ראשי » חדשות » צבא וביטחון

אבא שלי אמר לו: "רב אריה, נו, שומעים פעמי משיח?"

ב-1967 הוא היה בכיתה י"א בירושלים. את האזעקה הראשונה שמע בבית הספר, סמוך לתחילת שעת הלימודים הראשונה. "בני 17 לא מפחדים", אומר הח"כ לשעבר. מלחמת ששת הימים של אריה אלדד

בתקופת ההמתנה הייתי בכיתה י"א בגימנסיה רחביה. בימים ההם תלמידי תיכון היו מאוגדים ומאורגנים במסגרת הגדנ"ע. התלמידים הירושלמים, בשתי הכיתות האחרונות של התיכון, הוכשרו לפני הצבא לשמש אלונקאים לאורך הקו העירוני. עשינו סיורים בעמדות, הראו לנו את מוצבי צה"ל לאורך הקו - בהר ציון, במעבר מנדלבאום, באזור בית ישראל.

את האזעקה הראשונה שמענו בבית הספר, סמוך לתחילת שעת הלימודים הראשונה. זה לא היה מפתיע - המלחמה הייתה תלויה באוויר במשך שבועות, מאז יום העצמאות, כשהמצרים התחילו להזרים כוחות לסיני. לא הייתה תדהמה. אנשים לא הסתכלו זה בזה ותהו מה זה, היה ברור שהמלחמה פרצה.

תמונת הפתיחה של המלחמה לא התבררה לנו עד הערב, כששמענו את מהדורות החדשות, אבל בראשי הדהדו דברים שאמר לי אבי ישראל אלדד עליו השלום, שימים אחדים קודם לכן נפגש עם ראש אג"מ, עזר ויצמן. אבי חזר מהפגישה במטכ"ל נסער כולו ואמר: "עייזר אמר לי: 'בתוך 72 שעות אנחנו על הסואץ ועל הירדן'". גם בראייה לאחור הדברים מדהימים, בייחוד משום התוספת על הירדן.

הכרנו את תחקירי המלחמה ואת הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שהתקיימו באותם ימים, ואנחנו יודעים שצה"ל תכנן היטב את מהלומת הפתיחה של חיל האוויר. הגדוּלה של רבין הייתה שהוא העניק קדימות מלאה לחיל האוויר במהלומת פתיחה, אף שמפקדי השריון דרשו לפתוח במלחמה עוד בלילה, כדי לאפשר להם יתרון של תקיפה בחשכה. ובכל זאת, רבין נתן לחיל האוויר קדימות וההפצצה של שדות התעופה הערביים התקיימה בבוקר.

ידענו שמתוכננים מהלכי מלחמה על מצרים, וזה גם מה שלמדנו על ההכנות של הצבא בשנים שלאחר מכן, ממה שקראנו. אבל עזר דיבר על הירדן. לכאורה היה גם תכנון לכבוש את יהודה ושומרון, את הגדה המערבית. אני לא יודע כמה מזה היה השוויץ הידוע של עזר ויצמן, וכמה מזה היו ממש תוכניות, אבל הדברים שאמר לבסוף התקיימו, לפחות ביהודה ושומרון, אחת לאחת.

כשפרצה המלחמה הציבו את הכיתה שלי בבית החולים "ביקור חולים", שהיה הסמוך ביותר לקו העירוני, פחות מקילומטר בקו אווירי מנקודת הפריצה הראשונה של חטיבת הצנחנים, באזור בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת.

התפקיד שלנו היה להעביר את הפצועים מהאמבולנסים וכלי הרכב שהובילו אותם אל תוך בית החולים - לחדרי המיון, לחדרי הרנטגן, לחדרי הניתוחים. שם ביליתי את ימי המלחמה, במשמרות.

 
כבר ביום הראשון ראיתי שם את ההרוג הראשון בחיי. אולי תמונות החיילים הפצועים והמתים שהובאו לבית החולים הכתיבו את העתיד המקצועי שלי, כשהחלטתי להיות רופא וגם רופא בצבא. אני זוכר את העיניים של ההרוג הראשון, ואת התחושה שאין מה לעשות; התסכול הנורא - אולי לפני שעה היה אפשר עוד לעשות משהו, או לפני שעתיים; והתובנה שיש תהליכים שאפשר להתערב בהם בפציעות קרביות, ושהזמן הוא גורם מכריע - מתי לתת את העזרה הרפואית ומה האמצעים העומדים לרשותנו.

כל אלה היו כבר לילד בן 17, כשהוא מסתכל על הפצועים וההרוגים שמגיעים מהקו העירוני. חלקם אגב נפגעו מפגז בנקודת ההיערכות, שהייתה מאה או מאתיים מטר מבית החולים. הפגזים נפלו סביב בית החולים ומרכז העיר הוכה בהפגזות, והתמונות האלו זכורות לי היטב. אני אישית לא זוכר פחד - ילדים בני 17 לא מפחדים, ואולי לכן מגייסים לצבא בגיל צעיר כל כך.

לילה אחד חזרנו ממשמרת, ואני זוכר את השמיים של ירושלים - העיר הייתה מואפלת כולה, חשוכה לגמרי - שהיו משורטטים בקליעים נותבים. בשמיים גבוה מעלינו ראינו פגזים, אבל זה היה יפה ולא מפחיד.

היה ברור לי שהמלחמה היא מלחמת אין ברירה. זכרתי את מה שהיה כתוב בעיתונים, את הפסימיות הנוראה בציבור, את התמונות של רבנים מסתובבים בתל-אביב ומקדשים שטחים לבתי קברות המוניים, לא הרחק מגני יהושע של ימינו. אני זוכר שחברים שלי בתל-אביב חפרו שוחות. התחושה הייתה של מצור וחנק, וכשפרצה המלחמה, גם עם תוצאותיה, התחושה הייתה שסוף-סוף עושים את הדבר הנכון. ולי לא היה שום ספק שאנחנו הולכים לנצח.

בבית הייתה תערובת מדהימה של שמחה גדולה עם חרדה לבני המשפחה ששירתו בצבא או שהיו במילואים, לחברים, לקרובים. אחדים מהם באמת לא חזרו חיים מהמלחמה. במלחמה נפל יעקב מאיר, אחד מתלמידיו האהובים של אבא שלי, ושנים אחר כך היינו הולכים לבית אלמנתו לתיקון ליל שבועות. הוא נפל בגבעת המבתר, ואני זוכר את תחושת האובדן האישי והאבל, השבעה והתנחומים.

אני זוכר שאבא שלי דיבר איתי על קורבנות מלחמה ואמר: "תראה מה כתוב בתנ"ך, כשישראל מנצח בקרב לא מוזכר מספר החללים, וכאשר ישראל מובס, דבר ראשון נאמר 'וייפלו מישראל ביום ההוא כך וכך'". בהיבט האישי כמובן אין הבדל בכאב של האובדן, אבל ברמה הלאומית במלחמת ניצחון, התחושה היא שהקורבנות האלו היו חשובים והיה טעם במותם כי הם הצילו את ישראל, הם החזירו אותנו למחוזות המולדת. 

אני זוכר את השקט. בשלב מסוים, ביום רביעי בבוקר, נהיה שקט. העיר שקטה, ההפגזות פסקו, לא נשמעו יותר צליפות. היה ברור שקרה משהו. לנו היה ברור שהכוחות שלנו מתקדמים - מהפצועים יכולנו להבין היכן היו הכוחות.

לפעמים הם ידעו איפה הם נפגעו, לפעמים התיאור שלהם היה "באיזו סמטה, לא יודע איפה ירו בנו". אבל כששמענו על מוזיאון רוקפלר, והיו גם כאלו שחזרו מהגשר מעל גיא בן הינום, הבנו שמכתרים את העיר מכל עבריה ושהפריצה לעיר היא עניין של שעות.

כששמענו ברדיו שהעיר שוחררה עזבתי את בית החולים והלכתי הביתה. ויחד עם אבא שלי, אחרי שהתחבקנו והתנשקנו, הלכנו לבשר את הבשורה למי שידענו שאין לו רדיו בבית ולא שומע חדשות - לרב אריה לוין, שהיה הסנדק שלי, שהיה איתי בעלייה לתורה, בבר-מצווה שלי בהר ציון. אז הוא עלה איתנו לגג - זו הייתה הנקודה הקרובה ביותר לעיר העתיקה - ומשם הראה לי את הר הבית ואת קצה קצהו של הכותל המערבי, ואמר לי: "אתה תגיע לשם".

 
וכשהלכנו ביום רביעי לקראת צהריים לרב אריה לוין, מצאנו אותו עומד ברחוב ליד ביתו ושם סיפרנו לו שהעיר שוחררה. אני זוכר שאבא שלי אמר לו: "רב אריה, נו, שומעים פעמי משיח?" והרב ענה לו: "מה זאת אומרת, שומעים פעמי משיח? הוא כבר פה".

למחרת מנחם בגין, שהיה שר ללא תיק בממשלת ישראל, ארגן כמה מראשי המחתרות ומהלוחמים הוותיקים, ובהם אבא שלי, בהסעה מאורגנת דרך הקווים הפרוצים של העיר. נסענו דרך שער מנדלבאום. אני זוכר את ההריסות ואת גדרות התיל הקרועות משני הצדדים. אני זוכר גם שורות של ערבים לאורך איזו חומה, עומדים וחיילי צה"ל בודקים אותם, לראות שהם לא נושאים נשק.

הגענו בדיוק במסלול הפריצה, דרך שער האריות, ועלינו להר הבית. צילמתי שם את אבא שלי הולך על הר הבית ומשם ירדנו אל הכותל. זה היה היום הגדול בחייו.

אני זוכר שהרגשתי שההבטחות הוגשמו, שאנחנו מספיקים כל מה שלא הספיקו הוריי לעשות במלחמת השחרור ובשנות המחתרת. היה איזה תסכול כי לא הייתי חייל במלחמה הזו, אבל העניינים האישיים היו חשובים פחות. אני זוכר שאחד מבני המשפחה הצעירים, בן שש או שבע, שמע חדשות ואמר: "וואו, הם שחררו את כל התנ"ך". 

ברמה האישית, המלחמה קבעה את המסלול המקצועי שבחרתי בו. אני חושב שהמסלול הפוליטי הוכתב הרבה קודם בידי אבא, אבל ברמת העיסוק המקצועי כרופא - המלחמה הזו הטביעה את החותם, ואולי אף החליטה בשבילי שאלך ללמוד רפואה. היא חיזקה בי את התחושה שמה שאנחנו רואים ומקבלים כמציאות איננו מציאות, אלא משהו שניתן לשינוי.

באותה שנה, ביום העצמאות, צעד בירושלים מצעד צבאי עלוב ומקוצץ, כי היה אסור להכניס לירושלים טנקים או מטוסים. הייתי שייך לקבוצה של עשרה צעירים בני גילי שנקראו "החוגים הלאומיים".

חילקנו לאורך מסלול המצעד תמונות של הכותל המערבי, עם הכתובת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הדבקנו כרוזים קטנים על הקירות לאורך המסלול, שהיה כתוב עליהם: "אנו צועדים בפרברים כי הר הבית בשבי". אנשים לא הבינו על מה אנחנו מדברים.

זה היה שלושה שבועות לפני המלחמה. ידעתי - כי זה החינוך שקיבלתי בבית אבא - שהמציאות הזו לנוכח עינינו - מצעד צבאי בעיר מחולקת ועלובה - היא זמנית. התחושה שאנחנו בעיר קטועה, במצב אנומלי, שחייבים לשנות אותו ואפשר לשנות אותו, הייתה מוכרת לי היטב, כך שהמלחמה הזו הייתה התגשמות הציפיות. בניגוד לתקווה אמורפית או הבטחה כללית לעתיד לבוא, הציפייה הייתה מוגדרת, עניין של זמן עד שיתבצע. וזה התבצע.

 
את עם ישראל המלחמה חיברה מחדש להיסטוריה. אחרי שהייתה לו תחושה שאחרי שקמה המדינה אולי כבר אין תפקיד לציונות, והיו ויכוחים אם צריך הסתדרות ציונית או לא, ואולי כדאי שתעסוק רק בעלייה, פתאום התברר שההיסטוריה לא הסתיימה. והחיבור הזה עבר כזרם חשמלי בכל שדרות העם. הרי גם השמאל הישראלי צהל צהלות שמחה והיה מחובר להתרחשות הזו - מנתן אלתרמן ועד חיים גורי. ברגע ההוא החיבור של העם היה כמעט מקיר אל קיר.

אני קורא פרוטוקולים של ישיבות ממשלה מהימים ההם ומבין שאולי היו כאלו שפחדו יותר או פחדו פחות, היססו יותר או פחות. דווקא הציונות הדתית מתגלית בימים האלו בעליבותה, כשמשה חיים שפירא אומר שיהיה מוכן להחזיר את ירושלים להיות עיר בינלאומית. אבל בסופו של דבר כולם היו מאוחדים בהחלטה לשחרר את ירושלים ולפתח אותה, להרחיב את גבולותיה. היה רגע של אחדות לאומית נדירה.

הרגע התפוגג כשהשמאל הקיצוני נטש את האחדות הזו מוקדם, וככל שחלפו השנים וצפו הקשיים גם התנועה למען ארץ ישראל השלמה התפוררה, והחלקים השמאליים שלה חזרו לתקוותם להקים ביהודה ושומרון מדינה פלסטינית. אבל את הרגע הזה אי אפשר למחוק מההיסטוריה ואי אפשר לשכוח, כי זה אומר שהפוטנציאל קיים ביהודים בארץ ישראל.

לא משנה מה הם מפטפטים היום, הפוטנציאל לאחדות לאומית ולחיבור של העם לארץ נחשף במכת ברק במלחמה הזו. מאז אני פחות פסימי כשאני שומע יהודים שמוכנים לוותר על מולדתם, כי אני אומר: אלה תסביכים על פני השטח, אבל בעומק - העם היהודי מחובר לארצו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg