיהם. רוב המסקנות בתחקיר הופנו כלפי המח"ט. "בשיחות עם המפקדים דאז אתה מבין שאנשים לא מסירים מעצמם את האחריות, אבל מפנים אצבע מאשימה לרמת הפיקוד והאוגדה", אומר סופר. "יש גם ביקורת כלפי אופי התחקיר. לא היה גורם מתחקר בלתי תלוי, ולכן גלגלו את האשמה לש"ג - במקרה הזה, לחטיבה".
ההחלמה שלו מהפציעה הייתה ממושכת. הוא שהה בביתו, נח והתאושש. במשך תקופת מה עבד במטעים ובלולים של מושב עלמה שבצפון הארץ. החזרה שלו לשירות לא הייתה פשוטה. "יש נוהל שלפיו שבעים יום אחרי פציעה ברמה הזו, אמורים לשחרר אותך ולהעביר אותך לטיפול משרד הביטחון. התקשרתי למח"ט וביקשתי שיחה איתו. נפגשנו עוד באותו הערב, ואמרתי לו שאני רוצה להישאר בצה"ל ולתרום. הוא הקשה ארוכות, ולבסוף שאל מה העין הדומיננטית שלי. אז הבנתי ששכנעתי אותו. באותו ערב הוא גם בישר לי שהמליץ עליי בפני אלוף הפיקוד לקבלת צל"ש".
יום לפני שהיה אמור לחזור ללבוש מדים קיבל סופר שיחת טלפון, ובה נמסר לו שאין אישור לחזרתו. "מבחינתי זה היה קשה מאוד, דיכאון טוטלי", הוא אומר. אבל ביום הזיכרון פגש אותו המג"ד ליד קברו של איתמר סודאי, ושאל אותו למה הוא עדיין לא בצבא. "התחלתי לשלוח מכתבים לכל העולם ואחותו כדי לחזור. בדיעבד הבנתי שחששו שיש לי פוסט-טראומה. אני בכלל לא ידעתי מה זה".
שנתיים אחרי הקרב בשכם התגשמה משאלתו, והוא שובץ בגדוד 202 של הצנחנים ונשלח לגזרת רכס רמים בדרום לבנון. "בגלל היעדר עומק בראייה לקח לי זמן ללמוד מחדש איך ללכת בשטח בחושך. נפלתי המון, אבל מפעם לפעם זה השתפר. היכולת לצעוד קילומטרים ארוכים ולהוביל כוח למארב נתנה לי תחושה טובה. הרגשתי שסומכים עליי. לימים הבנתי שההתמודדות האמיתית שלי, שלא העזתי לדבר עליה, הייתה נפשית.
"אתה מרגיש שאתה עובד ברמת מתח שונה מזו של החברים שלך. אתה לא מדבר על זה, אתה מפחד לקרוא לבעיה בשמה, אבל אתה שואל את עצמך אם זה אחראי לפקד כך על חיילים, ואם עוד מישהו מרגיש כך. אתה מגן על תושבים, מוביל לוחמים, וכל הזמן חושש איך ייראה האירוע המבצעי הבא שלך".
שבועיים לפני צאתו לקורס מפקדי פלוגות הוא התחתן עם עדינה. "הכרתי אותה בסוף תקופת ההחלמה מהפציעה. ארגנתי אז צעדה בעקבות לוחמים, והיא, כבת שירות לאומי, סייעה לארגון". שישה ילדים נולדו להם, אך גם לתא המשפחתי המאושר חדרו מוראות הקרב. "בכל יום ראשון, כשישבתי ואכלתי טוסט בבוקר עם האישה והילדים לפני החזרה לצבא, התחושה הייתה שאני נפרד מהם לתמיד. ולמרות זאת לא הייתי מוכן לוותר על הזכות לפקד, ובתוך תוכי אולי אפילו חיפשתי את ההזדמנות למות על קידוש השם. כל הזמן אוכל אותך הספק שלא עשית מה שצריך".
מעין רגשות אשמה על שנשארת בחיים?
"יכול להיות. מיקי ואני גדלנו יחד, עשינו הכול יחד, כל השטויות יחד, ולפעמים בין חברים יש תחרות סמויה. בקרב הזה, האחרון, כאילו ניצחתי אותו יותר מדי. כי הוא מת, ואני חי".
האירוע ששבר את גב הגמל הגיע ב-2004, כשסופר היה סמג"ד בגזרת שכם. רכב מסחרי ובו 17 חסידי ברסלב הגיע באחד הלילות לקבר יוסף, ללא תיאום עם הצבא. אש נפתחה לעבר הברסלברים, וכוח צה"ל הוזנק למקום. סופר פיקד על חילוץ הפצועים, ובהם פצועים קשה מאוד.
המראות מן הקרב ב-1996 חזרו אליו באותו לילה ולא הרפו. חצי שנה אחר כך, בגיל 34, הוא יצא ללימודים. בתום שנים של שירות אינטנסיבי, הוא התפנה לטפל בעצמו, ולוּ למען אשתו וילדיו. כל הסימנים, הוא משחזר, הצביעו על פוסט-טראומה. כל בכי של תינוק הקפיץ אותו, כל נקישה הוציאה אותו משלוותו המדומה, ושנתו לא הייתה רגועה כמעט אף פעם.
"זו צלקת. לכאורה הפצע סגור, אבל הוא מצליח לדמם דרך הנקבוביות. אתה מבין שכנראה לסיים את זה לגמרי אי אפשר, אבל אתה יכול להביא את עצמך לחיים טובים יותר ומלאים בעשייה. הטיפול בעצם אף פעם לא נגמר. מדי פעם אתה צריך להיכנס ל'ניתוח נפשי' כדי להגיע לרובד עמוק עוד יותר".
סופר הוא השלישי מששת אחיו. כשהיה בן 12 חלה תפנית טרגית בחייו: אביו בן-ציון סופר, ראש המועצה האזורית מרום-הגליל, נהרג בתאונת דרכים. ברבע לשבע בבוקר עוד שאל אותו האב מה ירצה בסנדוויץ', ואחר כך יצא לעבודה. בצהריים הוציאו את אופיר מהלימודים, ואמרו לו שאביו נפגע קשה בתאונה. "אבא היה פעיל ציבור, הגליל היה השליחות שלו", הוא מספר.
"כשבגיל צעיר אתה שומע כל כך הרבה הספדים על אבא ועל הדברים הטובים שהוא עשה, אתה רוצה להיות כמוהו, להמשיך את דרכו, להספיק את מה שהוא לא הספיק לעשות. אני גם מקפיד להכין סנדוויצ'ים לילדים שלי בכל בוקר, כי זה מזכיר לי אותו".
אמו רחל השתדלה ככל האפשר להעניק לילדיה שגרת חיים נורמלית. "אמא הייתה גיבורה גדולה. היה קשה, אבל היא לא חסכה כלום מאיתנו. החיים המשיכו באותה מתכונת".
אחיו, עמית סופר, נבחר ב-2009 לאותו תפקיד שבו כיהן אביו - ראש המועצה האזורית מרום-הגליל. אופיר פנה אף הוא לעשייה ציבורית הקשורה באזור. לאחר השחרור מצה"ל למד בכולל בעכו, שם פגש את ש"י תובל ז"ל, לימים אחד ממובילי הגרעינים התורניים. יחד הם גלגלו רעיון להקים תנועת התיישבות בגליל. כדי ללמוד את הנושא נפגש סופר בין השאר עם זאב חבר (זמביש), והלה חיבר אותו לפנחס ולרשטיין, כמי שיוכל לחלוק איתו את ניסיונו בהתיישבות.
"העבודה עם ולרשטיין הייתה מרתקת. זכיתי לפגוש את דור הנפילים שהקים את ההתיישבות, ולראות איך הוא מנווט ספינה בלי לדעת מה היעד. כשהיינו יושבים בפגישות, תמיד תסכל אותי שתשעים אחוז מהזמן הוא מדבר על נושאים לא קשורים, ובדקות האחרונות היה סוגר את כל מה שצריך. בדיעבד הבנתי שככה מצליחים להשיג את המטרה שרוצים. הוא בעצם חנך אותי מהצבא לאזרחות".
בהמשך הכיר סופר את אורי אריאל, "אדם שההתיישבות בגליל מעניינת אותו לא פחות מההתיישבות ביו"ש". כך נוצר הקשר שלו עם סיעת האיחוד הלאומי, שבשנתיים האחרונות הוא משמש בה כמזכ"ל. "כנראה אחרי הכול אני הבן של אבא שלי", אומר סופר. "פוליטיקה היא דרך להגשים דברים שחשובים לך. צריך לדעת לזהות את הכוחות שפועלים בשטח, לתפוס טרמפ לכיוון הנכון, ובעזרתו לקדם את האג'נדה שלך".
הקרב בקבר יוסף משפיע היום על השקפת עולמך?
"כן. האירוע ההוא קרה סביב הסכמי אוסלו, ובגלל זה אני מרגיש שיש צורך במפלגה שתמיד תדע לשמור על שפיות, ותדע לעצור פנטזיות לא הגיוניות על שלום שייפול עלינו מהשמיים".
ביום ראשון הקרוב תקיים המפלגה את הוועידה הראשונה שלה. "הצורך באירוע כזה עלה מתוך הבנה שנכון לייצר שיח משותף, שיאפשר לחלוק דעות ורעיונות", אומר סופר. "נבחרינו עוסקים בסוגיות מתפתחות, דינמיות וערכיות, ובמציאות היומיומית אי אפשר ללבן כל סוגיה. אנחנו מקווים לראות בסופה של הוועידה קריאת כיוון רעיונית על גבול האופרטיבית, שתשפיע על פעילותם של נבחרינו".
ההכנות לוועידה כללו שורת דיונים שהתקיימו בשלוש קבוצות של חברי המרכז. "קבוצה אחת עסקה בסוגיות של זהות יהודית, דת ומדינה, קבוצה שנייה דנה בסוגיות חברתיות, והשלישית בענייני ארץ ישראל - יו"ש, גליל, נגב. דיוני הוועידה ימוקדו ככל האפשר בשאלות העומדות לפתחנו בשנה הקרובה, או כאלה שנכון שיעמדו“.
אילו נושאים חשוב לך לקדם?
"שוויון הזדמנויות לאנשים שגרים בפריפריה. אם זה להביא יזמים שיוסיפו מקומות תעסוקה, ואם זה לחזק שם את תנועות הנוער".
ממקומך מאחורי הקלעים, אתה מצליח להזיז גם דברים בשטח?
"הציפייה ממזכ"ל סיעה היא בעיקר לעיסוק פוליטי, ובכל זאת אני חושב שתרמתי את חלקי למשל בסוגיה הקריטית של מתווה הכותל. בימים אלו חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מקדם דיון פגרה על התוכנית הלאומית לצפון, וגם בזה הייתי שותף. חלק מהעניין הוא להבין עם מי אתה עובד, ולעזור לו להגיע להחלטה לפני שהוא מסתער עליה.
"העיסוק הפוליטי מאוד לא נעים ומאוד יצרי. אני מוצא את עצמי בשדה הפוליטי, אבל לא בהכרח נהנה מהכול. השבוע שוחחתי עם חבר על התחומים הנעימים פחות בפוליטיקה, ואמרתי לו: 'שמע, אני ח"ירניק. לפעמים צריך לשכב על הגדר הדוקרנית כשכולם יורים לכיוון הפרצה'. זה לא נעים, אבל זה מאפשר לעשות את מה שצריך.
"כשהשתחררתי חשבתי שאעסוק בחינוך, ובסוף התגלגלתי לכאן. האמת היא שהעיסוק עם צעירים, שהיה לי כמפקד פלוגה, מאוד חסר לי היום. כשיוצא לי לשוחח עם חבר'ה לפני שירות זה נותן לי חמצן לשבועיים. אולי עוד אחזור לתחום הזה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם