דמוניזצית מתנחלים: הצ'ק לא עניין את תושבי עמונה
המאבק של התושבים לא עסק בסכום שעל הצ'ק, אלא בדגל ישראל המונף מעל הגבעה. זה לא הפריע לארגוני השמאל לצאת למסע דמוניזציה נגד אנשי עמונה, לפני שימשיכו לעמוניזציה של יישובים אחרים
ברגע אחד פרשת עמונה הפכה ממאבק אידיאולוגי בין ימין לשמאל, לעימות מלא אמוציות בין ימין לימין אחר. המחלוקת נסבה סביב מתווה הפינוי מרצון: האם צריך היה להגיב לו ב"בשום אופן לא, אלא אם כן יבוצעו שיפורים משמעותיים", או ב"המתווה מתקבל בברכה, אלא שיש לבצע בו שיפורים משמעותיים". על קוצו של סדר הדברים התלקחה מחלוקת סוערת, שהתפתחה לשלל סעיפים ותתי־סעיפים אידיאולוגיים נוספים, ויצרה כאבי לב לכל הצדדים.
אבל כל זה היה רק לרגע אחד. שמאל קיצוני וסולד מתנחלים לא הצליח להתאפק ולצפות מהצד בירי הפנים־נגמ"שי הזה, ומיהר לשוב לעמדת משרטט־הדמוניזציה החביבה עליו. אחרי שתושבי עמונה קיבלו את המתווה המשופר, האחראי יותר מצד הממשלה, נקלעו בשמאל הקיצוני לבעיה, אבל מיהרו לפתור אותה ביעילות אופיינית: אם הם לא מצליחים להציג תמונה אחת של אלימות מתנחלים, הם ימלאו את מקומה באלף מילים של האשמות בתאוות בצע.
רוח "המתנחלים מצפצפים על החוק ועושקים את המדינה" לא חדשה, כמובן, אבל היא נמתחה השבוע עד לקצה גבול היכולת, בציניות נטולת יושרה. "מיליון שקלים לכל משפחה מעמונה", צעקו כותרות השקר. תוך שהם פוסלים במומם, חשפו הקובלים את אמונתם היוקדת שכל דבר – גם אידיאולוגיה – אפשר לקנות בכסף.
בראשית השבוע כבר גולל כתבנו חופי עמוס את האמת שמאחורי המספרים. הוא חשף את הכפלת הסכומים ואת העיוות המובנה בידיעות הללו, מוכיח שבטענה לתאוות בצע אין דבר מלבד רצון להוקיע ולהשחיר את שמם של המתיישבים. אבל לא צריך לרדת לגופם החשוב של הנתונים כדי לדעת כמה רחוקה מהאמת הכותרת המתגלגלת הזו, שכבר אומצה בחום על ידי חברי כנסת ממרצ וצפונה ואנשי תקשורת חובבי פינויים ודרומה. מזה חודשים אנו חשופים למאבקן של 42 משפחות, שגרות בקרוואנים על גבעה חשופת רוחות בגובה של 940 מטר מעל פני הים, ולא ביקשו לעצמן דבר אלא להישאר על ההר. הן לא חיפשו שדרוג לבתים שלהן ולא שיפור דיור. בשם ערכי הציונות הבסיסיים ביותר הן דרשו להמשיך את ההתיישבות היהודית על אדמת התנ"ך הזו, שמוזכרת בשמה המפורש כבר בספר יהושע, ושננטשה מאונס לפני אלפיים שנה.
כשסירבו לקבל את המתווה המקורי, אנשי עמונה לא שיחקו משחק פוקר מול המדינה כדי להכניס עוד כמה אלפי שקלים לכיסם. למעשה, בנקודות רבות לאורך המאבק שלהם הם לא העלו בדעתם שיגיעו להישג דומה לזה שהובטח להם כעת. אפשר לחלוק על החלטתם שלא לקבל את המתווה הקודם – כפי שעשיתי גם אני מעל דפים אלו בשבוע שעבר – אבל בשום אופן אי אפשר לחשוד בהם שהמניעים שלהם היו חומריים.
גם כשהם קושרים את הקושי שבפינוי עם כאב הפרֵדה מזיכרונות ילדות, הם בסך הכול מבקשים להנמיך את השיח לרמה הבורגנית המקובלת היום, מנסים לסבר את האוזן האורבנית כדי שתעכל את סבל העקירה. אלא שזה לא כאב הלב האמיתי של האנשים האלה שיושבים מזה שני עשורים על ההר. לא מחוזות הנוסטלגיה הם הכוח המרכזי שמחזיק את אנשי עמונה על הקרקע, ואפילו לא החשש מפירוק הקהילה. הכאב האמיתי שלהם הוא על הורדת הדגל הישראלי משם; כאב על היעדר נוכחות יהודית מהר טרשים שבמו ידיהם ורגליהם גאלו אותו משיממונו. לא תאוות בצע הייתה כאן, אלא אהבת הארץ. מי שלא מסוגל להבחין בכך, כנראה לא מכיר את התחושה.
אם הטיעון הכלכלי לא הספיק לכם, באו אותם פעילי קיצון ומיהרו להאשים את אנשי עמונה בבלבול מוח. באמצע עונת מלפפונים תקשורתית, מישהו בכל זאת הצליח להשתעמם מכך שסוגיית הפינוי תפסה לו יותר מדי זמן מסך. "ארבעים משפחות משגעות מדינה שלמה", התלוננו פוליטיקאים ואנשי תקשורת. פינוי יישוב בישראל לא נשמע להם קריטי או מעניין מספיק כמו מאבק צבעוני של העוזרות הפרלמנטריות מול קוד הלבוש בכנסת, לדוגמה.
אלא שמישהו כאן התבלבל ושינה את סדר העניינים. סוגיית עמונה לא התחילה ביישוב עצמו, אלא בארגוני שמאל חדורי שליחות סכסכנית, שמחפשים בעלי קרקעות פלסטינים כדי שידרשו את פינוי היהודים מהאדמה. בעלי קרקעות שרובם המוחלט זכה בשטח בעקבות חלוקה שרירותית של מלך ירדן – מי ששלטונו על האזור מעולם לא הוכר על ידי אף גוף בינלאומי, ושביצע את ההפרטה הזו ערב תבוסתו מול צה"ל לפני חמישה עשורים.
ארגונים אלה, שלא מהססים לכנות עצמם "ארגוני זכויות אדם", מסכלים כל ניסיון של יהודים לרכישת קרקעות מפלסטינים. לא פעם הם עצמם דואגים ליידע את החבר'ה בכפר ששכן זה או אחר מתעתד למכור את אדמתו למתנחלים, תוך ידיעה שהם מסכנים בכך את חייו – "קודם כול זובור, אחר כך גזנגה", בלשון הזהב של עזרא נאווי, כוכב "תעאיוש".
לו זכויות אדם עמדו בראש מעייניהם, הם היו תומכים נלהבים של חוק ההסדרה, שיזכה את בעלי הקרקע בפיצוי חלומי ובאפשרות לרכוש נכס שבו יוכלו להשתמש. אבל ארגוני השמאל לא באמת רוצים לראות פלסטינים מאושרים, הם רוצים לראות יהודים מפונים. לא מעניין אותם שלום עם הפלסטינים, מעניינת אותם מלחמה במתיישבים.
בעוד חודש וחצי עתידים להיחרב תשעה בתים בלב שכונה בעפרה. כאלה שממש כמו את היישוב עמונה גם אותם אפשר היה להציל, לולא ההתעקשות שלא להחיל עליהם את חוק ההסדרה. כפי שיודעים ארגוני השמאל, שגם במקרה הזה הובילו את התביעות תוך השקעה כספית משמעותית ומסירות אינסופית לאידיאולוגיית העקירה, אף בעל קרקע לא יוכל לגור על חורבות הבתים בעפרה. אבל תמונות החורבן הן אלה שיאיצו את האדרנלין של חובבי הפינויים, וירעננו את קופת הארגונים שופעי האירו הללו. לא ארבעים ולא חמישים משפחות מסובבות את כל המדינה, אלא ארגונים קטנים עם תמיכה ציבורית שואפת לאפס. וכן, זה יעלה לנו במחיר עצום. בכסף ובנפש.
אקו"ם