פרשת מוזס-נתניהו: להקים גופי בקרה בתקשורת
כדי למנוע מבעלי כלי התקשורת לנצל את כוחה לרווחתם האישית, חובה לחזק את הממד הציבורי בפעילותה
המשמעות של פרשת נתניהו-מוזס חורגת מהשאלה מה יהיו השלכותיה האישיות לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס, שכן היא מטילה צל כבד על דמותה הכוללת של התקשורת הישראלית. כדי להתמודד עם הצל הזה מן הראוי להבין את שורשי המשבר.
בעולם התקשורת קיימת שניות מהותית: מצד אחד מדובר בשירות ציבורי ראשון במעלה, שבמסגרתו מתווכים העיתונאים לכולנו את כל המידע שאנחנו יודעים על העולם שמעבר לסביבתנו המיידית. לכן זכתה התקשורת בצדק לתואר "הרשות הרביעית".
בנימין נתניהו ונוני מוזס. אי אפשר עוד להתעלם מעצם הצורך להקים גופי בקרה בתקשורת.
צילום: אלי סבתי/משרד התרבות, מוטי קמחי
מצד שני יש גם שוני מובהק בינה ובין שלוש הרשויות האחרות - המבצעת, המחוקקת והשופטת. בשעה שמהותן של השלוש הללו קשורה במונופול שהן מקיימות, ועל כן דווקא המדינה מחויבת לספק אותן, הרי שהתקשורת חייבת להיות מגוונת ואסור שתתקיים במסגרת מונופול מדינתי אלא בעיקר בבעלות פרטית. שניות זאת יוצרת מתח מובנה בין האינטרס הכלכלי של הבעלים הפרטי לבין האינטרס הציבורי המובהק של השירות שעליו הוא מופקד.
הבעייתיות המהותית הזו הוחרפה בשנים האחרונות עם החמרת מצבם הכלכלי של רוב כלי התקשורת, וזאת בשל ריבוי הערוצים וסוגי המדיה. למשבר הזה נמשכו אנשי עסקים שעניינם אינו בהכרח השירות הציבורי שמעניקה התקשורת, אלא ניצול כוחה – אם להפקת רווחים באמצעות תקשורת זולה וצהובה, ואם לשימוש בכוח התקשורתי למען האינטרסים הכלכליים האחרים שלהם.
המסקנה הברורה ממצב זה היא הצורך לחזק את הממד הציבורי בפעילותה של התקשורת, ואת היעד הזה ניתן להשיג במגוון דרכים.
הראשונה שבהן היא הבטחת קיומה של תקשורת ציבורית חזקה. לא רק שחיוני לקיים ולחזק את התקשורת הציבורית הקיימת ברדיו ובטלוויזיה, אלא שחשוב להוסיף לה גם עיתון מודפס בבעלות ציבורית. האידיאל הוא שתקשורת ציבורית כזו תוחזק לגמרי בידי הציבור ולא בידי הממשלה, כמו למשל הקרן הציבורית המממנת את העיתון הבריטי 'גרדיאן'.
גם אם יעד כזה אינו בר מימוש בישראל, שבה תקשורת ציבורית תוחזק בפועל בידי הממשלה, חשוב עדיין ליצור חומה גבוהה ככל האפשר בין השר הממונה לבין הדרג המקצועי של אמצעי התקשורת. כלים שונים למימוש האפשרות הזאת עשויים להיות מתן בחירת גורמי המפתח בתקשורת הציבורית לידי גורם מקצועי ולא ממשלתי, או מימון התקשורת הציבורית ישירות בידי הציבור, ולא להפעיל אותה מתקציב המדינה השוטף, הנשלט בידי הפוליטיקאים.
דרך אחרת היא ביסוס אמצעי פיקוח ציבוריים בכל כלי תקשורת, כולל באלה הפרטיים. כלי אפשרי חשוב אחד בהקשר זה הוא נציב תלונות ששכרו ימומן בידי הציבור, ושיהיה מוסמך להכריע בכל תלונה אתית הנשלחת אליו הן מצד הציבור והן מצד העיתונאים העובדים באותו כלי תקשורת. כלי אחר הוא הקמתה של מועצה ציבורית בכל כלי תקשורת, שתוגדר כפוסקת האחרונה בשאלות אתיות העומדות לפתחו של אותו עיתון או ערוץ תקשורת.
אמצעי אחר לחיזוק הממד הציבורי בתקשורת הוא מתן שיניים חוקיות למועצת העיתונות. לכאורה, מועצת העיתונות היא הגוף המוסכם שתפקידו "לשמור על השומרים", אבל היא נבנתה במכוון כגוף חסר שיניים, שקבלת סמכותו נעשית מרצון בלבד. כמה מכלי התקשורת המרכזיים כדוגמת 'ידיעות אחרונות' בכלל לא חברים במועצה כבר שנים רבות. המועצה היא גוף מתאים להוות את בית הדין העליון לאתיקה תקשורתית, בגלל שהיא מורכבת מנציגי תקשורת וציבור ואין בה נציג ממשלה. אבל כדי שתהפוך לגוף משמעותי, עליה לקבל סמכויות אכיפה מידי המחוקק.
סביר שההצעות הללו ודומותיהן יעלו חשש והתנגדות בלב רבים, ובמיוחד בקרב עיתונאים. עד היום הצליחו העיתונאים לטרפד כל ניסיון ליצירת גופי בקרה משמעותיים. כך למשל, ועדת צדוק שהוקמה ב-1996 ושכללה אנשים שחופש העיתונות יקר ללבם רשמה בין המלצותיה גם את מתן סמכות האכיפה החוקית למועצת העיתונות. אלא שנציגי העיתונות הצליחו לטרפד את ההמלצה הזו בשם החשש מהתערבות חיצונית כלשהי בעבודה העיתונאית.
החשש הזה מובן. כדי לנסות לנטרל אותו ככל האפשר צריך לקבוע שכל גופי הבקרה והאכיפה שהוזכרו כאן יוסמכו להשמיע רק המלצות מקצועיות הנוגעות לעבודת כלי התקשורת, ובשום אופן לא לגבי העסקתו של אדם מסוים. בנוסף, חשוב שכל הגופים האלה יהיו תחת שיפוטו של בג"ץ, כך שתעמוד עוד אפשרות ערעור על המלצותיהם.
מנגד, אי אפשר עוד להתעלם מעצם הצורך להקים גופי בקרה בתקשורת. מקור הסכנה העיקרית האורבת כיום לחופש העיתונות אינו במדינה, אלא בבעלי כלי התקשורת עצמם. על כן חשוב קודם כול לעיתונאים עצמם שיהיה כלי חיצוני שיוסמך לבלום גם את התערבות הבעלים. בנוסף, זה חיוני גם לקיומו של אמון ציבורי בתקשורת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם