הקלפים נטרפו: חייבים לרענן את איסור הפרסום
שני מקרי הרצח המזעזעים האחרונים מראים יותר מתמיד כי ישנה נחיצות לשנות את חוק בתי המשפט ולהתאימו לעידן התקשורתי המפותח, ובכך לגרום לפגיעה פחותה בשלום הציבור ואף בחשוד עצמו
בסוף חודש ינואר האחרון נרצחו באכזריות דור כרסנטי-סלע, שני ילדיה בני השנה והשנתיים בנימין ויוסף, וילד נוסף, של חבר המשפחה, נחמן עתיה במושבה מגדל בצפון הארץ. החשדות הכבדים הוטלו על אב המשפחה, בן זוגה של הנרצחת. על שמו של החשוד וכך גם על פרטי החקירה הוטלו צווי איסור פרסום. על-אף שבני המשפחה התראיינו בתקשורת, ובהתרגשות מלווה בצער, הביעו חשדותיהם בנוגע לרצח הקר שתוכנן בקפידה לטענתם על-ידי אב המשפחה, שם החשוד היה אסור בפרסום.רק כעבור חמישה ימים מיום הרצח הותר שם החשוד. ואולם כיום, פרטי החקירה ונסיבות האירוע עדיין חוסים תחת מעטה חשאיות, כשהם אסורים בפרסום והדיונים בעניין, כך גם ההארכות המעצר, נערכים בדלתיים סגורות. וכי למה בעצם? מדוע - על אף הידיעה הברורה שמדובר באב המשפחה - נדרשו חמישה ימים ארוכים כדי להתיר את שמו, ואותו בלבד?
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (תיקון מס' 69, 2012) קובע כי שמו של חשוד (שטרם הוגש נגדו כתב אישום) לא יפורסם עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מבניהם. בקיצור, איסור פרסום יכול להחזיק יומיים. ואולם, בחוק זה ישנם סייגים שמאפשרים פרסום שמו של החשוד גם לפני-כן. אחד מהם הוא נימוק "אזהרת הציבור מפני אדם העלול לסכנו". נשאלת השאלה האם החשוד, במקרה שלפנינו, הוא לא כזה שנחשד כאדם מסוכן שעל הציבור לדעת את שמו? ובהנחה שהוחלט "להמשיך" במדיניות אי-הפרסום, מנימוקים הנוגעים ל"פגיעה בצורכי חקירה", האם אין בכך טעם לפגם לאחר שכל המדינה קראה בבירור שמדובר בבעלה של הנרצחת, ובחיפוש מהיר באינטרנט היה ניתן להבין במי מדובר?
מקרה נוסף ובולט במיוחד של הטלת איסור פרסום כמעט גורף על פרטי החקירה, הוא מקרה הרצח של תהילה נגר ז"ל שאירע לפני כחודשיים, במקרה גם כן בסמוך למושבה מגדל. רק בהמשך התברר שהחשוד, שהפך לנאשם, תושב כפר מרר, היה בן זוגה של הנרצחת ועל פי כתב האישום, ניהל איתה מערכת יחסים אלימה. בריאיון שנערך ב"ידיעות אחרונות עם אם המשפחה בסמוך לרצח, תוארה במילים מכובסות ומדודות מערכת היחסים בין הנרצחת לחברה המואשם ברצח. המילים נבררו משום שלא היה ניתן לעסוק בפרטי הרצח עקב האיסור על פרטי החקירה.
בשני המקרים שתוארו, איסור הפרסום אולי איפשר למשטרה לבצע חקירה נאותה מבלי שהציבור "יתערב לה בעניינים", אך באותה נשימה, הוא עורר שטף של ספקולציות בציבור שעברו מפה לאוזן וגרמו לעיוותים אחרים למעורבים בפרשות.
מקרים אלה מלמדים על חוסר ההבנה של האינטגרליות בין המשפט לתקשורת. אם בעבר, שניהם הלכו יד ביד, כיום, המשפט נושף בעורפה של התקשורת ולא מצליח להדביק אותה. היא נעה בקצב שלה. שכן, התקשורת, בשלל אמצעי המדיה לרבות הרשתות החברתיות, דינמית ומתפתחת מרגע לרגע, לעומת הוראות חוק איסור הפרסום שעומדות בעיניהם כבר שנים.
אם החקיקה מאפשרת צווי הטלת איסור פרסום על חשודים ופרטי חקירה, בעוד שרוב הציבור כבר מבין בדיוק את מה שמנסים למנוע ממנו, אז מה הטעם?
המטוטלת המשפטית עובדת באופן שבו יש לחתור לאיזון בין שני ערכים. במקרה הזה, איסור הפרסום נובע מזכויות היסוד של חשודים, לשמירה על כבודם והגנה על שמם הטוב מפני לשון הרע. החשש הכבד שפרסום השם יוביל ל"שפיטה חברתית מוקדמת" בידי הציבור. מנגד, עומדת זכות הציבור לדעת. לכן, כאשר יש חשש שפרסום שמו של חשוד יוביל לפגיעה בכבודו או בשמו, נוטים שלא לפרסמו.
אך נשאלת השאלה, האם כמעט בכל מקרה שבו מתחילה חקירה משטרתית יש להורות על צווי איסור פרסום בשל כך? האם זוהי לא זכותו של הציבור לדעת, בייחוד במקרי הרצח הקשים שתוארו לעיל, במי מדובר?
החוק במתכונתו הנוכחית לא מתייחס לכך. הוא מבקש שהציבור לא ידון את החשוד לרעה. אך הוא מתעלם מהעובדה כי התקשורת, בדרכה, מצליחה לייצר ענן של נסיבות והשערות, שאותן היא מגישה לציבור, שקורא ומפנים אותן. גם שופטים/ות אגב, נחשפים/ות לתקשורת. בכך למעשה, עשוי להיגרם נזק חלופי למעורבים, שבמקום שיועבר לציבור מידע המבוסס על חקירות משטרה, מועברות ספקולציות שלא עושות חסד עם אף אחד, ומצליחות לפגוע, בדלת האחורית, באותם חשודים ומעורבים בפרשה. לכן, ישנה נחיצות ברורה, לשנות את החוק ולהתאימו לבמה התקשורתית המפותחת יותר, ובכך לגרום לפגיעה פחותה בשלום הציבור ואף בחשוד עצמו.
אקו"ם