ראשי » חדשות » צבא וביטחון

אלי עמיר: "עלינו לפה מכל הארצות - כדי למות באנו?"

הסופר, יליד בגדד, עלה עם משפחתו לארץ ב-1950. במלחמת ששת הימים שירת במילואים בחטיבת שריון בעזה, ופנה לאלוהים "אחרי אלפיים שנה הואלת לעזור לנו שתהיה לנו מדינה, אז אחרי 19 שנה אתה רוצה לחסל אותה? תגיד לי, זה הגון?"

תקופת ההמתנה הייתה אחת התקופות הקשות ביותר לצבא ולאזרחים במדינת ישראל. שלושה שבועות שבהם הצבא מגויס והמשק משותק. בכל יום שומעים מנאצר וחבורתו נאום חריף יותר ויותר, ובצד הישראלי אין תגובה נאותה. יש מבוכה, אפילו חוסר ביטחון, ויש מחלוקת בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי.

הדרג הצבאי לחץ לצאת למלחמה, והנימוקים המוצדקים שלו איתו, והדרג המדיני התמהמה בגלל סיבות משלו. ראש הממשלה לוי אשכול לא רצה להתעמת עם נשיא ארצות הברית באותה שעה, לינדון ג'ונסון, ולהסתכן בכך שלא יקבל סיוע אמריקאי ושישראל תישאר לבדה. הוא רצה לקבל איתות מארצות הברית שאפשר לפתוח במלחמת מנע. נאצר המשיך והסלים, ואז גירש את משקיפי האו"ם ונכנס לסיני עם חייליו. וכך המצרים וארצות ערב כבר החלו לחגוג שהנה, מחר כבר זורקים את היהודים אל הים.

בינתיים, החיילים שממתינים בחזית לא יודעים מה קורה, בכל לילה עולים על כלי הרכב ולא יודעים אם יוצאים או לא יוצאים למלחמה, מתקדמים לשדה או לא. זו הייתה מריטת עצבים שהשד לא יכול לעמוד בה.

אני הייתי בחטיבת שריון שלחמה בחזית עזה, ובתקופת ההמתנה מצאתי מרגוע תחת עץ איקליפטוס אחד, לא רחוק ממקום הכינוס של החטיבה. הייתי בא לשם בכל יום כדי לדבר עם האלוהים. הייתי קוצץ לי כמה עלים של איקליפטוס, מועך אותם, מריח את הריח החריף ומתחיל את השיחה היומית שלי עם אללה.

אצל העיראקים מדברים עם אללה כמו עם חבר. זה אללה ידידותי, לא אללה האשכנזי המעניש, נוקם ונוטר, חמור פנים, זועף. זה אללה חכם, זקן, שאתה יכול לשפוך את הלב בפניו. ואני אומר לאללה: "תגיד לי, מה אנחנו רוצים ממך, אחרי אלפיים שנה הואלת לעזור לנו שתהיה לנו מדינה, אז אחרי 19 שנה אתה רוצה לחסל אותה? תגיד לי, זה הגון? אנחנו עלינו לפה מכל הארצות - כדי למות פה באנו?"

ואחרי שהייתי גומר איתו את החשבונות הלאומיים, הייתי מתחיל לדבר איתו על החשבון הפרטי. אמרתי לו: "תסתכל עליי, אני בחור בן 29, עובד מגיל 15, כל החיים עזרתי להוריי. אין לי אישה, אין לי ילדים, אין לי בית, אין לי אוטו. תסביר לי, אתה כבר רוצה לקחת את הנשמה שלי? מה הסיפור שלך?"

והייתי ממשיך ואומר לו: "אנחנו רצינו ממך משהו? אנחנו רצינו את מזרח ירושלים, את הגדה, את הירדן? תשאיר אותנו עם הקו הירוק, תן לנו מנוחה וננשק לך את הידיים והרגליים ושלום על ישראל". בכל יום הייתי מציע לו את אותה הצעה כדי לשכנע אותו שזה הסיפור. טוב, אללה לא עונה, או שעונה ואנחנו לא מבינים - ופורצת המלחמה.

אני חייב לומר שאחרי הניצחון לא הייתה בי שום אופוריה. הייתה בי רק הקלה, אפילו לא שמחה, על שנצלו החיים ושניצחנו, אבל לא אופוריה. מיד כשהסתיימה המלחמה קראו לי למשרד ראש הממשלה, שם כבר עבדתי במשרדו של היועץ לענייני ערבים.

שלחו אותי להקים במזרח ירושלים סניף ולהתחיל להתוודע לאצולה המקומית, להנהגה - מושל ירושלים, השרים, אנשי הדת הגבוהים. לעמוד על הלכי הרוח שלהם, לדווח למשרד ולנסות לגבש איזו דרך, מדיניות.

ירושלים הייתה אז בשביתה, רחובות שוממים, ואני מגיע ישר מסיני אל מזרח העיר ומתייצב אצל האלוף עוזי נרקיס, מפקד החזית. המתרגל שלי מהאוניברסיטה, שהיה אז היועץ לענייני ערבים של נרקיס, פנה אליי ואמר: "בוא ואכיר לך כמה אנשים מעניינים ממזרח העיר".

והוא לוקח אותי לשני עיתונאים שנמצאים לא רחוק מבניין הממשל הצבאי, היכן ששוכן היום משרד המשפטים. ואני יושב ומאזין ומוצא את עצמי בעולם אחר. אני בעיקר מקשיב. לפעמים הם שואלים שאלה ואני עונה - אבל בעיקר מקשיב, לא נדחף, לא כופה את עצמי. ויום אחרי יום, במהירות רבה מאוד, הכרתי את האליטה הירושלמית והתרשמתי ממנה מאוד. בארץ לא הייתה אז אליטה ערבית, מעט מאוד סופרים ועיתונאים, מוזיקאים שאתה יכול לספור על יד אחת. אבל זו לא הייתה הרמה של אצולת מזרח ירושלים.

בשלב מסוים הגעתי לכותל, וראיתי שם המוני המונים. מכיוון שהיה לי רישיון מתוקף תפקידי להגיע לכל מקום, התחלתי להסתובב בגדה המערבית וראיתי את האזורים הצחיחים והלא מעובדים. ברדיו אני שומע את דיין אומר: "חזרנו אל אדמות אבותינו, לבית-אל ולעמנואל". ואני משוחח עם אבא שלי בקטמונים.

אני רוצה לקחת אותו לבית-לחם ולחברון - והוא לא רוצה. אני אומר לו: "אבא, מה קרה לך?", והוא עונה: "אלי, מה דעתך על המצב? מה אנחנו צריכים לעשות עם השטחים?". ואני מתעקש: "אבא, אתה קודם". אצלנו יש תרבות, נותנים למבוגר לדבר קודם. אבא שלי אמר: "אלי, זה דֶבֶר, צריך לצאת מהם מהר". ואני אומר לו: "אבל אבא, לא היית שם", והוא עונה: "תכף יבואו האשכנזים שלך, היהודים שלך, וזה יגיד 'פה ענתות' וההוא יאמר 'בית-אל', והם יתיישבו שם ואלוהים כולו לא יוציא אותם משם. אנחנו תקועים". אלה דברי אבא שלי, כמה ימים לאחר המלחמה.

ואז הוא שואל אותי מה דעתי, ואני מבקש שדוד שלי מאיר ידבר. דודי היה עורך דין, פרשן מדיני ב"קול ישראל", אבל אבא כועס עליי ואומר לי: "אִבּני, מי יועץ ראש הממשלה? אני או אתה? מה זה חשוב מה אני חושב, בקטמונים?". ואני אומר לו: "אבא, אין לנו מה לעשות בשטחים, צריך לצאת משם". והוא שואל אותי: "מה נעשה עם ירושלים השחורה והמפוחמת?".

בערבית-עיראקית, כאשר אומרים על משהו שהוא שחור ומפוחם, זה אומר שזו צרה צרורה. אמרתי לו שירושלים תהיה עיר בינלאומית, דגלי כל הארצות יתנופפו עליה וגם דגל ישראל, ותהיה לנו גישה למקומות הקדושים, אלחמדולילה. הושיט לי יד ואמר לי בערבית: פתרנו את הבעיה.

וכך, בסצנה הזויה, בדירה הקטנה והחשוכה בשיכון העולים, ברחוב אנטיגונוס, יושבים שלושת הוואזירים ופותרים את הבעיה.

אני דבקתי מיד בפתרון הזה ושום דבר אחר לא פיתה אותי. ההפך, התחלתי להכיר את האוכלוסייה הערבית שנשארה פה ואיבדה את הצפון, הייתה בהלם. הרי הבטיחו להם שמחר הם לוקחים את ישראל וזורקים את היהודים לים, והנה פתאום ישראל המנוולת כובשת אותם וזורקת אותם לכל הרוחות והם משועבדים.

עשיתי מאמצים עצומים לעזור להם להיקלט, ואפילו באיזה ריאיון עיתונאי אמרתי שצריך להתייחס אליהם כאל עולים חדשים, ושצריך להסתגל למציאות החדשה שהם נמצאים פה, אם אנחנו רוצים שהם יהיו אזרחים טובים למדינה. כבר הייתי בן בית אצל המשכילים והעיתונאים הירושלמים.

הייתי בחור צעיר, דובר ערבית, מכיר את מנהגי ארצות ערב, והתייחסתי אליהם בנימוס רב, אבל פנימי - לא מהפה לחוץ, וזה מצא חן בעיניהם והקל על הקשר איתם. הם הבינו גם שאני אדם דיסקרטי, לא כזה שבא להפקיר אותם, לדפוק אותם, אלא בא לשמוע אותם כדי לנסות לעזור במה שהוא יכול.

דיברו אז על כיבוש נאור, שיהיה דוגמה לגויים. אבל אחרי כמה חודשים כבר החל שוחד, גם שוחד מיני, התחילה שחיתות, התעמרות של הבירוקרטיה הישראלית בערבים. ואני נאכלתי מבפנים ואמרתי ששלום לא יהיה פה ושוויון לא יהיה.

אין לנו מה לעשות פה. במקביל, הערבים פשטו על ירושלים בהמונים. חלקם באו לבתים, חלקם הסתובבו ברחובות. הם ראו בנות בחצאיות מיני וזה סחרר להם את הראש. ראו רמזורים ולא ידעו איך לאכול את זה. הם הרגישו שנפלו לעולם אחר לגמרי. ובתוך המיש-מש הזה, היה צריך לראות את התמונה הכללית.

אשכול ראה את התמונה הכללית. הוא הגיע לסיור בירושלים אחרי המלחמה, שאליו הגעתי גם אני. כל החבורה שליוותה אותו ציפתה לשמוע מה הוא אומר, והוא עשה תנועת וי עם היד. הם חשבו שהוא מסמן וי בשביל "ויקטורי", אבל הוא אמר משפט ביידיש שמשמעותו: איך אנחנו זוחלים מכאן החוצה. הסתובבנו איתו בשכונה אחת או שתיים, והוא ראה את התושבים הערבים, את העיניים המפוחדות שלהם, ופתאום התחיל להרגיש שגם הוא זר בתוך העיר הזו. גם הוא הבין שהסתבך.

משה דיין לעומתו היה ברקיע השביעי, הוא ואנשי הצבא. סגדו להם אז. כל סגן-אלוף נחשב לבנו של אלוהים, ורקדו סביבם כמו סביב עגל הזהב. זו הייתה בעיניי אווירה מטורפת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg