בואו נחלק דירות בחינם לסטודנטים ולא לעניים
כבר שנים שהמדינה מאמינה שהפריפריה זקוקה לעוד אוכלוסיה איכותית מבחוץ. הגיע הזמן להחליף פאזה: את דירות הדיור הציבורי יש להשיב למי שזקוקים להן - משפחות מתקשות - ויחד עם זאת להשקיע את כספי הפרויקטים החברתיים בצעירים בני המקום
הזכות לקורת גג בטוחה ויציבה מהווה אולי את זכות האדם הבסיסית ביותר שניתן לחשוב עליה. בית הוא היסוד. בלעדיו קשה לחשוב על חיים נורמליים. אבל עבור לא מעט משפחות, ובהן משפחות חד הוריות רבות, דירה הפכה ממש למותרות.דיור ציבורי בבעלות המדינה המסופק לאוכלוסיות החלשות, הוא הפתרון המקובל והנפוץ בעולם כולו. דיור ציבורי מהווה את הקרקע האיתנה שעליה משפחה מוחלשת תוכל לספק לילדיה חינוך, בריאות, רווחה ואפשרות לצאת מהעוני ולא לשכפל אותו לדור הבא. משפחה ענייה הנאלצת לעבור מדירה לדירה כעלה נידף ברוח, נתונה לחסדי בעלי הבית ומחירי הדיור, ובכך הסיכוי שלה לצאת ממעגל העוני הופך לפנטזיה רחוקה.
אך מסתבר שבזמן שהמדינה מקשיחה את הקריטריונים המאפשרים דיור ציבורי למשפחות, בטענה כי יש מחסור חמור של דירות, בבאר שבע וערים נוספות, דירות דיור ציבורי מופנות לא למשפחות מוחלשות, ילדים ואימהות חד הוריות, אלא לפרויקטים לטובת סטודנטים חזקים מהמרכז. בבאר שבע לדוגמא, 54 דירות מתוך 65 השייכות למאגר הדיור הציבורי ניתנות לסטודנטים, בזמן שהתור להשגת דירה הולך ומתארך.
ההפגנה בבאר שבע. דירות לסטודנטים ולא למשפחות חלשות.
צילום: ג'ולי קייט
זה כמובן לא נגמר שם: מדינת ישראל משקיעה מיליארדים רבים בהטבות לסטודנטים חזקים, מהמרכז בדרך כלל, כדי שיגיעו לשכונות הפריפריה ו״ישדרגו״ אותן. המחשבה שעומדת מאחורי המהלך הזה היא שבדרך זו יעודדו מעבר של אוכלוסיה ״איכותית״ לגור בפריפריה, וכי הדבר יטיב עם שכונות המצוקה.
בפרקטיקה, אחרי שנים של יישום התוכניות האלה (ובהם בין היתר כפרי הסטודנטים של איילים, פרויקט ״דירות פתוחות״ ופרויקט ״רי-לוד״), מדדי ההצלחה של הפרויקטים מראים כי רק סטודנטים מעטים אכן נשארים לגור בפריפריה, ולמעשה הנתרמים העיקריים מהפרויקטים הללו הם, כצפוי, הסטודנטים החזקים עצמם ולא האוכלוסיה המקומית.
הפרויקטים הללו פועלים תחת ההילה של ״עידוד השכלה גבוהה״. אך מי מעודד את צעירי השכונות והפריפריה להיכנס בשערי האקדמיה? רק לסבר את האוזן, מעל 93% מהסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון אינם תושבי באר שבע. למה זה המצב? כי את הכספים שהמדינה משקיעה בעידוד השכלה גבוהה היא מעדיפה להשקיע באלה שיש להם, בעוד ההיגיון הבריא אומר להשקיע דווקא באלה שזקוקים למלגות בשביל לעבור את חומות האקדמיה הגבוהות.
כבר שנים שהמדינה מאמינה שהפריפריה זקוקה לעוד אוכלוסיה איכותית מבחוץ. הגיע הזמן להחליף פאזה ולשנות את סדרי העדיפויות: את דירות הדיור הציבורי יש להשיב למי שזקוקים להן - משפחות מתקשות - ויחד עם זאת להשקיע את כספי הפרויקטים החברתיים בצעירים בני המקום, שימשיכו לחיות בביתם ויתנדבו בקהילה בדיוק עם אותן משפחות. הם הרי מכירים את הצרכים שלהם הרבה יותר טוב מאשר סטודנט שהגיע הרגע מהוד השרון, לא?
בצורה הזאת הרווח הוא כפול: פעם אחת נעודד צעירים מהפריפריה לרכוש השכלה גבוהה ובכך לאפשר לעצמם אפשרויות רבות יותר, ופעם שניה נצמצם את מגמת ההגירה השלילית והידלדלות של כוחות חזקים בפריפריה.
פרויקט שראוי לציון לטובה בהקשר הזה הוא פרויקט ״נטועים״ של האירגון ״ממזרח שמש״. נטועים הוא פרויקט שמקנה מלגות לסטודנטים בני המקום, הנשארים לגור בפריפריה והופכים למנהיגים מקומיים בקהילות שבהן נולדו. בצורה הזאת, הצעירים הופכים למנועי צמיחה של הקהילה, שמצדה יוצאת מורווחת מהעשייה החברתית של מי שמכיר אותה מבפנים. הייתי שמח לבשר כי פרויקטים כמו ״נטועים״, או כמו פעילותה של קרן אייסף (קרן המעניקה מלגות לסטודנטים שהם ״דור ראשון להשכלה גבוהה״) פועלים בכל עיר ושכונה בפריפריה, אך אנחנו רחוקים מכך. המדינה בינתיים תקועה מאחור, ומעדיפה להשקיע את כספי משלם המיסים בפרויקטים גוזלי משאבים שיעילותם מוטלת בספק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם