סיכום כהונה: לאובמה מגיע פרס נובל לשלום
הנשיא היוצא הצליח לגרום לקיומו של דבר שאיש לפניו כמעט לא הצליח לקדמו קודם לכן – גיבוש של קואליציות אזוריות ובינלאומיות בלתי אפשריות, שכל-כולן נועדו להתמודד עם הרשלנות של מדיניות החוץ שבה דבקה וושינגטון. אז מגיע לו נובל, או לא?
עכשיו, עם צאתו של הנשיא ברק אובמה מהבית הלבן אחרי שמונה שנים, ניתן כבר לומר בפה מלא: לאיש מגיע פרס נובל לשלום. רבים מהקוראים בוודאי מגרדים את ראשם באי אמון ואומרים לעצמם שנפלתי על השכל, שהרי מצד אחד אובמה כבר קיבל פרס כזה, ומצד שני ממש לא הגיע לו לזכות בו – לא אז ולא עתה.אלא שאני רוצה לחלוק עליכם: הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון של ארה"ב אכן צריך להתעטר באות האזרחי העליון, אבל לא בזכות הדברים שניסה לעשות, אלא בגלל תוצאות הלוואי של השטויות שדווקא כן ביצע.
ניקח לדוגמה שתיים משלוש נקודות הציון הבולטות של אובמה בכל הקשור למדיניות החוץ שהנהיג מתחילת כהונתו: מלבד הסכם הפיוס עם קובה, יהיו הללו נאומו המפורסם בקהיר מיוני 2009, שזכה לכינוי "התחלה חדשה" ושבזכותו קיבל את פרס הנובל, והסכם הגרעין עם איראן. מה קרה בעולם מאז שני המאורעות הללו?
ובכן, אף שאיש לא יעז להטיל את האשמה המלאה על אובמה בכל הקשור למהומות ה"אביב הערבי" שפרצו בתוניסיה מעט יותר משנה לאחר נאומו, כמעט אף אחד גם לא יפקפק בטענה שדברי הנשיא במצרים אכן תרמו להשתלהבות הרוחות ברחוב הערבי, ובעיקר לחזונו להתנער מהמשטרים המושחתים שאחזו בו ביד ברזל.
כמו רבים מהדברים האחרים שקשורים באובמה, גם כאן סובבות העובדות בעיקר את רצונו הכן של הנשיא להיטיב עם העולם כפי הבנתו, ובמקרה הזה – הרצון להבהיר למדינות השונות על פני הגלובוס את הצורך בדמוקרטיה ליברלית מערבית. אלא שספק אם הנשיא חזה שדבריו יובילו למחאות אדירות, לתגובת נגד ולמרחצי דמים אדירים בכמה ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. לבסוף עוררו הטפותיו של הדמוקרט מוושינגטון מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה, שבגינה נהרגו מאות אלפי בני אדם ומיליונים אחרים נעקרו מבתיהם. עלייתו של ארגון דאעש וזוועותיו אף הם תוצאות, בין השאר, של פרוץ מלחמת האזרחים הסורית.
הסכם הגרעין, מנגד, נראה על פניו כהישג אמריקאי אדיר. המעצמה מעבר לים הצליחה להוכיח כי יש סכסוכים שניתן לפתור באמצעות מילים, דרך משא ומתן, וכי אין חובה ניצחת לפנות לכוח הזרוע בכל מקרה של מחלוקת. אך אליה וקוץ בה: מומחים רבים טוענים שהסכם הגרעין מאפשר לאיראן לקדם בשקט ובהיחבא את תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים שלה, וכי אפילו אם לא תעשה כן – דרכה לפצצה מובטחת על פי ההסכם בעוד קצת יותר מעשור, ואז זה אפילו יהיה קביל מבחינה בינלאומית וחוקית.
יתרה מכך: גם פתיחתה של טהרן לעולם מסירה מעליה את המכשולים הכלכליים שהקשו עליה קודם לכן לסייע לארגוני טרור שונים במזרח התיכון ובשאר רחבי תבל, וכעת יכולה הרפובליקה האסלאמית להרשות לעצמה לשגר לוחמים, כסף וכלי נשק הן לסוריה, הן ללבנון והן לרצועת עזה, למשל. כל זאת, עוד מבלי לדבר על העובדה שקבלתה של איראן בחזרה לחיק הקהילה הבינלאומית מעניקה לה מרחב תמרון פיזי לתנועה של אנשיה, לריגול אפשרי, לרכישה סודית של רכיבים שאסור שיימצאו ברשותה ועוד.
אז אם הדברים שאובמה עשה כל כך גרועים, מדוע לשיטתי מגיע לו פרס נובל לשלום? פשוט מאוד: הנשיא מארה"ב הצליח לגרום לקיומו של דבר שאיש לפניו כמעט לא הצליח לקדמו קודם לכן – גיבוש של קואליציות אזוריות ובינלאומיות בלתי אפשריות, שכל-כולן נועדו להתמודד עם הרשלנות של מדיניות החוץ שבה דבקה וושינגטון.
כדי להתערב במשבר בסוריה החלה רוסיה לשתף פעולה עם טורקיה, שרק זמן קצר קודם לכן הגיעה עמה לסכסוך חסר תקדים כמעט סביב הפלת המטוס בגבולה של אנקרה, וזו גם כמעט הזירה העולמית היחידה שבה היא משלבת ידיים עם ישראל, ארה"ב, איראן, חיזבאללה, ירדן ורבות ממדינות אירופה – והכול רק כדי להיפטר מדאעש, במובן מסוים. אפילו הנשיא בשאר אל-אסד פחות או יותר התקבל כתוצאה מכך, בחירוק שיניים של ממש, בחזרה לחיק הקהילה הבינלאומית. כמעט איש אינו דורש יותר היום את הדחתו. כולם מבינים שהאפשרות האחרת עשויה להיות גרועה בהרבה.
ארצו של רג'פ טאיפ ארדואן מצדה, שכבר שנים נדחית על ידי אירופה, המסרבת לאפשר לה להשלים את תהליך קבלתה לאיחוד, חתמה על הסכם מדהים, ייחודי לחלוטין, שבמסגרתו היא הסכימה לקלוט מספר אדיר של פליטים מהמזרח התיכון בתמורה להטבות והקלות יוצאות דופן. לולא ניסיון המהפכה בטורקיה והדיכוי החריף שהנהיג ארדואן מאז טרפו את הקלפים, ייתכן מאוד שהיינו רואים התקדמות של ממש בתהליך קבלתה של אנקרה לחיק הגוש היבשתי, שגם ככה ספג מהלומות כבדות בשנים האחרונות – בין אם מה"ברקזיט", בין אם ממשברים כלכליים שונים במדינות החברות בו ובין אם מעליית סיעות פוליטיות שבאופן מסורתי לא היו מהחזקות ביבשת.
ממד אחר של אותו משבר פליטים הוא הטרור שמפעיל דאעש ברחבי היבשת בשנתיים האחרונות, שבגללו אפילו ישראל – המדינה המצורעת והמתועבת מהמזרח התיכון, זו שמתעללת בפלסטינים ושיש להחרים אותה בכל פורום בינלאומי שהוא – הפכה פתאום להיות הלהיט המבוקש, שרבות ממדינות היבשת מחזרות אחריו. המומחיות הישראלית בלוחמה בטרור, באכיפת חוק משטרתית וצבאית, פתאום נראית כיקרה מפז. אפילו אירופה הסכימה להתלהב ולשכוח קצת מהפלסטינים.
אלא שהמהפך המדהים יותר קשור דווקא בהסכם הגרעין. פתאום אותה ישראל הדחויה החלה, כך לפי פרסומים זרים וחשיפות של גורמים ממשלתיים בארץ, לשלב ידיים באופן חסר תקדים עם רבות מאויבותיה לשעבר, מדינות ערב והעולם המוסלמי. למען המטרה המשותפת - מניעת התגרענותה של איראן או התחזקותה באזור - הסכימו ערב הסעודית, ירדן, נסיכויות המפרץ ומדינות אחרות להגיע עם "המדינה הציונית" להבנות חדשות, מרחיקות לכת. הכול נעשה בשקט, מתחת לרדאר, אבל אין ספק שקשריה של ירושלים עם העולם המוסלמי השתנו, התרחבו, השתפרו ללא היכר – והכול, כמובן, בזכות אובמה.
הנשיא האמריקאי נכנס לפני שמונה שנים לבית הלבן כשהעולם נראה באופן אחד, ויצא ממנו כשהוא לובש דמות אחרת לחלוטין. לא הכול נעשה באשמתו, רבים מהתהליכים נבלמו או הואטו על ידיו, והוא בהחלט פעל מתוך אמונה כנה בערכים של טוב, של יושרה ושל צדק. אלא שלמרבה הצער, לא תמיד ניתן לנהל כך עולם – ויעידו על כך החורבות העשנות הרבות שרווחות כאן מאז.
כעת, כשאובמה כבר בחוץ, יבוא מחליפו וינסה לעשות מעט יותר סדר. הוא אוחז בהשקפה מסוג אחר לגמרי, באמונה שונה על האופן שבו צריך לעשות את הדברים בעולם, ובסדר עדיפויות שנראה זר לחלוטין לקודמו. רק ימים יגידו אם יצליח יותר.
אקו"ם