ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

האמת, השקר והלקח: עשר הערות על ההחלטה באו"ם

אובמה ירה בגלגלי ההתפייסות בין ישראל לשכנותיה, אבל גם נתניהו צריך להפיק לקח ולהכיר בכך שאי אפשר לנהל את אמריקה מלשכתו בירושלים. רק הזמן יגיד אם אפשר יהיה לרפא את הנזק

בתחילת העשור הקודם, בעת שהיה 'אזרח מודאג', הגיע בנימין נתניהו לבקר במקום עבודתי הקודם, מחלקת החדשות של ערוץ 7. חגי סגל - מנהל המחלקה אז וכיום העורך הראשי של מקור ראשון - אנוכי ועובדים נוספים סידרנו לשם שינוי את חדר העבודה ואפילו תלינו כמה תמונות.
 
כולנו היינו עם הגב לדלת, מרוכזים במלאכה. כך שכשנתניהו נכנס לא שמנו לב, והוא ירה: "נרדמתם בשמירה?" זו לא הייתה פליטת פה אלא צורת מחשבה. כפי שאמר נתניהו בהזדמנות אחרת הוא רוצה שיזכרו אותו כ"שומר ישראל". אירועי השבת שעברה הם מבחינתו חור בהגנה. גם מבחינתנו.

1.­האמת. ההיסטוריה הבינלאומית יודעת מצבים שבהם המציאות המוכרת למנהיג שונה בתכלית מזו הידועה לציבור. למשל, האיומים שקיבל בן-גוריון מברה"מ בתום מבצע קדש. בזמן אמת העם לא ידע עליהם, הוא כן. בגללם הוא נסוג מסיני יממה אחרי שהכריז על כינון מלכות ישראל השלישית.

פער כזה, ניתן להניח, קיים גם בעצם הימים האלה בכל הנוגע לקשרי ישראל והעולם הערבי. בעוד שנים או עשור, כאשר ייוודעו הפרטים על התרחשויות האמת של החודשים הללו, יתברר נזקה האמיתי של הבגידה האמריקאית במועצת הביטחון.

אז יתגלה שמעבר לכל ההיבטים האחרים, אובמה ירה בגלגליו של תהליך שהוא עצמו כביכול מייחל לו ובשמו תקע לנו את הסכין בגב - תהליך התפייסות בין מדינת ישראל לשכנותיה. רק הזמן יגיד אם אפשר יהיה לרפא את הנזק.
 
2.­ההיסטוריה. מסיבות שלא קשה לנחש, הישראלים מתרגשים פתאום מהחלטות האו"ם. לא רק העצרת הכללית עם הרוב האוטומטי, אלא גם מועצת הביטחון הכתה בנו שוב ושוב ב-68 שנותנו. מרגע הקמת המדינה ועד עצם היום הזה, חטפנו מהמועצה 1.2 מהלומות בשנה בממוצע. כל חיסול טרוריסט וכל מעשה הגנה עצמית, מפעולות התגמול ועד 'עופרת יצוקה', הוקעו על ידי הפורום הנכבד שגם דרש כמובן נסיגה מלאה.

פעם היינו מתעלמים מההחלטות הללו כאיש אחד, היום הן משמשות נשק פוליטי פנימי. אותו חלק בציבור שבנה את בירת ישראל על אפו ועל חמתו של האו"ם, שוכח כיום את ירושלים כדי לנגח את הימין. תגובות השמחה וההצדקה של רבים בשמאל להחלטה מבהירות מה השתנה כאן. השנאה לנתניהו ולימין העבירה רבים על דעתם.

3.­התודעה. הישראלים של פעם לא שמו על מועצת הביטחון, והם נהגו כך כאשר היינו מדינה קטנה, ענייה, דלת אוכלוסין ולא חזקה צבאית. על אחת כמה וכמה בימינו. אלא מה? הכול בראש, בתודעה, במה שאנו חושבים על עצמנו. כמו בעבר, גם כיום ההחלטה באו"ם הייתה פוליטית בלבד. יש לה השלכות לא נעימות אך הן מורליות בלבד, לא משפטיות ולא מעשיות.
 

יתרה מכך, ובנקודה הזו צדק שר החוץ קרי, בהחלטת המועצה אין באמת חדש. מדובר בעוד מאותו הדבר. אגב, גם בפעמים הקודמות שבהן החלטות בנוסח זה התקבלו, כמו בתקופות קרטר ורייגן, האמריקאים לא הטילו וטו. ככה זה: מעשיה של ישראל מעבר לקו הירוק אכן שנויים במחלוקת.

השאלה היסודית היא איך אנחנו תופסים את המחלוקת הזו. האם מיישרים קו עם עמדת הקהילה הבינלאומית שלפיה ירושלים העתיקה, רוב שכונות העיר וכמובן יהודה ושומרון הם שטח ערבי כבוש, או דבקים בקונצנזוס הישראלי שלפיו כל האזורים הללו הם מולדת העם היהודי, ועד שיוכרע גורלם הפוליטי יש לנו לגיטימציה לפעול בהם. זה הדיון וזו השאלה, ומי שחושב שאין לנו זכויות בכותל, בגילה, בפסגת-זאב ובאריאל, שיקום.

4.­הפרופורציות. זה לא רק אנחנו. ארה"ב, רוסיה, טורקיה, קפריסין, הודו, מרוקו, סוריה, לבנון וכמובן איראן, עיראק וצפון-קוריאה. כל המדינות הללו ואחרות הפרו כל אחת בתורה החלטות של מועצת הביטחון. כמו אצלנו, גם אצלן מדובר היה בהעדפת אינטרס מדינתי על פני יישור קו עם תכתיב בינלאומי. וכמו אצלנו, ברוב המקרים ההחלטות התקבלו תחת 'פרק 6' ההצהרתי ולא במסגרת 'פרק 7' המעשי.
 
יש כמובן שוני בין מדינה למדינה ובין מקרה למקרה, וברור שלא נכון לצפצף או לזלזל. אבל גם ההתרגשות צריכה להיות מוגבלת. אחרי הכול, גם החלטות מאוזנות יותר, אפילו כאלה שהתקבלו על דעת ישראל, נותרו אות מתה.

למשל, החלטת מועצת הביטחון שאימצה את מפת הדרכים (בתקופת שרון), זו שתמכה בתהליך אנאפוליס (בתקופת אולמרט), או זו שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. אותה החלטה, 1701, קבעה שכוחות האו"ם עצמם ימנעו העברות נשק לחיזבאללה. "נו, ואתם מכירים כדור רובה אחד שהם מנעו את הברחתו?" נוהג נתניהו לשאול. אז אולי גם את החלטה 2334 כדאי לקחת באותה רצינות.

5. השקרן. "האמונה החזקה שלי היא שאת השלום אי אפשר לכפות על הצדדים. שום החלטה באו"ם לא תיצור מדינה פלסטינית, וארה"ב תעמוד נגד כל המאמצים לבודד את ישראל באו"ם או בכל פורום בינלאומי אחר". ארכיון הבית הלבן משופע בהתחייבויות של הנשיא אובמה ושל אנשיו לחסום החלטות חד-צדדיות נגד ישראל, כמו הציטוט הזה מוועידת איפא"ק של שנת 2011.

נאיבי שכמותי, חשבתי שיש להן תוקף. היום כבר ברור שהררי המילים היפות של אובמה על הברית החזקה בין ארה"ב לישראל לא שווים את הטלפרומפטר שעל גביו הוצגו. הן היו מסך עשן.
   
האופן שבו נהג בישראל מאשרר סופית את הגישה הקטגורית שמציג כל השנים השגריר הקודם בארה"ב, ד"ר מייקל אורן. אובמה זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס. כל הדיבורים שלו על "ברית בלתי ניתנת להפרה", כל ההתפארות שלו ב"סכום הסיוע הגדול ביותר שארה"ב נתנה אי פעם", כל ההגנות הקטנות והגדולות שהשגרירוֹת שלו באו"ם העניקו לישראל במשך שמונה שנים - הכול נשרף באש ההפקרה באו"ם.

אובמה קיבע במצחו שלו אות קין כשונא ישראל. הפניית הגב לישראל תמסמר בספרי ההיסטוריה את הדימוי שממילא דבק בו בזירה הבינלאומית: בוגד. ואגב, בפעם הבאה שיספרו לכם שביבי שקרן או שטראמפ מתנכר למילותיו שלו, זכרו את אשף המילים אובמה. 

6. הסיבה. לא בגלל חוק ההסדרה אובמה תקע לנו. גם לא בגלל עמונה. אפילו לא בגלל הבנייה המועטת שכן הייתה ביו"ש. אלה רק התירוצים. אובמה הכניס לנו כי הוא אמנם שונא את ההתנחלויות, אבל הרבה יותר מזה הוא חיפש נקמה בנתניהו.

בסוף היה מחיר לנאום בקונגרס, ללובי נגד ההסכם עם איראן, להתעקשות להיפגש עם אובמה גם כשלא רצה, לקמצנות ה'תודות' של נתניהו על מה שהנשיא כן נתן, ליומרנות של רה"מ לנווט מלשכתו בירושלים את ארה"ב.
 

לנתניהו יש אכן מעמד כביר באמריקה, יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו. היו תקופות שהוא גם היה פופולרי יותר מהמועמדים לנשיאות. אבל, עם כל הכבוד, כשאתה יורק על אמריקה היא נרטבת, אך כשאמריקה יורקת עליך אתה טובע. וזה בדיוק מה שקרה לנו בשבת שעברה. בזכות השפעתו באמריקה ובשל קשריו האישיים עם חברי קונגרס רבים מאוד, נתניהו שיחק בונקר שמונה שנים והצליח במשך שתי קדנציות לבלום כוונות זדון קודמות של אובמה.

ההגנה הזו עבדה כל עוד הנשיא נזקק לקונגרס, ומבחינה זו אפשר להבין מה בלם נתניהו בכל התקופה הזו. אבל כאשר הנשיא נכנס לזמן הפציעות של תקופת המעבר, נתניהו נשאר ללא כלים על הלוח, ואובמה לא שכח ולא סלח. לא מופרך להניח שאם בשנים הללו ראש הממשלה היה קצת פחות לעומתי לנשיא, הוא לא היה מכניס  לנו בין הקורות.

7. הראשון לזהות. בלשכת ראש הממשלה התעקשו השבוע שתגובותיו למאורעות השבת לא באו מהבטן, אלא נוהלו בשיקול דעת ובקור רוח. גם שרים בממשלה, ובכללם כאלה שמבקרים את נתניהו מעת לעת, חשבו כך. החשש ממכה שנייה של אובמה גרם לנתניהו להתנהג כמו חיה פצועה אחרי המכה הראשונה. הוא רצה להעביר לחברות הנוכחיות של מועצת הביטחון ולחמש החדשות שייכנסו ב-1 בינואר, את המסר שיש מחיר להצבעה נגד ישראל.
   
רק ב-20 בינואר נדע אם הטקטיקה הזו עבדה. אך הנקודה שיש לתהות עליה היא כיצד קרה שמי שהיה ראשון להתריע מפני הסכנה של תקופת המעבר, לא הצליח לבלום אותה. 'מקור ראשון' דיווח כבר לפני שנתיים על פגישה דרמטית בין נתניהו, בנט, אורי אריאל וזאב חבר (זמביש), שבה סיפר להם ראש הממשלה על הסכנה הנשקפת מאי-הטלת וטו מצד אובמה. איש מלבדו במערכת הישראלית לא ידע על הסכנה הזו.

אלא שדווקא בחודשים האחרונים נראה היה שנתניהו ממעיט בסכנה. הוא דיבר על סיום תקופת הרוב האוטומטי באו"ם, ובפגישתו האחרונה עם אובמה בניו-יורק אפילו לא העלה את הנושא ולא ביקש את הגנת הווטו. שניהם ידעו ש"הפיל בחדר", אך לא דיברו עליו. אז הגיעה פרשת עמונה (שלמעשה נולדה כבר לפני שנתיים אך טופלה רק ברגע האחרון).
  

חרף הסכנה המדינית החליט נתניהו להקים לעמונאים יישוב חדש בשבות-רחל, וגם לאשר יישוב זמני על אדמות נפקדים. שתי ההצעות העלו את חמתו של ממשל אובמה יותר מכל בנייה אחרת בשמונה השנים הללו. בכל זאת, כפי שאמר בפומבי שר הביטחון ליברמן וכפי שנכתב כאן לפני שבועיים, הוא ונתניהו "החליטו לקחת את הסיכון". אז נכון שעמונה היא רק הטריגר ולא העילה, אבל ההתגרות באובמה דווקא בעת הזו הייתה בדיעבד טעות חמורה.

8. הבידוד. ההפסד הצורב באו"ם הקים לתחייה את הטענות שישראל כביכול מבודדת. טעות. בסוגיית יו"ש וירושלים לא הייתה ולא תהיה הסכמה, ואיש לא חשב אחרת. אבל בהנחה שסבב ההענשה הנגדית של ישראל את מי שפגעו בה הסתיים, המגמה היא אכן התחזקות עקבית ורצינית במעמד ישראל בעולם. אם לא יתחוללו הפתעות בלתי צפויות, המכה של אובמה היא שירת הברבור של העולם הישן. בעוד שלושה שבועות אפשר יהיה להתחיל לתקן את נזקיה.

9. הו ג'ון. יותר מכל דבר אחר, הנאום הלא נגמר של שר החוץ האמריקאי שיקף את פתולוגיית האשמת ישראל שכל כך הרבה אנשים המחשיבים עצמם לידידינו לוקים בה. למעשה, גם רבים מהיהודים סובלים מהתסמונת. הרי קרי יודע על בשרו שהפלסטינים הם אלה שפוצצו לו את התהליך. אף על פי כן, הוא מסובב את העובדות כך שיוכל לחזור ולהטיל את האשמה עלינו ומתפלמס עם עצמו כדי "להוכיח" זאת.
   
10. הלקח. אם הפרשה העגומה הזו נגמרה - וזה כלל לא בטוח - רה"מ חייב להסיק מסקנות חדות בנוגע ליחסיו העתידיים עם הנשיא טראמפ. עוד בטרם נכנס לבית הלבן, נתניהו כבר הפעיל את טראמפ כדי לבלום את ההצעה המצרית ולקרוא לאובמה להטיל וטו.

בפוליטיקה אין ארוחות חינם ואת הלוואת הגישור הזו יהיה צריך לפרוע. טראמפ אינו פראייר. אי אפשר לנהל את אמריקה מלשכת ראש הממשלה בירושלים. הלקח שראש הממשלה חייב להפיק לקראת העתיד עם הנשיא הבא וא אותה התנהגות שחסרה בימי אובמה. צניעות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg