עמונה, קצב והכיבוש: מה השתנה ומה נותר תקוע?
גם אם הנשיא לשעבר היה שמח לוותר על השליחות, משפט קצב גרם למהפכה מבורכת ביחסה של החברה הישראלית לפגיעה בנשים. וגם: מדוע תושבי עמונה לא כבשו את הלבבות?
משה קצב יצא שלשום מהכלא עם חיוך רחב. אפשר להבין אותו. בני המשפחה חיבקו ונישקו אותו כאילו היה גיבור, וגם את זה ניתן לקבל. התגובות בציבור לא היו היסטריות נגד השחרור, וגם מחאת הפמיניסטיות הייתה מוגבלת יחסית. בפרקליטות החליטו בצדק שלא לערער על החלטת ועדת השחרורים ולשלוח את האיש לביתו, בגיל 71, במעמד של אסיר ברישיון אחרי חמש שנים ושבועיים בכלא. קצב במצבו לא יסכן איש, ואמון הציבור במערכת החוק לא ייפגע בעקבות השחרור. להפך, כפי שקצב נראה, ימי הכלא עשו בו שמות. ניכר שהוא בא על עונשו, גם אם קיבל קיצור מבלי להודות או להתחרט.
קצב מגיע לביתו בקריית מלאכי
צילום: יהודה פרץ
משפטו של הנשיא לשעבר הוא נקודת מפנה היסטורית ביחס של החברה הישראלית לפגיעה בנשים. עד יולי 2006, אז נחשפה הפרשה, חיינו בעולם אפל של הטרדות מיניות בחדרי חדרים. בעלי הכוח חשבו שהעובדות הן חלק מתנאי השירות שלהם והנשים חששו להתלונן כי ידעו מה צפוי להן, הסתגרו בכאבן ולפעמים הטילו את האשמה על עצמן. אני מכיר את הקורבנות של קצב, וליוויתי את החרדות שלהן הרבה לפני שקצב נבחר לנשיא המדינה בקיץ 2000.
אחרי יולי 2006 נפרץ הסכר. משפט קצב הציף את הבעיה. בעלי התפקיד החלו להיזהר, ומי שלא שלט בעצמו נכנס לצרות. הפומביות של משפט קצב, האומץ של הנשים הנפגעות שאזרו עוז, ובעיקר העונש הלא מידתי שקיבל הנשיא השמיני - הוכיחו שיש משטרה ושופטים במדינת ישראל. אין מי שיכול להימלט מאימת הדין. בזכותו של קצב, ימי האלוף רחבעם זאבי (גנדי) הולכים ועוברים מן העולם. בעלי השררה האנסים והמטרידים עומדים לדין וחלקם נעצרו נכלאו, או פרשו מהחיים הציבוריים. יש שורה של מתלוננות אמיצות שלא פוחדות יותר, אחרי שנשיא המדינה הלך לכלא.
קצב הוא שבר כלי. הוא ישן בביתו אבל יש עליו מגבלות קשות, ועוד מעט הוא לא יעניין איש. הנשיא לשעבר נשאר מאחור, אבל החברה עושה צעד קדימה, עם רשת חברתית פעילה ותומכת וחושפת, ובלי הנחות סלב. למהפכה הזו גרם קצב, גם אם היה שמח לוותר על השליחות.
לא התנחלו בלבבות
לשר נפתלי בנט היה חלום: לרתום את הציבור כולו למאבק על ארץ ישראל. לגרום לאנשים להאמין שעם לא יכול להיות כובש בארצו. "על חורבות גוש קטיף למדנו מה קורה כשאנחנו מתנתקים מהעם. ראינו מה קורה כשאנחנו נשארים צודקים בדל"ת אמותינו. ראינו מה קורה כשאנחנו מסתגרים", אמר בנט בנאום באוגוסט 2015. "בהתנתקות למדנו שאסור לנו להפוך את המאבק על ארץ ישראל למאבק של מתנחלים או דתיים. למדנו שאי אפשר להתחבר לעם ברגע האחרון".
ארבעים המשפחות לא קיבלו את חיבוק העם. תומכים שהגיעו לעמונה
צילום: מירי צחי
פרשת עמונה לימדה שחלומות האיחוד הלאומי של בנט עם העם נגוזו. 11 שנים וחצי אחרי ההתנתקות, הציבור לא שינה באופן דרמטי את דעתו על ההתנחלויות והמתנחלים. היחס כלפיהם מזכיר את סיסמת השמאל שנהגה כאן במשך שנים, עם תוספת קטנה: "הם שם, אנחנו כאן. שיהיו בריאים".
ודווקא עכשיו יכול היה להתחולל המפנה. הנה ארבעים משפחות ישראליות, רובן צעירות ונחמדות, מתיישבות על הר גבוה בבתים לא בתים, בתנאים קשים, בקור מקפיא בחורף וברוחות עזות שמנשבות גם בקיץ. הן נאחזות במקום על ילדיהן בכל כוחן, חלקן שורדות פינוי אלים במיוחד לפני עשר שנים. האם זו לא ההגשמה במיטבה? האם לא על המיתוס החלוצי הזה גדלנו והתחנכנו?
אבל זה לא קורה. ארבעים המשפחות לא קיבלו את חיבוק העם. התמיכה העיקרית באה מהסביבה הפוליטית המוכרת. מהבית היהודי שהצליח לגרור למערכה את ראש הממשלה ואת שרי וחברי הכנסת של הליכוד, ממועצת יש"ע, מהמתנחלים בסביבה, מפעילי ימין ומעשרות צעירים בני ישיבות שאיימו לחסום בגופם את הפינוי. עמונה יצרה הד תקשורתי עצום, ואין כמעט איש במדינה שלא מכיר את הסיפור ואפילו את הנפשות הפועלות. ובכל זאת, לא נרשמו הפגנות גדולות או מחאה יוצאת דופן במעגלים האחרים. אם כבר, בעיקר קיים כעס על המשפחות הללו, שמוליכות באף מדינה שלמה.
ההסתייגות מהמתנחלים בעמונה לא קשורה בחוסר הצדק או בגזל. במדינה שלנו לא מתייסרים בדרך כלל למראה הפלסטינים בעין־יברוד שאדמתם נלקחה. אילו היה אכפת לנו מגורל השכנים שלנו, המציאות הייתה שונה: בשטחים לא היו היום מאות אלפי מתנחלים, ו'שלום עכשיו' הייתה הופכת לתנועת המונים. רוב הציבור כאן ימני, וארגונים כמו 'יש דין' ו'בצלם' שנואים עליו יותר מנערי הגבעות.
חלומות האיחוד הלאומי של בנט עם העם נגוזו. השר בנט בעפרה
צילום: מירי צחי
המתנחלים בעמונה ובכלל לא מעוררים אהדה בגלל מכלול של סיבות אחרות, שאפשר לכלול אותן בהגדרה "אי-נחת". אתה שואל אנשים, גם בימין, וכל אחד תורם את אי-הנחת שלו מהתופעה. הנכלוליות הידועה שעמדה מאחורי התנחלויות רבות, גם כלפי המדינה; המלחמות הבלתי פוסקות בבג"ץ ובמערכות המשפט שעדיין זוכות לאמון הציבור; תקציבי העתק שעולות ההתנחלויות, כולל ההסדר הכספי עם המתנחלים בעמונה שיעלה לקופה הציבורית 150 מיליון שקל לפינוי, פיצוי והקמת יישוב חדש. זה נכון שעשו על העמונאים ספין, הפכו אותם לסוחרי נדל"ן מיומנים וכרכו את הפינוי וההסדר עם הקיצוץ הרוחבי והשביתה ברשויות, אבל עדיין עמונה נתפסת בעיני רבים כמו קומבינה.
גם הקנאה משחקת תפקיד. היכולת של קבוצה קטנה להעסיק ממשלה שלמה במשך חודשים ושבועות, לילות כימים, כדי למצוא לה פתרון ראוי, מעוררת תדהמה. קבוצות אוכלוסייה עם בעיות קשות בהרבה לא זוכות ולא יזכו לישיבת ממשלה אחת, ובטח שלא יזומנו לפגישות ליליות עם הקודקוד. אין ולא תהיה קבוצת לחץ כמו המתנחלים. השבוע פגשתי בכנסת את לואי גולדשטיין, יו"ר סניף הליכוד בקריית-שמונה. גולדשטיין מציע חילופי אותיות בשם העיר שלו: במקום קריית־שמונה, קריית־עמונה. אולי כך, אמר גולדשטיין, תזכה העיר הזו שסבלה מטרור ומנטישת אוכלוסייה לאורך שנים לקבל קצת תשומת לב.
אנשים בישראל חיים בסבך הבירוקרטיה. הם יודעים שלא היו יוצאים עם כסף ביד אילו פלשו לאדמה פרטית והקימו בה את ביתם. אנשים מבוגרים שקונים בית בודקים כל אות וכל פסיק בחוזה הקנייה וברישומים בטאבו לפני שהם חותמים על החוזה של החיים שלהם. בעמונה היו בטוחים ש"יהיה בסדר", כפי שראינו בתכנית 'המקור' בערוץ 10. הביטחון העודף של המתנחלים, תחושת העליונות, הקשרים המצוינים, הדימוי ההזוי וגם הריחוק הגאוגרפי מעצבנים את האנשים. גם ההתבטאויות של הצעירים על האלימות שצפויה בפינוי, אם יהיה, אינן מוסיפות נקודות חיבור, רק ניתוק.
הביטחון העודף של המתנחלים, תחושת העליונות, הקשרים המצוינים, הדימוי ההזוי וגם הריחוק הגאוגרפי מעצבנים את האנשים. מסיבת עיתונאים, עמונה
צילום: מירי צחי
אם אי אפשר לנצח, נספח
לפני שבועיים הבאנו כאן לראשונה את הדברים הקשים והנכוחים שאמר הסופר א"ב יהושע בפגישה במכון ירושלים למחקרי מדיניות. יהושע, ממנהיגי השמאל האידאולוגי, נואש מפתרון שתי המדינות והטביע את ספינת הדגל שעליה שט עם חבריו בחמישים השנים האחרונות. הוא טען, ובצדק, כי זה לא ריאלי לפנות 450 אלף איש מבתיהם, לחלק את ירושלים ולהעביר בה גבול בינלאומי. פרשת עמונה רק מחזקת את דבריו. יהושע המליץ לספח את שטח C לישראל וכך סיפח לשמאל את תכנית בנט, שחגג כמובן על הפרסום ועל הסופר שמעניק לו תגבורת מכיוון לא צפוי.
א"ב יהושע לא דיבר מתוך חיבור מפתיע לארץ ישראל, אלא מתוך תיעוב הכיבוש. הוא לא מסכים עם מפעל ההתנחלות אלא נכנע לו. נדמה לי שזו ההכרה שהולכת ומשתלטת עלינו וגם על הפלסטינים. אם אתה לא יכול לנצח את המתנחלים, תסתפח אליהם ואל הכיבוש. רק תדאג לשמור על צלם דמוקרטי. חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים אפשר לסכם: באנו, כבשנו והיססנו עד שתקעו אותנו במקומות שעכשיו אנחנו לא יכולים לצאת מהם, גם אם אנחנו רוצים.
אקו"ם