המאפיה הגבוהה לצדק: מי ירסן את בית המשפט?
לקומץ אנשים שמשבט את עצמו לדעת יש כיום את מרכז הכוח הגדול ביותר בישראל ותחת גיבוי התקשורת, איומים והפחדות הוא משמר את כוחו הבלתי פרופרוצינואלי. מי אמר לה פמיליה ולא קיבל?
אלוהים הוא תכלית שעומדת לכשעצמה, כך גם עולם האידיאות של אפלטון. מערכת המשפט הישראלית לעומת זאת – לא.מערכת המשפט היא אמצעי, לא תכלית. וכאמצעי עליה לשרת את הציבור, לשם כך היא נועדה. ההבדל בין תכלית לאמצעי הוא פשוט – ללא הציבור למערכת המשפט אין שום ערך, לא הלכה למעשה ולא במשתמע.
זאת הסיבה שבניגוד לארומה הפרוגרסיבית שמרחפת מעל כולנו בימים אלה – תהליך הביקורת של מערכת המשפט הוא לא רק זכות אלא אפילו חובה, ובכל מקרה לא מדובר בחטא.
השאלה הקריטית היא מדוע מערכת המשפט נזעקת וקופצת על רגליה האחוריות כולל איומי אקדח מטאפוריים מצד הנשיאה מרים נאור בכבודה ובעצמה בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה או להציע רפורמות?
חצי תשובה תהיה שריכוז כוח פריווליגי עלול לייצר אשליית גדלות – יש להניח ששופטינו המכובדים באמת מאמינים שהם מעל לביקורת. החצי השני של התשובה נוגע בכוח, בכוח שלהם, בכוח שהם ממש לא ששים להיפרד ממנו.
הרשות השופטת במדינת ישראל מקבלת ממדים שאין להם מקבילה בשום מדינה מערבית ודמוקרטית אחרת וזה כולל כמובן את ארצות הברית ואת אירופה. הממדים האלה באים על חשבון גורמים אחרים כמובן כמו הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.
מאז שהכריז אהרון ברק שהכל שפיט הוא קבע שבית המשפט העליון יכול לשפוט רעיונות, הלכי רוח, אידיאולוגיה ולא רק מקרים פרטיקולרים. הלכה למעשה זה אומר שבית המשפט הישראלי חולש על כל תחום בחיים שלנו, בעקיפין או במישרין הוא אחראי על הטווח שבין החומוס שיש לנו במקרר ועד שאלת גבולות הארץ, מדובר בטווח שכל החיים שלנו מעוגנים בתוכו.
אפשר להתווכח על השאלה האם ריכוז כוח קיצוני שכזה הוא בריא למשטר דמוקרטי, אבל על דבר אחד אין עוררין – כל כך הרבה כוח בידי רשות אחת מחייב זהירות.
עוד דבר שהוא מחייב זה ייצוג הולם של כל רבדי האוכלוסיה, הרי לא ייתכן שהגוף החזק בישראל ינוהל רק על ידי מגזר אחד בעל אותם מאפיינים, והמחשבה שהריכוז ההומגני הזה יכול גם לשכפל את עצמו באין מפריע ומבלי לתת למי שלא קורץ מהחומר "הנכון" שום אפשרות לדריסת רגל היא פשוט בלתי נתפסת. אבל זה בדיוק מה שקורה כאן – הבלתי נתפס.
מי יכול לכהן כשופט בבית המשפט העליון? בואו נתחיל במי שלא – כל מי שהשופטים אינם חפצים ביקרו.
האמת הפשוטה היא שהוועדה למינוי שופטים מקנה לשופטים המכהנים את האפשרות לשכפל את עצמם – יש להם רוב מיוחד וללא הסכמתם אף מינוי לא יתקבל. מה שהופך את נציגי הרשות המחוקקת והמבצעת שיושבים בוועדה לסטטיסטים בהצגה. מה שהופך במשתמע את הפתק ששמתם בקלפי לקונפטי חביב ותו לא.
כשאיילת שקד ניסתה לשנות את האנומליה הזאת, היא נתקלה באיומים נוסח המאפיה הסיציליאנית מצד השופטת נאור (אקדח שמופיע במערכה הראשונה וכו). שקד התקפלה, הם תמיד מתקפלים. והלוואי וזה היה הסוף, לצערי זאת רק ההתחלה.
כי החודש התבשרנו על וועדה נוספת, סודית כזאת, מתחת לרדאר כזאת, שאינה מעוגנת בחוק כזאת, שאינה מוכנה לענות על שאלות כזאת. מדובר בוועדת השתיים – שתי שופטות לשעבר שמסננות בשקט בשקט את המועמדים שיופיעו בוועדה הרשמית למינוי שופטים.
רוצים לדעת מה זה אומר? הנה מה שזה אומר – לשתי נשים יש יותר כוח ממה שיש לכל הפתקים של כולכם בקלפי. אני לא יודעת מה זה כן, אבל אני יודעת מה זה לא – זה פשוט לא דמוקרטי.
אין לאף אחד מושג מהם הקריטריונים של השתיים, על פי מה הן פוסלות מועמדים ועל פי איזה קריטריונים הן שוללות, אני רק יודעת שאם עד עכשיו חשבנו שהוועדה הרשמית למינוי שופטים היא פארסה, הרי שלנוכח וועדת השתיים המסננת מראש את המועמדים, ההליך למינוי שופטים הופך כולו לגרוטסקה אמיתית. המערכת המשפטית משכפלת את עצמה ומקדמת שיבוטים ואין אף אחד שיכול לעשות דבר נגד זה.
מצד שני אפשר לנחש – לפני כמה שבועות שופט מוערך מאוד נשלל על ידי הגברת נאור תחת הטענה האמורפית שהוא "לא קורץ מהחומר הנכון". כדי לבדוק מה הוא החומר הנכון אפשר להישען על דבריו של אהרון ברק שאמר לא מזמן ששופטי העליון הם משפחה, כלומר קורצו מאותו די. אן. איי. או אם תרצו – קורצו מהחומר הנכון.
הוא התכוון לזה בכמה רבדים – מי שמחבב עכבות נפוטיזם מוזמן לבדוק את בתי המשפט ולשכות עורכי הדין החזקות בארץ – הוא ימצא בזמן קצר מאוד את הבן של, החתן של, האחיין של, והדוד של, כלומר ברק באמת התכוון לייחוס משפחתי במובן המילולי של העניין.
אבל יש גם רובד אחר – "משפחה" או "החומר הנכון" זה גם ייחוס פולטי ותרבותי. לראייה – אותו שופט מוערך שנשלל ללא כל הסבר מניח את הדעת היה, בין היתר, רחמנא לצלן, מזרחי. מה קורה לאותם שופטים שכנגד כל הסיכויים הצליחו להסתנן לבג"ץ אפילו שהם לא קורצו מהחומר הנכון? השופט סולברג לדוגמה הוא בן חורג חובש כיפה, ניתוח סטטיסטי קצר יראה לכם שהוא מודר כמעט לחלוטין מכל הכרעה שנוגעת להתנחלויות לדוגמה.
בפעמים המעטות שמתירים לו לפסוק בעניין, קם עיתון 'הארץ' ומתרעם בקולי קולות על כך שמתנחל אינו כשיר לפסוק בענייני התנחלויות. עיתון 'הארץ' לעולם לא ירשה לעצמו לטעון את אותה טענה כלפי השופו ג'ובראן נניח, הרי לזעוק שערבי אינו כשיר לפסוק בענייני ערבים זה גזעני נורא וזה לא יעלה על הדעת.
כך, לקומץ אנשים שמשבט את עצמו לדעת יש כיום את מרכז הכוח הגדול ביותר בישראל ותחת גיבוי התקשורת , איומים ומעט הפחדות הוא משמר את כוחו הבלתי פרופרוצינואלי והופך את ההליך הדמוקרטי למיצג שווא. מי אמר לה פמיליה ולא קיבל?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם