למה במדינה מתוקנת צריך לשלם על המובן מאליו
לא האמונה בדמוקרטיה, לא התור לגבינת עמק מגוררת, ואפילו לא ההנחה על הבן אנד ג'ריס הכינו אותי לשנייה ההיא מול המסוע. הרגע שבו מכונת הניילונים שנועדה ללדת שקיות ניצבה שוממה בעקרותה
הבהלה לזהב השקוף: מאז מלחמת המפרץ לא הערכתי כל כך את הדק והזול הזה. השבוע הבנתי עד כמה תלויים בו חיי - במזווה המשפחתי שלנו, העונה לשם אנה פרנק, עומד מתקן הפלסטיק הורוד. יפה, חזק, מלא עיגולים חלולים, הוא שומר בדריכות על 50 שקיות ניילון בממוצע.המתקן הורוד הזה הוא החמצן של המטבח – מקלפים בטטות? שולפים ניילון מהמתקן, עורמים עליו את הקליפות, ומשליכים לפח. קופסת אוכל ליום לימודים? אחרי שנכין אותה נעטוף בשקית ירוקה משומשת. מעבירים תיקונים לתופרת? הם יחכו בתוך שקית כזאת עד שניקח אותם לאוטו ונשכח להביא לה וכשניזכר רגע לפני פסח לנקות את הרכב, נגלה שבעצם הסתדרנו מצוין גם בלי הסוודר הקרוע והמכנסיים וניתן אותם במתנה לפח.
ביום ראשון נכנסה לתוקף התקנה החדשה לפיה החפץ בשקית ניילון מהסופר ייקנס בעשר אגורות. הצלחתי להדחיק, אך הסופ"ש הממשמש לא הניח לי. יום חמישי הגדול הגיע. קמתי אופטימית, ארגנתי את הטף, הקפצתי לבית ספר, התעניתי בפילאטיס, והגעתי לרגע המכונן של היום: רמי לוי.
חוק השקיות ברמי לוי. מעכשיו גם על המובן מאליו צריך לשלם.
צילום: יאיר קראוס
לא האמונה בדמוקרטיה, לא התור לגבינת עמק מגוררת, ואפילו לא ההנחה על הבן אנד ג'ריס הכינו אותי לשנייה ההיא מול המסוע. הרגע שבו מכונת הניילונים שנועדה ללדת שקיות ניצבה שוממה בעקרותה הזועקת לשמיים. גם פייסל החמוד אורז השקיות היעיל בתבל, השפיל מבט אל שפמו כאילו מתנצל: ידי לא מנעו את הניילון הזה.
בתושיה של רגע הבנתי שכלו כל הקיצין: "משלוח בבקשה", הברקתי לקופאית, "אני מבקשת משלוח". משלוח? למה לא אמרת? "פייסל", היא קראה, "משלוח!".
אורו עיניו של האורז העצוב. בפרץ של אושר זינק והביא ארבעה ארגזי פלסטיק כחולים. הניח אותם לצד הקופאית ובצעדי ריקוד הביא 4 יריעות ניילון ענקיות וריפד בהן את המלבנים הגדולים. תוך זימזום שירת התקווה העמסנו שנינו את כל הקניות לשבת בתוך הניילונים העבים, שאולי אם היינו מפרקים לגורמים היינו מרכיבים עשרים שקיות ורודות פשוטות מכל אחד מהם.
כשכלתה המשימה שילמתי, יצאתי בידיים ריקות, סתמתי את האף נוכח ריחות האגזוז הקשים, תדלקתי בתחנה הסמוכה, והתזתי מפזר אוויר ברכב הדיזל שלי.
שעה קלה חלפה וכל הקניות כבר היו על רצפת המטבח. תוך כדי פריקה וסידור במקרר הרהרתי בדברים הקטנים שעושים את היומיום פשוט יותר. במתקן השקיות האהוב שמי יודע איך יראו מעתה חייו. בניקיון המטבח שתלוי לא אחת בשימוש אינטנסיבי בניילונים כדי לקלוט קליפות. בעשרות אגורות שבטח נוציא בגלל החוק החדש הזה, כי מעכשיו גם על המובן מאליו צריך לשלם. נזכרתי בפליירים שמדפיסים מועמדים בפריימריז, בשלטי חוצות שמציפים את הארץ בכל מערכת בחירות, בתדפיסים ממס הכנסה, בפקסים לביטוח לאומי. במדינה שמחפשת את הניילון מתחת לפנס.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם