מי אתן שתמדדו כמה אני פמיניסטית?
אני מלבישה את הילדה בוורוד ולא מתנפלת על גבר שמחמיא לי, ועדיין - אני פמיניסטית. אף אחת לא תיקח ממני את ההגדרה הזו
בחודשים האחרונים הולכת ומתחדדת אצלי ההבנה שאני בעצם פמיניסטית. גיליתי את זה כשהדלקתי טלוויזיה וראיתי שם פאנל של שישה גברים, וצרם לי. זה תפס אותי שוב כשחברה סיפרה לי על בחור שיושב לצדה בדלפק, מבצע את אותה עבודה ובאותן שעות, אבל מרוויח 2,000 שקל יותר ממנה. וזה ממשיך לתפוס אותי, פעם אחר פעם. כשאני מבצעת עקיפה בכביש 1 למורת רוחו של ערס מצוי שדורש ממני בתוקף לפתוח את החלון כדי שאשמע את נאום הגבר הפגוע שלו. ושוב, כשאני יושבת בדיון, אישה יחידה בתוך הר של טסטוסטרון, נאבקת בדציבלים של הגברים שלצדי כדי לקבל את זכות הדיבור. ואפילו השבת, כשנקראתי לעלות לתורה עם בתי ועשו לנו "מי שבירך", אני מודה שהתרגשתי. שמחתי בשבילה שהיא זוכה לגדול לתוך מציאות שבה יש לה מקום קצת יותר סימפטי בבית הכנסת מאשר חריץ בווילון סרוג.
ועדיין, אני מתעקשת להלביש אותה בוורוד ובגרביונים עם נצנצים. ואין שום סיכוי בעולם שאקריב אותה על מזבח הג'נדר־בלנדר עם סרבלים בצבע כחול נייבי. כזאת אני, פמיניסטית עם כוכבית. וכמו שהמלכה ויקטוריה ניהלה במשך 63 שנה ממלכה שלמה במחוך וכולם סרו למרותה, כך אלמד את בתי שלבבות ורודים יכולים להיות עוצמתיים וחזקים בדיוק כמו העוגנים הכחולים במכנסיים של החבר שלה מהגן. ואני גם אמשיך לקרוא לבן הזוג שלי בעלי כי זה נוח ומצלצל יותר טוב מ"אישי" ולעזאזל הסמנטיקה. אני לא זקוקה לשום טרחנות ורבלית כדי לקבל אישור על מקומי בחברה. זכיתי להקים בית שוויוני למדי, שבו ילדיי קמים בלילה וקוראים לשנינו ביחד, ושנינו חברים בכל קבוצות הווטסאפ הפדגוגיות ועובדים במשרות מלאות ומספקות.
אבל כל זה לא משנה. כי יש נשמות טובות, פמיניסטיות מטעם עצמן, שכבר החליטו לאן אני שייכת. ממש כמו גבר עב כרס בראש דירקטוריון - הן מכריעות שהפמיניזם שלי לא מספיק. כאחרוני הפלגים הפנאטיים בחסידות תולדות אהרן, נכנסות אותן נשים לתוך מדי הסלקטור ומחליטות מי בפנים ומי מחוץ לדת הפמיניסטית שהקימו. ובדומה לחרדים שמזלזלים בחוזרים בתשובה, או חרד"לים שטוענים שהלייטים הם לא באמת דתיים, הן דורשות שבכל דרכיי אהיה פמיניסטית. שאביע תמיכה אוטומטית בעמדה הנשית בכל תסריט שהוא מתוך אחוות פרוגסטרון מובנת מאליה, אחרת אני לא במשחק.
אבל אותי זה הפסיק לעניין, כי אני פמיניסטית. אף פדלחו"שית לא תיקח ממני את ההגדרה הזאת ולא קיבלה עליה זכויות יוצרים. וכמו שיש דתיים לייט וכיפות שקופות ולאף אחד אין זכות להגיד להם שהם לא במגזר, כך יש לי זכות להתמקם על הרצף הפמיניסטי בלי שעדר נשים נלהבות ינפנפו לי בכתבים של סימון דה בובואר ויחליטו בשבילי שאני לא.
"רצף פמיניסטי" - נראה לי שזה הדבר שהכי חסר לי באג'נדה הזאת. משהו שיבטא התקדמות, התפתחות אבולוציונית, כמו כל הרעיונות הוותיקים שעוברים עדכון מחדש. משהו שיגרום גם לנשים בעלות נטייה פמיניסטית מתונה לרצות להגדיר את עצמן כך בגאווה.
אני כמהה לפמיניזם שלא עוסק רק בפצעים, אלא מסוגל גם להודות ולהכיר בהישגים שלו. להיות שמח מהעובדה שכמעט נכנסה אישה לבית הלבן ושהתקדים הזה כבר קרה בגרמניה ובאנגליה. ויש עוד הרבה סיבות להיות שמחות. למשל שבראש שני הבנקים הגדולים בישראל עומדות נשים, האחת כמנכ"ל והשנייה כבעלים. שיש לנו נגידה ולא נגיד, שאת שתי המהדורות הנצפות בישראל מגישות נשים. לא שאין עוד מה לשנות ולתקן, אבל חשוב גם לעצור לפעמים ולומר - פה הצלחנו. פה אפילו ידנו על העליונה.
אין ספק שהעולם חייב הרבה מההישגים הללו לפמיניסטיות. אלא שכמו כל שינוי מבורך, מאבק אינטנסיבי שמתנהל על אש גבוהה לאורך שנים גובה אחריו גם מחיר. וכשאני נכנסת לחדר האיפור באולפן והגבר שיושב לידי מספר שהוא שהוא מת להגיד שהז'קט האדום מחמיא לי אבל מפחד מאיך שאפרש את זה, אני מודה על כך ששפר מזלי להיות אישה. אני מרחמת על גברים שצריכים לחיות במאה ה־21, ולהתנהל במרחב הציבורי כמו פילים בחנות חרסינה. לפני שישים שנה פחדנו שהם ירימו עלינו ידיים - היום הם מפחדים שבאבחת פליטת פה נהרוס להם את החיים.
בשבוע שעבר ציינו את יום המשפחה. השבוע נציין את יום האישה הבינלאומי. מה עם איזה יום נחמד לגבר? הוא בכלל לא פקטור בסיפור. רק מדינות מעטות מציינות את יום הגבר הבינלאומי ומי בכלל זוכר באיזה תאריך הוא. "אחרי שנים ששלט בעולם ושלח אותנו לרקום גובלנים על הכורסה", אומרות הפמיניסטיות, "שיחפש את היום שלו בתשעה באב". אבל אנחנו חיות בעידן מדהים. עידן שבו גברים מסתובבים זקופי גב ברחוב עם המנשא של הילד. מתעקשים לצאת מהעבודה מוקדם כדי לאסוף אותו מהגן. עושים קניות בסופר ומבשלים ומנקים ומעלים בגאווה תמונות ממסיבת סיום בחוג בלט. ואז מתפרק להם הבית והם מבקשים את חלקם בגידול הילדים שטיפחו במו ידיהם, ומה הם מקבלים בתמורה? תקנות מתקופת האבן שיורקות להם בפרצוף הפמיניסטי את חזקת הגיל הרך. איך אפשר להמשיך ולדבר על שוויון כאשר בשם האג'נדה נשים עושות היום לגברים בדיוק את מה שהם עשו לנו פעם. איך אפשר?
ואני דואגת לדור הזה שלנו. משום שהאיבה הזאת מסוכנת, ועשויה להוביל אותנו למלחמת מינים של ממש. למערכה נוקבת בין גברים לנשים שתגרור אחריה אובדן אמון מוחלט ביכולת שלנו להתקיים ולחיות ביחד ולשמור על אינטרסים משותפים. אני מסתכלת בפייסבוק ורואה איך אפילו גברים ליברלים ופמיניסטים מוצהרים מתחילים לפקפק בהגינות האג'נדה. כך קרה לי לפני כמה שבועות, כאשר אחד מאושיות הרשת כינה אותי "משתיקת מתלוננות", ובתגובה סיפרתי לו בפרטי כיצד לפני שבועות ספורים שמעתי שתי נשים מזכירות את שמו כמי שמפלרטט ומטריד נשים בפייסבוק. "מה דעתך", שאלתי אותו, "אולי בשם הצדק העליון אנסה לפשפש בסיפור לעומק, הרי בעצמך טענת שזה נורא ואיום להצדיק השתקה של מתלוננות". ויכולתי לראות את הלחץ. איך בשניות מספר הוא הופך מגבר פמיניסט זחוח לילד פגוע ומפוחד. הנה כי כן, אפילו בחור שחווה את עצמו כמכבד נשים וליברל בנפשו יכול למצוא את עצמו באבחת פליטת פה מוצב על עמוד הקלון.
בין יום המשפחה ליום האישה הבינלאומי, בין המאבק הכל כך מוצדק שלנו הנשים לעולם הוגן יותר ומגוון יותר, עומדים גם לא מעט גברים נהדרים שחיים באימה ואין להם אף יום שבו יוכלו להתבכיין על זה. והם רוצים לחיות איתנו יחד, אבל לא יודעים כבר מה מותר להגיד ומה אסור, מתי מותר לחזר ומתי לא, מתי זה מחפיץ ומתי זאת סתם מחמאה, והתגובה היחידה שהם מצליחים לחלץ מעצמם היא ריחוק מופגן וזהירות מאולצת. וזה פוגע בכולנו, במרקם האנושי כולו. אולי הגיע הזמן, אחרי כמעט מאתיים שנות פמיניזם, שבמקום לדבר על העצמה נתחיל לדבר גם על שותפות. על איך ניתן לחיות יחד בהידברות ובהרמוניה ובכבוד הדדי. אני שומעת נשים פמיניסטיות שאומרות "אדרבה, שיפחדו. אנחנו שנים פחדנו, עכשיו שהם יפחדו". אבל התוצאה של המלחמה הזאת לא בהכרח משחקת לטובתנו כנשים. כי אם נגיע למצב שמנהלים בחברות בכירות יחששו להעסיק נשים תחתם, תקרת הזכוכית תישאר עבה מתמיד ויוסטון וי האב א פרובלם. ויוסטון יצא שכרנו בהפסדנו. ויוסטון הגיע הזמן שנעדכן את האג'נדה, לפני שיהיה מאוחר.
אקו"ם