מה באמת מטריד אותנו בתקציבי המתנחלים והקולנוענים
הקרבות הכלכליים לכאורה השבוע בין ימין ושמאל הם בסך הכול ניסיון עבש נוסף לחבוט ביריב האידיאולוגי. זה בסדר, אבל לפחות תודו שאין בזעקות השבר הללו שום דבר ענייני
ילדינו נהנו השבוע מפסטיגלים, מפסטיבלים ומהצגות לרוב, אבל גם המבוגרים שבינינו לא קופחו וזכו לצפות בשני קרבות מושקעים ועמוסי פירוטכניקה שהתקיימו בזירת האגרוף המרופטת שבין הימין והשמאל הישראלי. הפעם, כיאה לחג שבו נוהגים להעניק מעות, עסקו מופעים אלה בכסף.
הסיבוב הראשון יצא לדרך כשב'כלכליסט' התפרסם מחקר שקבע בנחרצות כי "תושב יהודה ושומרון יקבל בתקציב הנכנס פי חמישה מהישראלי הממוצע". אך יצאו המילים לדפוס ולאינטרנט, וצליל הפעמון המבשר את תחילת הקרב נשמע בארצנו.
משמאל נשלחו הנציגים הקבועים שייללו על המשך האפליה לטובה של מתנחלי יהודה ושומרון על חשבון העניים הרעבים, החולים, הזקנים ואטרי יד ימינם. מימין נשלפו מיד המתאבקים המקצועיים שהשמיעו טיעונים הפוכים, כשהפעם נלוו אליהם גם נבירה בזהות העומדים בראש המכון – שמאלנים קיצונים, כמובן, ופוליטיקאים כושלים – ושלל הוכחות שמהם עולה כי בסיכומו של דבר המתיישבים דווקא מופלים לרעה. כל הסאגה הזו נמשכה בערך שלושה ימים.
אבל חנוכה נחגג במשך שמונה ימים, ולא כדאי להותיר את הקהל בלי איזה מופע חגיגי שיעביר לו את הזמן ככה בכיף. ואכן, לא אלמן ישראל. מיד לאחר ששכחה חמתה של הפרשה הקודמת, ועוד בטרם נוקתה סופית הזירה מזיעת המתאבקים בסיבוב הראשון, הנה צצה לה פרשייה חדשה, והפעם מימין: טבלת נתונים העוסקת בקולנוע הישראלי נחשפה על ידי בחור יקר בשם אמציה סמקאי, המכהן כיושב ראש 'בצדק – עמותה למדיניות יהודית'. ומה נכתב בטבלה? פירוט של הסרטים הישראליים שיצאו לאקרנים בשנת 2015, שמות היוצרים, מספר הצופים שנחשפו אליהם, ההכנסות בשקלים ותקציב הסרט. מה יש לומר, חגיגה בסנוקר.
השפה העברית עוד לא הצליחה למצוא מילה שתתאר את הכישלון המחפיר של חלק ניכר מהסרטים בטבלה הזו, שלמותר לציין כי רוב הציבור הישראלי לא שמע עליהם מעולם. שתיים מהדוגמאות הבולטות שייכים ליוצר עמוס גיתאי: סרטו 'צילי' תוקצב לפי הנתונים במעט יותר ממיליון שקלים וחצי, ומספר הצופים שראו אותו - 301. נבהיר רק שלא מדובר בהקרנה אחת, אלא בסך כל הצופים שבאו לראות את הסרט.
סרט נוסף של גיתאי, 'רבין, היום האחרון', יכול להיחשב כהצלחה מסחררת לעומת 'צילי'. צפו בו 2,832 צופים, וההכנסות ממנו עמדו על כ-85 אלף שקל. רק חבל שתקציב הסרט עמד על כ-4 מיליון שקלים וחצי.
גיתאי הוא כמובן דוגמה קיצונית, אך מתוך שלושים סרטים המופיעים בטבלה עלו הכנסותיו של אחד בלבד על תקציבו. הסרט המדובר, 'גויאבות', תואר על ידי מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני כ"קלטת ילדים שהתגלגלה בטעות אל הקולנוע, עם דמויות דידקטיות על סף המעצבנות ורגעים קומיים תפלים". לא נעים, אבל לפחות הסרט הרוויח כמה שקלים.
בסך הכול תוקצב הקולנוע הישראלי בשנת 2015 בכ-105 מיליון שקל. מכיוון שקולנוע ישראלי שווה שמאל, הורעשה המדיה החברתית בזעקות שבר של אנשי שלומנו - הנה, מצאנו את האקדח המעשן שמוכיח כי השמאל שותה את התקציבים הציבוריים ועושה בהם כבתוך שלו.
וכמו בריטואל המוכר, גם כאן נשלחו לזירה החברים מהצד השני. באותות ובמופתים הם ניסו להוכיח שבעצם לא כל הכסף הוא ציבורי, ושכמה סרטים המשיכו להיות מוקרנים ב-2016 ולכן הנתונים לא מלאים. הם הוסיפו גם שחסרים נתונים על הכנסות מהקרנות בחו"ל.
בשיאו של הקרב עלה עמוס גיתאי לשידור בתוכניתו של אראל סג"ל בגל"צ, ונתן שם את קרב חייו. ובקרבות כאלה, כך מתברר, רק הוא מדבר. האיש לא נתן להשחיל שאלה, הגיע עם מונולוג ארוך ומתיש שבו חזר וקרא למבקריו "חנוונים", ובאופן כללי לא ממש עשה חשק ללכת לסרט כלשהו שבו הוא נוטל חלק.
כעת, אחרי שגם הדי הקרב הזה שכחו, הגיע הזמן לומר את האמת: חבר'ה משמאל, חבר'ה מימין - לא באמת מעניין אתכם הכסף. ההתקוטטות הזו נחמדה בשביל הבידור ומילוי שעות רדיופוניות, אבל לא מזיז לכם בזבוז של 100 מיליון שקלים שם או כמה עשרות מיליונים כאן. הכול הוא חלק מהמאבק האידיאולוגי הישן נושן בין ימין ושמאל. על כל ממצא פיננסי כבר כתוב מראש מה תגידו.
כיצד אני יודע זאת? פשוט מאוד: לפני חודשיים פורסמה ב'דה-מרקר' שערורייה כלכלית-לאומית בקנה מידה כמעט בלתי נתפס. תחת הכותרת 'כך רימה צה"ל את המדינה' תוארה בכתבה סאגה מפחידה ממש על התנהלותו התקציבית של הצבא בכל הקשור לפנסיות. בקליפת אגוז, דו"ח מבקר המדינה העלה שצה"ל שיקר לחשבת הכללית באוצר והשמיט מידע חיוני על אחוזי ההגדלה של פנסיית אנשי הקבע. הנתונים מעט מסובכים, אבל זו השורה התחתונה: הצבא נכנס עקב כך לגירעון של 2.9 מיליארד שקלים רק בשנים 2012-2015. כלומר, מיליארד שקל בשנה – והכל מכספי ציבור.
צה"ל לא שייך לוויכוח בין ושמאל – וטוב שכך – אבל זו בדיוק הסיבה שהסיפור הזה לא הכה גלים והפך לווירלי. הציבור כנראה רוצה צבא חזק, ומוכן לשלם כל מחיר בשביל להשיג את המטרה הזו.
סבבה. אם זהו רצון הציבור, כך יהיה. אבל לפחות תהיו כנים עם עצמכם משני צדי המתרס הפוליטי, ואל תקשקשו על כך שאתם מתנגחים באנשי הקולנוע או במתיישבי יהודה ושומרון כי אתם דואגים לקופת המדינה. תגידו שאתם מתעבים את הצד השני, ותעשו הכול כדי להכניס לו. אין בעיה. רק אל תהיו צבועים.
נסו לחשוב על כך פעם אחת מחוץ לקופסה: מדינה שמסוגלת לתת לצה"ל עוד מיליארד שקל בשנה לפנסיות, יכולה ואף צריכה לתת כמה עשרות מיליוני שקלים כאפליה מתקנת ומעודדת לחלוצי יהודה ושומרון. סליחה, אבל העם בחר ממשלת ימין, והעם כנראה מעוניין לתקצב את המתנחלים. קוראים לזה דמוקרטיה.
מדינה כזו גם צריכה ויכולה להרשות לעצמה לתת 100 מיליון שקלים לטובת קולנוע, אף אם הוא לא מסחרי מאוד ועושים אותו שמאלנים. יודעים מה, אפילו אם מי שעושה אותו הוא עמוס גיתאי.
אקו"ם