החברה שלנו מונעת מנשים להגיע לעמדות השפעה
ביום האישה הבינלאומי חשוב לדבר על "תקרות הזכוכית" הציבוריות שגורמות לכך שנשים כמעט אינן מנהיגות מפלגות גדולות או עומדות בראש רשויות מקומיות. אנחנו מחנכים בנות שהן פחות חכמות מבנים, ונשים בחיים הציבוריים נתקלות בזלזול ובביקורת רבה יותר מגברים
יום האישה הבינלאומי הוא יום של חגיגה ומאבק. שלא במפתיע, שורשיו הסוציאליסטיים מחדדים את המאבק לזכויות האישה העובדת - המשתכרת, בממוצע, כשני שליש מגברים בעבודות מקבילות - ואילו הגלגול הקפיטליסטי חתר לאירועים "מפנקים", תוך דגש על נשיות צרכנית.מיקוד הנתונים ביום האישה הבינלאומי הוא בדברים שחסרים לנשים בחברה שלנו. נשים, בעולם ובישראל, סובלות מפערי שכר מובנים. נשים סובלות מ"תקרות זכוכית" ציבוריות. נשים סובלות מחלוקת אחריות לא שוויונית במשקי הבית. נשים סובלות מאי שוויון בהליכי נישואין וגירושין, ועוד.
ביום הזה חשוב לדבר על ההפסד הגדול של החברה הישראלית כולה. אני חושב על חברות מנהיגות שלי. על אילהאם מרהט. על יהלומה מאופקים. על ויקי ודינה ממצפה רמון. על שולה מנווה שאנן בתל אביב, ריקי מראשון לציון, זינאב מחיפה ועוד רבות וטובות. כל אלה נאבקות בחסמים הנובעים מהיותן פריפריה בתוך פריפריה בתוך פריפריה. המגדר, המתחבר לעיתים לפריפריאליות גיאוגרפית, לחיים בעוני, ולהשתייכות לקבוצות מופלות בחברה הישראלית - מייצרים קושי כפול ומכופל לנשים הללו.
ולא בשבילן אני מלין. כל אלו ורבות אחרות מצליחות בדרכן להוביל קהילות, לחיות חיים מלאים ושלמים, להשפיע לטובה. אנחנו אלה שמפסידים אותן בעמדות ההשפעה הגבוהות ביותר. בממשלה, בכנסת, בראשות רשויות, בניהול חברות פרטיות וממשלתיות, ועוד.
יום האישה הבינלאומי חייב לעורר אותנו להבנה ששינוי עמוק וצמצום החסמים העומדים בפני נשים, יועיל לכולנו.
בישראל 2017 אנחנו "זוכים", לעיתים, למחזות ביזאריים. שמונה גברים הכריזו על מועמדות לראשות מפלגת העבודה. אפס נשים. בליכוד המצב דומה. שמונה מסומנים לקרב הירושה בתום עידן נתניהו. אפס נשים. שש נשים מכהנות בראשות רשויות מקומיות, לעומת כמאתיים וחמישים גברים (!). למה זה קורה?
בין היתר, כי אנחנו מבלבלים בין כוח, שנחוץ לגמרי להשפעה פוליטית ותיקון חברתי, לבין כוחניות. אחד הפרמטרים הראשונים שאנחנו מציבים לנבחרינו הוא עד כמה הם "חזקים". אנחנו מודדים את ה"חוזק" בעיקר בכלים של יחסי ציבור, ופחות בתוצאות לטווח בינוני וארוך.
זה קורה גם כי אנחנו מחנכים בהרבה דרכים את הילדות והנערות בחברה לראות את עצמן כפחות חכמות, מוצלחות ומסוגלות מבנים ונערים. נסו לשאול ילדות, מכל מגזר וקהילה בחברה הישראלית, מי יותר חכמים ומוצלחים, בנים או בנות, ותופתעו. לרעה.
סיבה נוספת היא שהמחירים שנשים משלמות, גם כשהן מגיעות לפסגה, הם כבדים וחמורים בהרבה מהמחירים של גברים. לכל ביקורת, גם עניינית, מתלווה איזו נימה מזלזלת, איזה צורך לסמן שאישה הבוחרת במנהיגות ציבורית היא פגומה וחסרה. כאשר האישה תיפול, תמיד יהיו רבים יותר שישמחו לנתח את פגמיה ואישיותה הקלוקלת.
זה קורה גם כי יש בנו חשדנות במי שבוחרות קריירה ציבורית. השאלה הראשונה שנשאלה קצינה קרבית, ערב הפסח האחרון, בתוכנית בוקר, הייתה איך היא מסוגלת להישאר בבסיס ולא להיות עם ילדתה הקטנה בבית. מיניות ואימהות עדיין נתפסים כתפקידים המרכזיים של נשים.
ושוב, כולנו מפסידים מזה. החברה הישראלית מפסידה מהעניין.
ויש מה לעשות. כשמתעקשים לשים את התיקון המגדרי בראש סדר העדיפויות, לא כמילים ריקות אלא הלכה למעשה, יש שינוי. יש לכך דוגמאות בפוליטיקה, באקדמיה, במוסדות חינוך, בעסקים, בחברה האזרחית ועוד. מדובר בצורך חשוב ודחוף לחברה הישראלית כולה. מדובר במשימה של כולנו, גברים ונשים, מכל קהילה, אזור והשקפה. עכשיו.
אקו"ם