פגיעות מיניות במשפחה: הטור הזה יכול להציל חיים

כשהיא שיתפה אותי, ישר חשבתי: איך לא רואים עליה. מאז למדתי שלנפגעים ונפגעות אין מראה מסוים, ושהם יכולים להיות ממש כאן, בינינו. שני מכתבים שיכולים לשנות את המציאות שלכם, אם רק תיתנו להם

רביטל ויטלזון-יעקבס | 20/1/2017 21:06

שימו לב לילדים שלכם, שהבטן שלכם תעבוד שעות נוספות. שאטרסטוק

אני כותבת לך, הילדה שהייתי לפני עשרים שנה. איך אני מתגעגעת אלייך, טורפת את העולם, כל היום מתנדבת, מדריכה בבני עקיבא, לא מפספסת הפגנות, פשוט חולה על הארץ הזאת. כמה תמימות, כמה אמונה, תמיד מוקפת חברות, חברים ומשפחה. ילדה כל כך אהובה, אהובה מדי.

לא אשכח בחיים את היום הזה. ערב חג סוכות, כולם יושבים סביב השולחן, סבא שולח יד מלטפת ואמא אומרת "את נראית עייפה". אבל את לא עייפה, את קפואה. מכאן כלום כבר לא יהיה אותו הדבר.

בערב יבואו החברות ויגידו "איזה כיף שיש לך כזה קשר עם סבא שלך", ואת רק תתפללי שהכול היה חלום. חלום רע. אבל מחר יחזרו הידיים לגשש, שוב תיאלמי כדי שאף אחד לא יבחין, שוב תדאגי לאמא ואבא, לאחים הקטנים. אני רוצה להגיד לך שיהיה טוב, אבל עוד כל כך הרבה פעמים אנגב לך את הדמעות. רע בדרך. כל כך הרבה שבתות וחגים שאמא תזמין אותם ואת תישארי עם עיניים פקוחות כל הלילה, מתפללת שהפעם הוא לא ייכנס לחדר, שאולי הפעם מישהו יסתובב בדיוק ברגע הנכון, מחכה שרק ישאלו שוב אם את עייפה. אבל כולם הלכו לישון ורק את חייבת להישאר ערה.

זה ייקח שנים, שנים של פגיעה מתמשכת שאי אפשר לצאת ממנה. לא כשמגיע החבר הראשון, גם לא כשאת מתחתנת, גם לא כשתתחילי לספר ולבקש שיאמינו לך.

בסוף, כשלא תוכלי יותר, תתחילי לברוח, תסתגרי מהכול, מכולם, גם מעצמך. תרגישי שאת צוללת למטה ואין מי שיאסוף את השברים. אבל יהיה. את תמצאי אותו וביחד תבנו את המבצר שהוא רק שלכם והוא תמיד ישמור על השער ולאט־לאט ובזהירות גם תחזרי להאמין ולפתוח דלתות שהיו סגורות שנים ותבכו יחד על השנים האבודות, על האובדן ועל הפגיעה, וממש בזהירות תחזרי להתפלל. עדיין בלי קול אבל עם הרבה תקווה.

ואז תלכי לטיפול ותביני שאת הכי גיבורה בעולם ואחר כך תיקחי את כל המשפחה לטיפול ותמשיכו גם כשהוא כבר לא בין החיים, ביחד תפתחו את כל הפצעים ולאט־ לאט תתחילו לבנות אמון מחדש, כי הבית כבר לעולם לא יהיה כמו שהיה.

בהמשך תהפכי למטפלת בעצמך ותעזרי לבנות כמוך לא לבחור בשחור הזה שמאיים לבלוע את החיים. זה יקרה. אני מבטיחה לך. וזה יקרה בזכותך, רק בזכותך, כי שברת את השתיקה, כי דיברת את הפגיעה, דיברת ודיברת עד ששמעו, עד שכבר לא היית צריכה להחזיק לבד ויכולת לנוח קצת, לנשום ולהמשיך קדימה.

כל השנים שמרתי על הילדה ההיא. והנה אני מביאה אותה איתי קדימה בפעם הראשונה. מתלבטת המון, צריכה להגן עליה, היא נפגעה מספיק. אבל היא תמיד איתי. מי שקרוב אליי מכיר אותה ושומע עליה לא פעם. האחרים לא רואים אותה, אבל היא תמיד שם, הולכת לצדי, חלק ממני.

פעם היא הייתה הולכת מלפנים, מדי פעם נעצרת בפתאומיות וגורמת לי להתרסק על הפנים, לפעמים הייתה בולעת לי את המילים, מתפרצת, מחוללת מהומות, גורמת לי לבכות בלי שליטה... למדתי עם השנים לחיות איתה ביחד. היא לא מנהלת אותי יותר ואני לא מתעלמת ממנה. היא תמיד תהיה שם, היא חלק ממני, היא הפכה אותי למי שאני, אבל אני כבר הרבה יותר גדולה ממנה.

אז למה הבאתי אותה היום? כי היא בכל מקום, נכנסת כמעט לכל בית, היא יושבת לידך בכיתה, עושה איתך קניות, צוחקת איתך בטירוף והולכת לישון בחדר הילדים. אין לה כתובת ספציפית, היא יכולה להיות גם הוא. לפעמים היא ממש קטנה ולפעמים היא כבר גדולה אבל פצועה ומדממת וכל כך זקוקה לחיבוק אוהב, להקשבה.

אני מתחננת בפניכם ההורים, תתבוננו טוב־טוב בעיניים של הילדים שלכם ותשאלו אותם כל יום מחדש מה שלומם ותיתנו לבטן שלכם לעבוד שעות נוספות ולהרגיש אם משהו לא מרגיש לכם טוב עם הילד ותקשיבו לה בבקשה, לבטן שלכם, היא בדרך כלל צודקת. מורים, גם אתם, אל תורידו מבט. אולי בכיתה שלכם יושבים ילדים פגועים והם מתפללים שתראו אותם, שתצליחו להבין גם בלי שהם יגידו שהם לא יכולים יותר. בלי שישברו. בלי שיצטרכו לסחוב את זה לבד כל החיים.

ואם אתה או את קוראים אותי עכשיו ואני מספרת ממש את הסיפור שלכם, אל תישארו איתו לבד. תמצאו מישהו, תשתפו ותדברו את הפגיעה עד שבמקומה ייכנס קצת אוויר ותוכלו להתחיל לנשום. כמוני.

התחתנתי לפני 15 שנים - כדי ללדת ילדים. אחרי שילדתי את בתי הבכורה, לא הבנתי למה אנשים מתרגשים בחתונות. הלידות נראו לי פסגת האושר. השיא בחייו של האדם. היום אני יודעת שהתחתנתי כדי להוכיח לעצמי שיכולה להיות בעולם אמא. אמא אמיתית. אוהבת. מחבקת. אכפתית. רגישה.

פתאום, בגיל 35, אני מגלה שזה פשוט לא הולך לי. עצבנות, כעסים, חרטה מתמדת על כל מה שאני עושה עם ילדיי. לא מצליחה לחבק, ואפילו לא בטוחה מה זה בדיוק לאהוב. קשיים בזוגיות. קשיים בחיים. מחליפה מקומות עבודה, עוברת דירה. מגיעה למבוי סתום ומבקשת ומתפללת שאיזו תאונת דרכים תציל אותי מהכלא שבו אני נמצאת.

אחות אהובה משכנעת אותי ללכת לטיפול מקצועי. תכננתי ללכת לכמה פגישות. לשפוך הכול ולקוות שתוך חודש העניין מסתדר. לא באמת השתכנעתי, אבל הייתי אבודה אז החלטתי לנסות. בשביל הילדים, לא בשבילי כמובן.
בערך בפגישה השביעית זה עלה. החרדה, השנאה העצמית והזיכרונות הקשים של התקיפה המינית, בבית הוריי, במקום הכי מוגן. אח גדול.

"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה". ההסתרה הכפולה היא כשההסתר כל כך חזק, עד שאפילו אני לא ידעתי שאני בהסתרה. כמו משחק מחבואים - כשילד אחד מתחבא, אבל יתר הילדים, ואפילו אני, לא יודעים שמשחקים מחבואים בכלל ושצריך לחפש אותי.

אני כותבת לטור שלך, כי עולים ממנו קולות. קולות שמחזירים אותנו לחיי קהילה ושבט. קולות שבהם לא כל אחד חי בעצמו עם הסודות והקשיים שלו. מפסיקים לחיות בהסתרה ובוחרים בדרך של שיתוף.

אני באמצע תהליך שואב כוחות שבסופו אגלה את עצמי. תהליך של חיבור חדש לגוף שלי, שכל חיי זלזלתי בו. תהליך שנותן מקום לרגשות. לומדת לחיות "כאן ועכשיו" ולא להמשיך לחכות לעתיד הוורוד שינחת פה באיזה נס לא צפוי.

עובדות שהשלמתי איתן בתירוץ ש"כך אני" הולכות ומתבהרות. פתאום אני שמה לב מתי ואיך הגוף שלי מדבר איתי. לומדת להקשיב לרחם שלי, לומדת לומר "לא", לחשוב באמת מה טוב לי. לא לתת את כל כולי לעולם ולגלות שנותרתי מאחור בצורה של סמרטוט עלוב. לא כועסת על הכעס שעולה פתאום אלא מפנה לו מקום. מקבלת את עצמי. חולמת להגיע ליום שבו אוכל לומר שאני אוהבת את עצמי יותר מכל אדם אחר.

זכינו לצמוח בתקופה נפלאה. יש למי לפנות, צריך רק לבחור. מגוון טיפולים, גוף ונפש, סדנאות למיניות בריאה, הנחיית הורים, מעגלי תמיכה, אתרי אינטרנט מקסימים ורגישים (ממליצה על "מקום"). אני מודה מעומק לבי לכל אלו שליוו אותי ונתנו לי כוח ביודעין ובלא יודעין.

חשוב לי שהקול יישמע. שהצעירים (כן כן, זה לא הסיפור רק שלנו הנשים, זה סיפורה של האנושות) והצעירות שבינינו לא יפספסו את כל השנים שאני פספסתי. אם יש לכם קצת כוח - אל תחכו. אל תבזבזו שנים יפות של זוגיות, הולדה ושמחה, לטובת ניתוק מעצמכם וקושי יומיומי נסתר. צאו לדרך, למסע כואב אך מלא תקווה. תגלו חיים חדשים, מלאי משמעות ותעצומות נפשיות שלא ידעתם שיש לכם.

"גם אחרי הדברים הקשים העומדים עליך אני עומד, אני עומד, אני עומד".

כשאחת מהן שיתפה אותי לראשונה, המשפט הכי הזוי עלה לראשי: וואי, איך לא רואים עליה. וכי איך אמורה נפגעת להיראות? מאז כבר למדתי. זה יכול להיות כל אחד ואחת. כל בת דודה, או אחיין, כל חבר של הילדים, או קולגה שלך בעבודה. לפעמים הם סוחבים את הסוד הזה שנים, או שאולי הם עשו עבודה והם בטיפול או שאולי הם דווקא ניסו לספר. אבל כשהם כבר סיפרו למישהו, מישהו שהתפקיד שלו הוא להגן עליהם, הוא נכשל בתפקידו. והם אפילו הבינו אותו.

הטור הזה נמצא עכשיו בהמון בתים. שוכב בין ערמות העיתונים של שבת בסלון. ובחדר אחר או במרתף או בחצר קורים דברים נוראיים. בקרוב התוקף או הנפגע יחזרו לסלון, יכינו להם כוס תה, כי הם עדיין בשריים, ידפדפו ויגיעו אליו. והלוואי שהתוקף יקרא את המילים האלו ויישטף בזיעה קרה ויתחיל הוא להיות זה שמפחד. והלוואי שהנפגע או הנפגעת השבורים יקראו את הטור הזה והלב שלהם יחזור לפעום בתקווה והם יגלו בתוכם קול ויפסיקו לשתוק.

לא ברור כמה מההורים שנפגעו כילדים לפני עשורים רבים מודעים למחיר הכבד שהם והמשפחה שלהם והגוף שלהם משלם, על ההסתרה שבתוך ההסתרה. הלוואי שבעקבות הטור הזה יחליטו לטפל בעצמם.

אם תיתנו לו, הטור הזה יכול לשנות את המציאות שלכם בזכות שתי הנשים הגיבורות והנדירות האלו, שביקשו להגיע אליכם דרכי. שמחזירות שליטה לחיים שלהן. שמפסיקות לשתוק ומפסיקות לנסות להגן על כולם ומתחילות להגן על עצמן.

ליצירת קשר עם כותבת המכתב הראשון - לדבר, לשאול ואולי רק להקשיב: anonimit2017@gmail.com,
או לשלוח דרכי לאחת מהשתיים.

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.