מפעל ההתיישבות נחטף בידי דתים משיחיים
הקשר בין חזון ארץ ישראל השלמה והאמונה אינו מובן מאליו. השמאל מזהה את עמדתו המדינית של הימין כניסיון הדתה, ואת המעגל המסוכן הזה צריך לשבור
העיתונאי רוגל אלפר המשיך השבוע את מסע הצלב שלו נגד א־לוהים והאמונה בו, שהתחיל במאמר בעיתון 'הארץ' לפני שבועיים. השבוע תקף אלפר את האמונה בא־ל כי לשיטתו היא עומדת ביסוד מפעל ההתנחלות, וממילא אחראית להנצחת "הכיבוש". יצא אפוא המרצע מן השק: הכיבוש הוא הפיל שבחדר, גם כשמדברים על שאלות של אמונה דתית.
האמת היא שהקשר בין אמונה דתית לתמיכה בחזון ארץ ישראל השלמה אינו מובן מאליו, או לפחות לא היה כזה ב־1967. בשעה ששרי המפד"ל של אותם ימים, ובמיוחד המנהיג חיים משה שפירא, היו היוניים ביותר מכל שרי הממשלה, וכשהמנהיגות החרדית בוודאי נזהרה מעמדות נציות, בין ראשוני 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' בלטו חילונים מובהקים כמו יצחק טבנקין, משה שמיר ואפילו 'כנענים' כמו אהרן אמיר, שלא ראו בעצמם חלק מהעם היהודי וחלמו על הקמת עם עברי חדש.
גם כשהחל המפעל הנרחב של ההתיישבות ביהודה ושומרון הוא הונהג אמנם בידי אנשים דתיים, אבל רוב הנענים לקריאה לא באו אליה מתוך טיעונים ונימוקים דתיים, ובוודאי לא מתוך אמונה משיחית דטרמיניסטית ברוח ישיבת 'מרכז הרב'. רובם גדלו על ברכי 'בני עקיבא', ולא הכירו כלל את כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרטוריקה שלהם אמנם כללה טיעונים דתיים, אבל כשבוחנים אותם לעומק ברור שהניעו אותם בעיקר נימוקים לאומיים של זיקה היסטורית, שיקולי ביטחון ועוד.
הראיה לכך היא שברוב היישובים הדתיים ביהודה ושומרון התקיימו במשך השנים ויכוחים נוקבים בדבר המדיניות שיש להנהיג בהפרדה בין המינים, בחובת כיסוי הראש לעובדות ציבור ועוד, ובמקרים רבים ידם של הליברלים הייתה על העליונה. מדובר אפוא באנשים שלא ראו את חייהם מונעים אך ורק בכוח ציוויים הלכתיים, וכך גם הייתה הציונות שלהם.
אלא שהציבור הגדול הזה, הרוב הדומם של מפעל ההתיישבות, טעה שתי טעויות גדולות: הראשונה היא שכבר בראשית הדרך אפשר למיעוט של יוצאי 'מרכז הרב' לנסח את האידיאולוגיה במונחים דתיים־משיחיים. זה קרה בגלל התופעה הקבועה של רגשי הנחיתות של דתיים מול עמיתיהם החרד"לים. כשם שדתיים רבים מתקשים להודות בפומבי שהם לא רואים מדינת הלכה כיעד וגם לא חולמים על בניין בית המקדש, כך התקשו חובשי כיפות סרוגות רבים למחות על הצגת מפעלם כביטוי של חזון הגאולה המשיחית ומימוש נבואות עתיקות כלשונן.
מפעל ההתיישבות, ובעיקר דימויו הציבורי, נחטף בידי תפיסת העולם ה"גאולית". החטופים התמרדו ללא הרף מול דרישות בתחומי ההפרדה המגדרית והימנעות מהשכלה כללית, אך לא העזו להרים קול זעקה לגבי ניסוח ההיגיון המניע את מכלול מפעלם.
עם זאת, צריך להודות שבמשך השנים הטיעון הדתי קסם מצד עצמו גם לרבים מאלה שבאורחות חייהם הפרטיים מבטאים סגנון ליברלי מאוד. זאת, מתוך התחושה שהלאומיות החילונית איבדה את חוט השדרה שלה ואינה יכולה להוות עוד משענת משמעותית. ההנחה שהתבססה בהדרגה היא שמפעל קשה כמו שיבת ציון, ובוודאי ההיאחזות בחבלי יהודה ושומרון, לא יוכלו לעמוד בלי טיעון דתי חד־משמעי שחסין במהותו לתהפוכות הזמן.
אלא שעם כל ההבנה לתוצר של התהליך הזה, הוא עדיין בעייתי מאוד. בסוגיות הנוגעות לאדם הפרטי מקפידה ההלכה עצמה לקבוע שאפילו ספק פיקוח נפש מתיר כמעט את כל העברות, ומוסיפה שאת פיקוח הנפש יגדירו מומחים מקצועיים ולא רבנים, אך בסוגיה זניחה כמו גורל האומה השתרשה בחלקים רבים של הציבור הדתי ההנחה שלעמדת רוב המומחים המקצועיים אין חשיבות. רק הרבנים יגדירו את מצב ה"פיקוח נפש".
התהליך הזה גם מזיק מאוד לדימוי של הציונות הדתית בכלל, ושל מפעל ההתיישבות בפרט. הוא מעצים את הטעות האופטית ביחס למניעי המפעל, שראשיתה כאמור עוד בימי בראשית שלו. הוא כמובן מגדיל גם את החשדנות והאיבה כלפי הציונות הדתית.
מאמרו של אלפר הצטרף למגוון דוגמאות נוספות שאין כאן מקום לפרטן, המעידות על הסיבה העיקרית לכך שהוויכוח על עתיד השטחים הפך מעימות בין שתי עמדות לגיטימיות לריב מלא שנאה מצד השמאל הליברלי. זה קשור בכך שהשמאל מזהה את עמדת הימין לא רק כתפיסה מדינית מנוגדת, אלא כעמדה שהיא ראש החץ במפעל הדתה – אולי אף משיחית - של כל המפעל הציוני. החשדנות והאיבה משמאל מעצימות כמובן תגובה מקבילה מימין, וחוזר חלילה.
את המעגל המסוכן הזה צריך לשבור, ואחת הדרכים לכך היא שימוש בטיעונים אנושיים־חילוניים, המשותפים במהותם לכלל המשתתפים בדיון.
אקו"ם