ועידת פריז: הפולחן האנטישמי של הצרפתים
העיסוק הצרפתי האובססיבי ב'כיבוש' הישראלי הוא טקס שמאני של טיהור עצמי, שאליו נשאבים הצרפתים כדי להתמודד עם היסודות האלימים-רצחניים שהתגלו בהם שוב ושוב בעת החדשה. הם צועקים: לא אנחנו הרוצחים, לא אנחנו הכובשים, אלו היהודים
"מתנחלים וטרוריסטים מאיימים על פתרון שתי המדינות", אמר נשיא צרפת פרנסואה הולנד בוועידת השלום הצרפתית, ואני ישר נזכרתי בדוד מאיר. דוד מאיר הוא יהודי בסוף שנות ה-70 לחייו, תושב ירושלים וקרוב משפחה שלי. הרבה גלגולים צבעוניים עבר האיש בחייו לפני שחזר בתשובה בארה"ב, עלה ארצה, קבע את משכנו בבירה ועבד כמהנדס כבישים במשרד התחבורה. רק לאחרונה נפתח קצת וסיפר לי על חוויותיו כלוחם בלגיון הזרים הצרפתי באלג'יריה של תחילת שנות ה-60.
היו אלו שנות מלחמת העצמאות של אלג'יריה (שהתנהלה בין השנים 1954 ל-1962), ימים של מאבק מזוין ועקוב מדם בין צרפת ותנועות עממיות אלג'יראיות, שהובילו בסופם לעצמאותה של אלג'יריה משלטון צרפת. מבחינת ההיסטוריה האירופאית, המלחמה הזו נחשבה לאחת ממלחמות הדה-קולוניזציה החשובות במאה העשרים. היא גרמה לזעזוע קשה ברפובליקה הרביעית בצרפת (1946- 1958), ונחשבת עד היום לאחד הגורמים לנפילתה. הוגים כמו מישל פוקו שתמכו בתחילה בכיבוש הצרפתי, עברו מהפך נפשי ותודעתי והפכו לראש החץ של הפוליטיקה הפוסט-קולוניאלית השמאלנית הצרפתית החדשה.
שר החוץ הצרפתי ארו בועידת פריז: (רויטרס)
התובנה כי 'הכיבוש משחית' היא בראש ובראשונה מסקנה צרפתית. רוב הלוחמים הרדיקליים ביותר נגד הקולוניאליזם בשנות ה-60 ולאחריהן צמחו בקתדרות צרפתיות, אבל מה שרוב האנשים לא יודעים זו את הסיבה לכך שצרפת הפכה רגישה כל כך ל'עוולות הכיבוש'. כדי להבין את זה צריך להקשיב לסיפורים של דוד מאיר.
כיהודי יליד אלג'יר שגוייס ללגיון הוא הועסק כנהג ולוחם שעסק בעיקר במשימות אבטחה. היחידה שלו נדדה בין זירות שונות ולאחר זמן מה הוא הבחין בתופעה מוזרה שחוזרת על עצמה: משאיות של הצבא הצרפתי עמוסות בגברים אלג'יראים צעירים עוברות דרך המחנה שבו שירת בדרכן אל היער, ולאחר כמה שעות הן חוזרות ריקות. כשניסה לברר עם חבריו במה מדובר הם רמזו לו לשתוק. בשלב מסויים הוא הבין לבד.
נשיא צרפת פרנסואה הולנד יחד עם ראש ממשלת עיראק. ''מתנחלים וטרוריסטים מאיימים על פתרון שתי המדינות''.
צילום: AP
עד היום ניטש ויכוח בין ההסטוריונים על היקף הטבח שביצעו הצרפתים באלג'יראים. ההערכות המרחיבות מדברות על מליון וחצי הרוגים, ההערכות המצמצמות מדברות על כמחצית מהכמות הזו. כך או כך, על עובדה קטנה אחת אין הרבה ויכוח: כעשור וחצי לאחר תום מלחמת העולם השניה, צרפת ביצעה שואה קטנה בחצר האחורית שלה.
הש כבה האינטקלטואלית הצרפתית הזעזעה מעצמה ובצדק, והפכה לראש החץ של תנועות השמאל שהובילו את מדינות אירופה אל עולם של איחוד וגלובליזציה ושמאלנות פוליטית רדיקלית. אבל כמו מטופל שלא מוכן לעשות עבודה אמיתית כדי להתמודד עם השדים שמתחבאים אצלו בארון ומעדיף להשליך אותם על הסביבה ולהאשים אחרים, כך גם הצרפתים: את חוסר היכולת שלהם להתמודד עם עצמם הם משליכים על מדינת ישראל.
מפגינים בעד ישראל מחוץ לועידת פריז. הצפרתים, במקום להתבונן במראה, מסובבים אותה ומחפשים את ההשתקפות של היהודי.
צילום: AP
העיסוק הצרפתי האובססיבי ב'כיבוש' הישראלי הוא סוג של סקרמנט אנטישמי, טקס שמאני, טיהור עצמי-פולחני אליו נשאבים הצרפתים באינספור הזדמנויות כדי להתמודד עם היסודות האלימים-רצחניים שהתגלו בהם שוב ושוב בעת החדשה: בגליוטינות של המהפכה הצרפתית, באביב העמים במאה ה-19, במשטר וישי של מלחמת העולם השניה ובמלחמת אלג'יר. במקום להתבונן במראה הם מסובבים אותה ומחפשים את ההשתקפות של היהודי. ומיהו 'היהודי של העולם' היום? כמובן, מדינת ישראל.
אין שום דרך אחרת להסביר את האובססיה הפתלוגית של נשיאי צרפת לעסוק פעם אחר פעם באופן חד צדדי בסכסוך הישראלי פלסטיני, גם כאשר ברור להם לחלוטין שחוץ מליבוי אש והעלאה של הפלסטינים לבריקדה גבוהה עוד יותר, אין למהלך שום סיכוי להשפיע במשהו על המציאות בשטח. הצורך של הצרפתים הוא לא לתקן עולם, הצורך העמוק שלהם הוא בטקס היטהרות שהאנטישמיות היא הסקרמנט המרכזי בתוכו: הם צועקים לכולם – לא אנחנו הרוצחים, לא אנחנו האלימים, לא אנחנו הכובשים, אלו היהודים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם