לארה"ב האמיתית נמאס מההטפות של אנשי החוף
מיליוני בני אדם שמתגוררים במרכז ארצנו הגדולה דווקא שמחים מבחירתו של טראמפ לנשיאות, גם אם תושבי ניו-יורק וקליפורניה לא מבינים אותם
יורד שלג בשכונתי, אפר איסט סייד במנהטן, והרחוב שלי – שנמצא בסמוך לאיסט ריבר – מכוסה בצבע לבן רך. אין הרבה תנועה מסביב, מלבד אותם נהגים שרוצים להחנות את מכוניותיהם באוויר הטרי שבחוץ. הם נוהגים מסביב לבניין הלוך וחזור, ואם גברת המזל ניצבת לצדם – זה יכול לקחת רק שעה או שעתיים עד שמכונית מכוסה בלבן יוצאת ממקומה.
בסך הכול, אם לשפוט על פי כלי הרכב שחולפים כאן, לאנשים שמתגוררים בשכונה הזאת יש כסף. חלק מהם - ואני יודעת זאת כעובדה – כה עשירים עד שהם יכולים לקנות את כל שווייץ ועדיין ייוותר להם די כסף בחשבונות הבנק. אבל עם כל הכסף שלהם, הם לא מאושרים.
ברגע שהם מחנים את המכוניות הם נכנסים לביתם, יושבים, וקוראים או מסתכלים על החדשות. החדשות שהם רואים או שומעים, ושהם חולקים עמי, הן נוראיות. ולא, ניו-יורק אינה הופכת לחאלב - זה הרבה יותר גרוע.
בעוד כמה ימים, הם אומרים לי בזמן שהם בולעים מגוון גלולות, הדבר הגרוע ביותר שיש יקרה. אדם שנאהב על ידי הרוסים, ושידוע בכך שהוא מטריד נשים כשאין לו דבר טוב יותר לעשות, יהפוך לנשיא ארה"ב. הוא גם יעביר את השגרירות האמריקנית בישראל לירושלים, ויבנה קזינו בתוך הבית הלבן – או משהו כזה.
שמו של אותו אדם, סיוט בקנה מידה אגדי, הוא דונלד ג'יי טראמפ. הו, ריבונו של עולם, הצל אותנו. הם מגרדים את ראשיהם באי אמון, מפתחים תסמינים קיצוניים של צרבות, לחץ הדם שלהם גבוה כל העת – ובפעם הראשונה בהיסטוריה, הפסיכולוגים מרימים את ידיהם למולם. לעזאזל עם טראמפ הזה.
וכפי שנהוג במקרה של תושבי החופים האמריקניים, שכניי לחנייה יודעים מה קורה במערב ובמזרח, אך לגמרי בורים במה שמתרחש באמצע. העובדה שיש מדינות רבות בין החופים, שבהן נמצאות מאות ערים שניתן להחנות בהן בקלות את המכונית בחנייה הפרטית שלך, ושבהן אנשים קוראים וצופים באמצעי תקשורת אחרים, היא דבר שהמוח שלהם לא יכול לתפוס.
אבל כאן, במרכז ארה"ב, אנשים רבים חשים רוממות רוח בימים אלה. הם חוגגים וצוחקים, הם ב'היי' – והפסיכולוגים שלהם נותרים מובטלים. מדוע הם כה מאושרים, תשאלו את עצמכם? ובכן, טראמפ.
כיצד יכול טייקון אחד, אדם עם התספורת הגרועה ביותר שיש, לעורר רגשות קיצוניים וכה מנוגדים בלבם של מאות מיליוני בני אדם? האמת היא – ותנו לי לספר זאת לכם, שכן אף אחד לא מוכן לומר דברים כאלה – שכולם טועים. מדוע? ובכן, איש אינו באמת יודע מה טראמפ יעשה. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להניח לגבי טראמפ, אם נדבר בהיגיון, הוא שלא יטריד נשים בחדר הסגלגל. עידן ביל קלינטון כבר נגמר, ויותר מדי רוסים מרחרחים כל פינה אפלה בבית הלבן.
אך מלבד ההנחה הזאת, איש אינו יודע מה טראמפ יעשה או לא יעשה. אם לשפוט לפי מה שנעשה בחודשים האחרונים, אפילו טראמפ אינו יודע מה הנשיא הנכנס יעשה. הוא חי בעולם של קזינו, שבו אתה משנה את הטקטיקות שלך תדיר – והכול תלוי בשאלה היכן יצוץ הדולר הבא.
ייתכן שתשאלו שאם איש אינו יודע מהו טראמפ, כיצד זה שנבחר לנשיאות? ובכן, למרות המחסור בידע ברור, שני הצדדים מאמינים שטראמפ ירסק לרסיסים כל רעיון הקובע מה זה "להיות אמריקני". ובעוד שתושבי החופים רוצים שהדברים יישארו כפי שהם, רוב האמריקנים האחרים רוצים להיפרד מהעבר.
במילים פשוטות: אלה שאינם מתגוררים בחופים מעוניינים ששוכני החופים יפסיקו להכתיב להם מה לחשוב וכיצד להתנהג. נמאס להם מהעולם ה"פוליטיקלי קורקט" של האליטות האמריקניות, והם רוצים לחיות את חייהם בדרכם שלהם, ולא באופן שבו מטיפים להם אנשי החוף.
כיצד אני יודע זאת? במשך קרוב לשבעה חודשים במהלך שנת הבחירות האחרונה נהגתי לאורכה ולרוחבה של אמריקה, חציתי אותה פעמיים מחוף לחוף, נמנעתי מהכבישים המהירים והתרועעתי עם אינספור אנשים. ראיתי את ארה"ב. כשאתה חוצה את אמריקה ממזרח למערב וממערב למזרח, במכונית ולא במטוס, אתה לא יכול להימנע ממרכז ארה"ב, אותו גוש אדמה ענקי שבו מתגוררים מיליונים על מיליונים של אמריקנים בין החופים. כל אותם אנשים דיברו איתי, והם ידברו גם איתכם, אם תרצו לבוא אליהם.
אם תפסיקו לקרוא את החדשות, לצפות בטלוויזיה, תשכחו מ'גוגל' ותניחו בצד את המכשירים הנוצצים שאתם גולשים בהם באינטרנט, יהיה באפשרותכם לראות את המציאות – והיא תזעזע אתכם. תוכלו לצפות באלפי שחורים הנרקבים בגטאות שגורמות לשכונות הפליטים במזרח התיכון להיראות כמו מלונות חמישה כוכבים; תביטו באינדיאנים שרוצחים את נשמותיהם באמצעות סמים ואלכוהול; תראו אינספור שורות של מחוסרי בית במדרכות הכי עשירות ומלאות שתן של ארה"ב, המתחננים לא-ל לקחת מהם את חייהם; תיתקלו בחנויות משכון ללא סוף שאליהן מביאים אמריקנים מכל הצבעים את הירושה המשפחתית האחרונה בשביל כמה פיסות מזון אומללות; תביטו בבדידות הזועקת לשמיים, ומאות אלפי בני אדם שאסורים בבתי כלא עם אבטחה מרבית בגלל פשעים של מה בכך – ותראו גם את ברי המזל או המושחתים, אותם מעטים שאיכשהו הצליחו להפוך לעשירים.
זו לא ארה"ב שאני, המתגורר במנהטן, הכרתי. במנהטן, המנהיגה המעוטרת של תושבי החופים, אנו חיים בעולם מדומיין, שקיים במוחותינו הקרים כקרח – ולא בעולם שבאמת נמצא שם בחוץ. אנו מתגוררים בעולם שבו אנחנו האליטה של המדינה, ואנו דורשים באכזריות מיתר בני האדם לציית להכתבותינו. בעולם שלנו הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא מציאת חנייה, ואנו עסוקים בלהטיף מוסר ואתיקה לאחרים.
יחד עם תושבי קליפורניה, אנו האבות והאמהות של הפוליטיקלי-קורקט. אנו לא אומרים "שחורים", שכן זה לא תקין פוליטית – אנו אומרים "אפרו-אמריקנים". אנחנו אפילו לא ממלמלים את המילים "חסרי בית", כי גם זה לא תקין פוליטית – אנו מכנים אותם "מוגבלים במשאבים".
ההבנה שלנו את מחוסרי הבית והשחורים העניים מתחילה ומסתיימת בבחירת המילים שלנו. אין לנו מושג מה קורה שם בחוץ, וגם לא אכפת לנו. הסיבה היחידה שבגללה נסעתי בכל רחבי ארה"ב, בדומה לכל דבר אחר בעולם המזויף שלי במנטהן, היא בגלל "התרבות הגבוהה" – ספרות, במקרה שלי. חברת הוצאה לאור גדולה בגרמניה הטילה עליי לכתוב ספר על ארה"ב, ולכן טיילתי בכל אמריקה.
אבל כעת, אחרי שסיימתי עם מסעי, כשראיתי את כל הצביעות של רובנו בחופים, אני מאחל לטראמפ הצלחה. לא אכפת לי מה יחליט שם בבית הלבן, כל עוד ימשיך לעשות את מה שעשה עד כה: יוסיף לבטא את מילותיו שלו, יצייץ עוד כמו בן-עשרה משועמם, ישמור על שפתו המלוכלכת ועל צרות האופק שלו. אם יעשה זאת, הוא יהיה המראה המושלמת שלנו: צר אופקים, מזויף וחסר לב.
כיהודי המודע לחלוטין לעליית האנטישמיות בדורנו, אשמח אם יעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, אבל לא אהיה מאוכזב אם יאכזב אותי. השלג ממשיך לצנוח, ובאלגנטיות עדינה מכסה את הצביעות של "המוגבלים בחנייה". לך תנצח אותם, דולנד.
אקו"ם