יש פתרון לעגינות שבית הדין לא משתמש בו
הגיע הזמן להחזיר לשיח ההלכתי את הדיון ב"הפקעת קידושין": הכלל ההלכתי הקובע כי ניתן להפקיע את הכסף שבו קידש הבעל את אישתו, וכך לבטל את תוקפם של הנישואים כאילו לא התקיימו מעולם. כך יתאפשר לבית הדין להציב גבול בפני הבעל ולהציע אופק לעגונות
סיפורן של שתי נשים עגונות כיכב השבוע בכותרות, אנסה להציע התבוננות על החשיבה ההלכתית שהובילה אל הפסיקות האמיצות ועוררה את תשומת ליבו של הציבור הרחב.האחד, סיפור "העגונה מצפת" הוא במתן גט זיכוי יוצא דופן, לאישה שבעלה נפגע אנושות בתאונת דרכים והותירה עגונה. בית הדין באופן אמיץ וחסר תקדים "נכנס לנעליו" של הבעל, נטל את כל כובד האחריות על כתפי הדיינים, נתן בשמו גט ושחררה להמשיך את חייה כאישה חופשיה. האחר, "פרשת הגביר המעגן" סיפורה של אישה צעירה שבעלה נטש אותה ומסרב לתת לה גט מזה 10 שנים ומאחורי עיגונו העיקש עומד לא אחר מאשר אביו. במקרה זה, באופן יוצא דופן, הפעיל בית הדין את סמכותו בהטלת סנקציות על אבי הבעל, שהוכח כי הוא האדם הגורם לעיגון, אך עד אשר יתרצה מי מהם לשחררה, האישה נותרת עגונה בהמתנה ארוכה ומרה שאין סופה נראה לעין.
הפגנת נשים מול בית המשפט. לאפשר לבית הדין להציב גבול בפני הבעל ולהציע אופק לכל האישה.
צילום: אורן בן חקון
בשני המקרים פעלו בתי הדין, ביצירתיות ובנחישות ללא פשרות ועשו ככל יכולתם על מנת לשחרר את הנשים מכבליהן. מדוע זה לא ינהג בית הדין גזרה שווה עם כל עגונה וכל מסורבת גט? אם ניתן לתת גט בשם אדם אחר, מדוע זה לא ינהגו כך בכל מקרה עיגון?
התפיסה היהודית מתייחסת אל הנישואין כאל חוזה הדדי שאליו נכנסים בני הזוג רק מרצונם החופשי ומתירה את פירוקו, שוב, רק מרצונם החופשי. נישואין שנכפו על אחד מבני הזוג אינם תקפים על פי ההלכה, וגירושין שנכפו על אחד מבני הזוג, גם להם אין תוקף. יש פה אמירה ערכית: קשר בין בני זוג תלוי אך ורק בהם ואדם זר לא יבוא ביניהם. אליה וקוץ גדול בה. אם איננו כופים על בן הזוג הסרבן לצאת מן הנישואים, אנחנו למעשה כופים על בן הזוג השני הישארות בנישואין.
בית הדין ער למלכוד ולפיכך עושה מאמצים לעודד את בן הזוג הסרבן "לרצות" לתת גט. החוק הדתי ואף החוק האזרחי מאפשרים הטלת סנקציות על בעלים מעגנים כדי לעודדם לתת גט, ופועלים למעשה לפי דברי התלמוד "כופים אתו עד שיאמר רוצה אני". גם הגר"ח פלאג'י כתב, שאם יראה בית הדין כי אין תקווה להשכין בין בני הזוג שלום "יכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני". איך יתכן שכופים אותו ואיך ייתכן שעושים שימוש בסנקציות? האין זה מפר את העיקרון של רצון חופשי שמודגש בהלכה כתנאי לכשרות הנישואין והגירושין? הרמב"ם מסביר את הגמרא, שעל-ידי הכפייה אנחנו מגלים את רצונו האמיתי של האדם, לקיים את דברי החכמים.
ובכן, מה בין הפסק שקבע מתן גט זיכוי לעגונה מצפת לבין הסנקציות המוטלות על אבי הבעל המעגן? שתי הפסיקות נשענות על העיקרון היהודי כי יצר לב האדם טוב והרצון הפנימי שלו תמיד רוצה לבחור בטוב.
באופן פשטני ומבלי להיכנס לעומק הפסק העצום, כאשר אדם לא יכול לתת גט מפאת מצבו הרפואי ודאי שאנחנו דנים אותו לכף זכות - שהיה רוצה בטובת אשתו - כלומר לשחררה. בית הדין שם עצמו בנעליו ומזכה אותו להשיב לה את חרותה שהרי "זכין אדם שלא בפניו". כאשר אדם בר דעת עומד על סרבנותו, גם אז בית הדין דן אותו לכף זכות, שוודאי משהו זר מטשטש את רצונו הפנימי וגורם לו להקשיח את ליבו ולכן ינסה בית הדין לסייע לו להגיע לשורש הרצון הטוב עד שיאמר "רוצה אני".
שתי הפסיקות נשענות למעשה על אותו העיקרון, בפסיקה הראשונה העיקרון ההלכתי חילץ את האישה מעגינותה, בפסיקה השנייה העיקרון ההלכתי מותיר אותה לדאבון לב כולם, בעגינותה. אינני מערערת על יופי קדושת הנישואין ביהדות, עקרון הרצון החופשי של שני בני הזוג ראוי להיות אבן ראשה בכל בית, אך השאלה שצריכה להישאל בעניין הזה היא, עד מתי תחכה האישה לגילוי הרצון הפנימי של הבעל? או האם יכול בית הדין לקבוע לוח זמנים שלאחריו תהא חרותה של האישה קודמת לרצונו של הבעל הסרבן?
אני מציעה להחזיר לשיח ההלכתי את הדיון בפתרון של "הפקעת קידושין". הכלל ההלכתי קובע כי בידי חכמים עומדת הזכות להפקיע את כספי הקידושין, שבהם קידש הבעל את אישתו ובכך לבטל את תוקפם של הנישואים בין בני זוג כאילו לא התקיימו מעולם. פתרון כזה על אף שאיננו פשוט ואין מרבים לעשות בו שימוש, מאפשר לבית הדין להציב גבול בפני הבעל ולהציע אופק לכל אישה.
פנינה עומר מנכ"לית יד לאישה, מבית אור תורה סטון, המייצג נשים מסורבות גט ועגונות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם