ראשי » חדשות » דעות

העדפה מקלקלת: גברים כבר לא יכולים להתקבל?

כשהרצון המבורך לתקן עוולות מנותק מהמציאות בשטח, נוצרות עוולות חדשות. זה נכון בנוגע לאפליה מתקנת על רקע מגדרי או מעמדי, וגם בהתגייסות למאבק בעוני

משרד המשפטים פרסם דו"ח חגיגי בעיצוב עליז ואופטימי, תחת הכותרת "העסקה שוויונית ורבגונית במשרד המשפטים". "שוויון הוא ערך יסוד ונדבך מרכזי בחברה דמוקרטית וצודקת", פתחה שרת המשפטים את דברי הברכה שלה. החרתה־החזיקה אחריה מנכ"לית המשרד אמי פלמור, שהתגאתה בכך ש"זוהי השנה השנייה שמשרד המשפטים עורך בדיקה עצמית מקפת של עמידתו בהחלטות הממשלה לקידום שילוב אוכלוסיות וייצוג הולם". פלמור הצהירה על "שיפור ניכר בגיוון התעסוקתי במשרד המשפטים בשנה החולפת".

האמת היא שמגיע למשרד קרדיט על שילובם של 425 בני העדות הערבית, הדרוזית והצ'רקסית, ועל 65 הפרקליטים יוצאי אתיופיה ו־60 בעלי המוגבלויות שנקלטו במערכת. אין ספק שגיוון מגזרי ועדתי בשירות הציבורי הוא תנאי חשוב להגברת אמון הציבור במערכת. אבל מה שריצד לי בזווית העין הם דווקא הנתונים מהזווית הפמיניסטית: הרוב המוחץ של העובדים בפרקליטות ובמשרד המשפטים הוא נשים. מדובר ב־2,835 משפטניות שהן 68 אחוז ממצבת כוח האדם במערכת - יותר משני שליש.
 
גם במשרות הבכירות נהנות הנשים מרוב מובהק של שני שליש (66 אחוז מכלל בעלי התפקידים הבכירים במשרד). מבין הנשים בעמדות מפתח אפשר לציין את שרת המשפטים, המנהלת הכללית, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ), המשנה לפרקליט המדינה (אזרחי), שמונה פרקליטות מחוז וכן כמה מנהלות מחלקות בפרקליטות המדינה, שתי משנות לסנגור הציבורי הארצי, שלוש סנגוריות מחוזיות, סמנכ"לית שירות לקוחות, מנהלת המחלקה לבדיקת תלונות על נחקרים, היועצת המשפטית של המשרד, מבקרת הפנים של המשרד, מנהלת מחלקת החנינות, ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, ראש בתי הדין לעררים, ראש הרשות לאיסור הלבנת הון, יושבות ראש ועדי עובדים ועוד.

הדו"ח מציין כי פערי השכר המגדריים בדירוגים המרכזיים במשרד עומדים על שני אחוזים בלבד, מה שמשקף אפליה מתקנת לטובת הנשים שממוצע שעות העבודה שלהן נמוך משל הגברים. שלשום התקיים בגני התערוכה כנס ממשלתי ענק תחת הכותרת "חשיפה להזדמנויות התעסוקה וההתמחות במשרד המשפטים, בסימן העדפה מתקנת וקידום אוכלוסיות הזכאיות לייצוג הולם בשירות המדינה". מדובר, אם כן, במגמה עקבית.

אם להיות קטנוניים, המשמעות של המספרים הללו היא שמשרד המשפטים איננו שוויוני. אם איתרע מזלך ונולדת כגבר למגזר שלא נופל תחת ההגדרה של 'מיעוטים הזכאים לאפליה מתקנת', סיכוייך להיקלט בפרקליטות נמוכים משמעותית מאלו של קולגה שלמדה יחד איתך באותו שנתון ובאותה פקולטה.

אין לי בעיה עם זה, בכפוף להנחה שאגף כוח האדם במשרד מקפיד על קליטת עובדים שלא על בסיס מגדרם אלא על בסיס איכותם האישית והמקצועית. הבעיה היא ששיח ה'פוליטיקה של זהויות' לא משתנה.
 
נסו לדמיין עולם שבו הבעיה הפמיניסטית נפתרה ונשים אינן סובלות מנחיתות בעולם העבודה, שבו התוצר הלאומי עולה ורמת השירותים שמגיעה לעשירונים התחתונים משתפרת דרמטית, שבו משרדי ממשלה מחזרים אחרי מיעוטים מכל הצבעים והמגזרים, מה שקורה בפועל כפי שראינו לעיל. האם גם אז ייפסקו הדרישות ל'אפליה מתקנת'? האם משרד המשפטים יפסיק להוציא דו"חות המתארים את ההתמודדות האמיצה שלו עם 'חוסר השוויון'? התשובה היא לא. כי שיח ה'מדכאים־מדוכאים' המרקסיסטי אינו רק שיקוף של בעיה ממשית, אלא גם תפיסת עולם. המאבק הפמיניסטי בשוק העבודה מפרנס הרבה נשמות טובות שאינן סובלות משום בעיה תעסוקתית, כמו שהעוני מפרנס הרבה גומלי חסדים טובים שלא סובלים מעוני.

מי שמסתובב קצת בעולם הארגונים הלא־ממשלתיים נתקל לא פעם בתופעה הזו: פעילים חרוצים שהקימו ארגון לשם מטרה חברתית מסוימת, ומצאו עצמם נטולי תעסוקה כאשר המטרה הושגה. מה יעשו, יסגרו את הארגון ויחזירו את הכסף לתורמים? חלילה, יש להם ילדים להאכיל. אפשרות אחת היא להמציא את עצמם מחדש ולהפנות את המרץ והמזומנים לאפיקים מועילים אחרים. אפשרות שנייה היא להישאר באזור הנוחות, לנפח סטטיסטיקות ולייצר בעיות מדומיינות, ולהצדיק את תזרים המזומנים.

דו"ח העוני של ארגון 'לתת' הוא דוגמה מובהקת לכך. יש עניים מרודים בישראל. זוהי עובדה אובייקטיבית, וחובת המדינה לדאוג להם. אך לקבוע ש־30 אחוז מאזרחי ישראל הם עניים - על בסיס קביעות יחסיות שנשענות על ההשוואה לעשירים ולא על פי סל צרכים אובייקטיבי - זו זריית חול בעיניים. מי מרוויח מיצירת ההיסטריה הזו? תלוש השכר של מנכ"ל 'לתת'.

תיבות המסנג'ר והוואטסאפ שלי התמלאו השבוע בבקשות בהולות לתגובה על כתבת 'המקור' של שמואל רוזנר ואיתי רום על עמונה. נשים רגע בצד את העובדה שאנשי 'שלום עכשיו' ו'יש דין' הודו במשתמע בטענה המרכזית שלי, שלפיה לפלסטינים החתומים על העתירה בתיק עמונה יש ראיות לבעלות על פחות מחצי אחוז מהשטח.

הכתבים באו לקלל ויצאו מברכים, משום שהכתבה מחזקת את הטענה המרכזית שלפיה מדינת ישראל פעלה באופן דואלי: היא רוצה לבנות יישובים, אבל יראה ממחלקת המדינה והאיחוד האירופי; היא חששה שנסיגות נוספות במסגרת פעימות אוסלו יחנקו את ההתיישבות וביקשה לתפוס שטחים אסטרטגיים, אבל לא היה לה אומץ ליטול אחריות ולהצהיר על כך בגלוי. תחת זאת היא בחרה בקידום מדיניות לא־רשמית: ראשי המדינה שיתפו פעולה עם מנהיגי ההתיישבות בקידום בנייה בלתי־חוקית, כשהנפגעים הם גם התושבים הישראלים וגם מספר קטן של בעלי קרקעות ערבים. מי אחראי לכך? המדינה. לכן מחובתה להסדיר ולפצות. במילים אחרות, שילוב דו"ח טליה ששון ודו"ח לוי מוביל למסקנה הכרחית: חוק ההסדרה ופיצוי לבעלי הקרקע.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יהודה יפרח

ראש הדסק המשפטי של nrg ומקור ראשון

לכל הטורים של יהודה יפרח