הפיל שבחדר: העגונה מצפת תפריד את הדת מהמדינה?
הדיון האחרון בנושא הגט שניתן לעגונה שבעלה צמח, הוא הרבה יותר מפורמלי: הוא מעיד על הבעייתיות במצב כיום, בו לבג"צ יש סמכות להתערב בסוגיות דתיות טהורות
פרשת העגונה מצפת נכנסה הבוקר (ד') אל השלב האחרון. הפרשה שנמשכה שנים וזכתה לפרסום רב תהיה מאחורינו, ובעיקר מאחורי האישה ח', שבעלה מוגדר צמח והיא מעוניינת לצאת לחיים חדשים.הרכב השופטים בבית המשפט העליון, בראשות השופט אליקים רובינשטיין, אמנם עדיין לא קיבל החלטה מוגמרת, אולם דבריהם לא הותירו הרבה מקום לספק. "על פניו התמונה לא נראית טוב", פתח רובינשטיין את הדיון, ומסגנון שאלות השופטים כלפי הצדדים היה נראה שאת ההחלטה הם כבר קיבלו. כעת, מסתמן, הם מנסים להניח סולם לרב הראשי לישראל יצחק יוסף כדי לרדת בכבוד מהעץ עליו טיפס.
הגעת הפרשה לקו הסיום מאפשרת להביט עליה בהקשרים נרחבים ללא האמוציות שליוו אותה לאורך כל הדרך, אבל קודם כל, הנה תקציר הפרקים הקודמים: לפני כתשע שנים בעלה של ח' נפצע בתאונת דרכים ומאז מוגדר כצמח. ח' מעוניינת בזוגיות חדשה, אולם כיוון שהבעל אינו בתפקוד, אין מי שיעניק לה גט.
התיק התגלגל במשך שנים בבית הדין, אולם לפני כשנתיים וחצי חלה תפנית בפרשה. בית דין האזורי בצפת, בראשות אב בית הדין דאז הרב אוריאל לביא, העניק לה גט בהליך שנחשב לתקדימי בעולם ההלכתי, אף שיש לו סימוכין.
הרציונל היה שיש לשער שהבעל מעוניין להעניק לאשתו חיים חדשים, וכיוון שכך, ניתן לזכות את האישה בגט, ללא שהבעל יאמר זאת במפורש. הגט החדשני עורר סערה רבתי בעולם התורני החרדי. למרות שלביא לא נחשב מעולם לרב ליברלי במיוחד, הגט שנתן היה לצנינים בעיני הרבנים החרדים.
אחד המתנגדים הקולניים היה הרב הראשי ונשיא בית הדין הגדול יצחק יוסף, שפרסם חוות דעת הלכתית ובה כתב במפורש שגט מסוג זה אינו תקף. הממסד הרבני החרדי יצא נגד לביא כמו שרק הוא יודע, ובהמשך, הרב הראשי יוסף אף הטיל ווטו על קידומו לדיין בבית הדין הגדול, וזה הסתפק בקידום פחות, והוא כיום משמש כאב בית הדין בירושלים.
המחלוקת הזו נרגעה, אולם בשנה האחרונה היא לפתע התעוררה מחדש. אלמוני בשם ראובן כהן, טיפוס שהופיע היום בבית המשפט ונראה מבולבל וסהרורי, הגיש לבית הדין האזורי בצפת ערעור נגד הגט. כיוון שהוא אינו צד בסיפור ערעורו נדחה על הסף, אולם בא כוחו של כהן, עו"ד רפאל שטוב, המשיך וערער לבית הדין הגדול, שקבע דיון בעניין.
באופן רשמי, הדיון בבית הדין הגדול אמור לעסוק בשאלה העקרונית האם אדם שאינו צד בסיפור יכול לערער, אולם מפעולותיו של הרב הראשי יוסף נראה שהוא מתכוון לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו כדי לדון גם בכשרות הגט עצמו. הזדמנות שנקרתה בדרכו? לא בטוח. ההנחה המקובלת על מרבית הגורמים המעורבים בפרשה היא שכהן, המערער, הופעל על ידי אנשי הרב יוסף עצמם, שחיפשו דרך להעלות לדיון מחודש את הגט השנוי במחלוקת. הם כמובן מכחישים בתוקף. כהן עצמו לא מסכים לומר מי שלח אותו אולם הודה כי נשלח על ידי אחרים.
בתגובה לכך, עורכת הדין בתיה כהנא דרור, מנכ"לית ארגון 'מבוי סתום' ומי שמייצגת את האישה, ערערה לבית המשפט העליון, בטענה שבית הדין הגדול לא רשאי לדון בערעור שהוגש על ידי אדם שאינו צד בסיפור. כהנא דרור הוסיפה וטענה כי הרב הראשי כבר פרסם את עמדתו המתנגדת ברבים, ועל כן הוא אינו כשיר לעסוק בתיק. השופטים עדיין לא הגיעו להחלטה, אולם כאמור, ההחלטה נראית ברורה. הדיון בערעור לא יתקיים, הרב הראשי יוסף ישלים עם הפסדו, וח' תצא לחיים חדשים, הפעם סופית.
לפני שהפרשה הזו שהפכה לציבורית תגיע לסיומה, ראוי לזכור ארבע נקודות חשובות בנוגע לסיפור האנושי הכאוב הזה:
1. הרב הראשי יוסף מואשם כאן בהתאכזרות כלפי אישה עגונה. זו כמובן דמגוגיה לשמה. על פי הרציונל הזה, יש להתיר כל אישה עגונה, עם ובלי קשר לנימוקים הלכתיים. המציאות איננה כזו. דיני האישות בישראל מוכפפים להלכה, ועד שזה לא ישתנה, זכותו וחובתו של הרב הראשי לעשות כל שביכולתו כדי לפסול תקפותו של גט שלטענתו עלול להפוך אישה שמוגדרת כאשת איש לפנויה-כביכול, לאפשר לה להינשא, ולהפוך את ילדיה לממזרים בפועל. מי שאינו רואה ערך בנימוקים ההלכתיים, ודאי לא יבין זאת, אבל הוא אינו בר שיח בוויכוח הזה. מבחינת הרב יוסף, מדובר בתקדים הלכתי מסוכן, שיש להיאבק נגדו בכל דרך.
2. הטענות הפורמליות המופנות כנגד הרב יוסף נכונות. למערער אין זכות עמידה ועל פי הנוהל השגרתי, הערעור היה אמור להידחות על הסף. משמו של הרב יוסף דוחים את הטענות הללו, אבל גם הם יודעים שפורמלית, הצד השני צודק. מבחינתם, השאלה המונחת על הכף גדולה הרבה יותר מנוהל כזה או אחר: תקדים שעלול ליצור סדק במערכת ההלכתית. הם לא יכולים לומר זאת במפורש, אבל זהו המניע האמיתי שעומד מאחורי פעולותיהם.
3. הביקורת האמיתית שצריכה להיות מוטחת ברב יוסף ובממסד החרדי כולו היא דרך ההתנהלות שאפיינה את מעשיהם החל מרגע קבלת הגט. שום דיון לא היה כאן. לביא צויר מיד כפורץ גדר, למרות שהוא מעולם לא נופף בדגל הליברליות. כשביקש להיפגש עם רבנים חרדיים ולהציע את טענותיו לכשרות הגט, הוא נדחה על הסף. על המכתבים נגדו שפורסמו בתקשורת החרדית חתמו רבנים שאינם דיינים, וכוחם הוא רק מעצם היותם מנהיגי ציבור ולא כיוון שהם פוסקי הלכה מומחים. יתירה מזאת, הרב זלמן נחמיה גולדברג, מגדולי הפוסקים החרדים, בתחילה תמך בגט, ולאחר לחצים פרסם הודעת הסתייגות. האמת המרה היא שעד עצם היום הזה גולדברג אומר בשיחות סגורות שהגט תקף.
הארגונים שנלחמים כעת באפשרות של דיון מחודש בבית הדין הגדול בגט אולי אינם יודעים שהרב לביא עצמו דווקא שמח על האפשרות שלראשונה, אחרי שנתיים וחצי של התקפות, תינתן לו זכות הדיבור. עד כדי כך הייתה גדולה תחושת החסר שלו בכך. מרבית בני החברה החרדית וודאי סבורים שלביא הוא רב ליברל הממקם את עצמו במעגלים הרחבים של האורתודוכסיה, ואין להם כלל מושג על עמדותיו האמיתיות. המאבק ההלכתי הראוי לכשעצמו הפך למלחמה פוליטית, עוול שהממסד החרדי נופל בו פעם אחר פעם.
4. ובסופו של דבר, צריך לדבר על הפיל שבחדר. הפרשות מהסוג הזה שמסעירות את החברה בישראל מסתירות את השאלה הגדולה אודות החיבור שבין הדת והמדינה. בכל פעם שבג"ץ מתערב לבית הדין הרבני בעניינו, החרדים זועמים על כך. אולם עליהם להבין שכל עוד הם מתנגדים להפרדת הדת והמדינה, זהו המחיר. אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו. כל עוד המערכת הדתית תהיה ממלכתית, לבג"ץ תהיה ובצדק אמירה בעניינה. הפרשה הזו הייתה נותרת נחלת העולם הדתי והרבני אילו על פי החוק האישה הייתה יכולה להינשא גם ללא הגט. הגיע הזמן שהחרדים ישאלו את עצמם: האם הצמד דת-מדינה שהם כל כך תומכים בהשארתו עדיין שווה את המחיר המשולם עליו?
אקו"ם