אליטה מפרפרת: למה עיתונאים מתנגדים לרפורמות?
מה שחוסם את צמיחת התקשורת הפרטית הוא שידור ציבורי שאיננו כבול לפרמטרים מסחריים ואיננו נאלץ לקלוע לטעם הקהל. התנגדות העיתונאים לרפורמות היא מאבק של אליטה ישנה על מוקדי הכוח שלה
הדיון ביום שלישי השבוע בתביעת הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה מלמד שלא רק האהבה מקלקלת את השורה - גם השנאה עושה זאת לפעמים, ולא רע בכלל. התביעה שהגישו ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו נגד עיתונאי 'ידיעות אחרונות' הוותיק נידונה אצל השופט עזריה אלקלעי, שגיבה בשנה האחרונה תחקיר עיתונאי מפורסם אחר. אבל בין שני המקרים יש הבדל קטנטן: בניגוד לתחקיר של עמית סגל על ח"כ אורן חזן, לסרנה אין עדויות וראיות.
תחילתה של הפרשה בפוסט שפרסם סרנה בדף הפייסבוק שלו, ובו כתב את הדברים הבאים: "תרדפו את שוברים שתיקה. הכו בשמאלנים. חבטו באשכנזים. רוצצו תחקירנים. חסמו פייסבוק. סתמו פיות. תעלימו את המציאות. אבל כשבלילה (מעשה שהיה) נעצרת שיירת ראש הממשלה הכבדה, ארבעה רכבים שחורים ועוד מאבטחים ומגנים, ונפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכול, כי אישה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה באוטו ושמה ללעג את כל האבטחה ובעצם את כל המדינה, זה חלק מהחיים. תעשו כל רעש אפשרי שלא נשמע שהכול עולה באש השיגעון. הכו בתופים". בעקבות הפוסט הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה נגד סרנה בסכום של 280 אלף שקלים. סרנה הצליח אמנם לגרור שלשום את הנתניהו'ז עד לבית משפט השלום בתל־אביב כדי להיחקר על תצהיריהם, אך מבחינה משפטית הוא בצרות.
אפריורית יש כאן שתי אפשרויות: או שסרנה בדה מלבו סיפור שכולו מצוץ מהאצבע וסמך על כך שנתניהו יתעלם ויבליג, או שהוא קיבל את הסיפור מגורם בפמליה שלא הסכים להיחשף ולהעיד. כך או כך, הוא ביצע מהלך התאבדותי. החוק איננו מאפשר להעיד מקורות עיתונאיים בעילום שם בלי לחשוף את זהותם, ולכן מקור כזה יכול להיחשב לחיזוק נוסף בלבד לתשתית ראייתית עצמאית. במילים אחרות, כשעיתונאי אומר 'אמת דיברתי' הוא צריך להביא הקלטה, צילום או עדות גלויה מפי גורם שמוכן לחזור על הטענות שוב.
אגב, גם לחתום מעלה זה קרה לא פעם. שיחת טלפון נרגשת מגורם בלשכתה של שופטת בכירה מביאה עמה סיפור בעל עניין משמעותי לציבור. לאירוע היו שניים או שלושה עדים, אלא שאפילו לתחקר אותם לא ניתן שכן הדבר יוביל בהסתברות גבוהה לחשיפת המקור. מה עושים? מתאפקים, ומתפללים שבמעידה הבאה של השופטת יזדמן למקום עד שאין לו מה להפסיד. כשכל מה שיש לסרנה לומר זה שהוא שמע את הסיפור מ"חבר ששמע מחבר", התחושה היא שהרגשות השליליים שיבשו את שיקול הדעת שלו.
עם כל הכבוד לאפיזודת סרנה, המאבק הגדול של העיתונאים נגד נתניהו נוגע ל'חוק בריה"מ' שהוא מקדם באמצעות שליחו צחי הנגבי. אני לא אוהב את האובססיה שנתניהו פיתח מול התקשורת, אבל אם כבר מדברים על החוק החדש, הביקורת צריכה להיות בכלל מהצד השני, שהוא חלבי ופושר מדי.
החוק המדובר, שמתגלגל זה עשור וחצי, נועד לעשות סדר בפיצול שבין שני גופי הרגולציה על השידורים בישראל: הרשות השנייה, המפקחת על ערוצים 2 ו־10 והטלוויזיה המסחרית, ומועצת הכבלים והלוויין המפקחת על שידורי 'הוט' ו'יס'. על פי החוק החדש תוקם מועצה חדשה שתהיה אחראית על כל תחומי התוכן, כולל של תאגיד השידור הציבורי. במועצה יהיו 11 חברים נוספים מלבד היו"ר, ובהם שני חברי ממשלה ותשעה נציגי ציבור.
הבעיה מתחילה בהבדלים הטכניים שבין הגופים המיועדים לאיחוד: הרשות השנייה היא גוף סטטוטורי עצמאי, בעוד מועצת הכבלים והלוויין פועלת כיחידה בתוך משרד התקשורת. החוק קובע שהגוף המאוחד יפעל גם הוא מתוך משרד התקשורת, ושר התקשורת ימנה ישירות את היו"ר. העיתונאים זועמים על הפוליטיזציה ודורשים לשמור על עצמאותו של הגוף החדש, אולם השוואה לאחור בין תפקוד הגופים הקיימים מטילה ספק בטענותיהם.
הרשות השנייה סובלת שנים ארוכות מתדמית של גוף מנופח, בזבזני ולא יעיל. קראו לדוגמה את הביקורת הקשה של שופט המחוזי (דאז) נעם סולברג על התנהלות נציב תלונות הציבור של המועצה. הנציב קיבל מאות תלונות נגד התחקיר של אילנה דיין בפרשת סרן ר', ופטר את העניין בהודעה שלפיה "דיברתי עם דיין, התרשמתי שהיא מקצועית וקיבלתי את העמדה שלה". סולברג הסביר לו אז שתפקידו איננו לייצג את העיתונאים, אלא לבקר אותם כשהם טועים.
הלאה: 'האגודה לזכות הציבור לדעת' דיווחה על מספר עצום של תלונות שכלל לא טופלו, באמתלה מוזרה של הרשות שלפיה היא לא מקבלת תלונות מארגונים ועמותות אלא רק מאנשים פרטיים. אגב, תקציבה של הרשות השנייה עומד על 29 מיליון שקלים, מול 6 מיליון בלבד של מועצת הכבלים. האחרונה מפקחת על מאות ערוצי טלוויזיה ברמה אפקטיבית, ולא רק על שני ערוצים וכמה תחנות רדיו. נכון, הרשות טוענת שבשל היותה גוף עצמאי היא נאלצת לשכור משרדים ואיננה יושבת במשרד ממשלתי, אולם נתון זה יכול להצדיק פער של 4־5 מיליון שקל, לא של 23.
איך שלא נסובב את זה, הרשות השנייה היא מונופול. הדרישות הדרקוניות שלה בתחומי התוכן (סוגה עילית, מגבלות על פרסומות) גורמות לכך שגם בעידן המעבר לרישיונות, אף מתחרה שפוי לא נכנס לשוק. היא לא נותנת דין וחשבון לציבור אלא לגופי התקשורת הגדולים. כך, כשערוץ 10 היה על סף קריסה ב־2012, הרשות הילכה אימים על הממשלה וזו הנשימה אותו מלאכותית והצילה אותו מגוויעה. בשורה התחתונה, גוף שעיקר התמחותו בחיקוי של ערוץ 2 מוחזק בלא הצדקה כלכלית ממשית.
כלכלנים טוענים שגם 'קשת', גם 'רשת' וגם ערוץ 10 מפסידים כסף כיום. מעניין שכשמביטים ברשימת הבעלים מגלים את השמות המוכרים - משפחות מוזס, עופר, ורטהיים, שטראוס, מילצ'ן ומימן. להלן: נציגות מכובדת ל־18 המשפחות שמחזיקות בכלכלה הישראלית. ערוץ 2 מפסיד בין היתר מכיוון ש'בנק המזרחי' של עופר ו'קוקה קולה' של ורטהיים מקצצים בתקציבי הפרסום. הקיצוץ הזה מאפשר להם להעביר 'הפסדים' מהחברות הריאליות שלהם לחברות התקשורת. ומה הם מרוויחים בתמורה? לערוץ 2 יש רגולטור שדואג לפצות אותם מפני הפסדים על חשבון הכיס של משלם המסים הישראלי.
אם לנתניהו היה נשרף הפיוז מליאור שליין והוא באמת היה רוצה לפתוח את השוק הישראלי לתחרות בריאה, הפתרון איננו עוד פלסטר של פיקוח, אלא הורדה דרמטית של החסמים הרגולטוריים (הייתי משאיר אחד בלבד - איסור על שידורי פורנו) והכנסת טכנולוגיות המאפשרות פרסום אזורי. אין סיבה שתושב חצור הגלילית יצפה באותן פרסומות שרואה תושב גן־שמואל. הראשון יכול לראות פרסומת לשופרסל הקרוב למקום מגוריו, והשני סרטון של רשת פיצות שלה סניף חדש במרחק שני רחובות מביתו. הטכנולוגיה מאפשרת פתיחה של השוק לפרסום מקומי, והכפלת או שילוש עוגת הפרסום העומדת כעת על כמיליארד שקלים בשנה. הטייקונים יאבדו שליטה, אבל הציבור ירוויח תחרות וגיוון.
הסעיף השני בחוק מבטל את החובה של מגורים בארץ ואזרחות ישראלית למשקיעים בענף התקשורת. העיתונאים חוששים כמובן מפורמט טלוויזיוני של 'ישראל היום', ועל זה אפשר לומר כמה דברים: סקרי TGI מראים כי ישנו ביקוש עקבי בציבור הישראלי למוצר של 'ישראל היום', ולאף אחד אין זכות להתערב בשוק ולמנוע זאת. להבדיל, בארה"ב אפילו 'אל ג'זירה' הקטארית פתחה סניף מצליח שמשדר באנגלית רהוטה ולו עיתונאים מהשורה הראשונה. אף אחד לא חושב שם לסתום להם את הפה. וגם: אם כל אנשי העסקים תמימי דעים בהערכה שלפיה אי אפשר היום להרוויח כסף מעיתונות, אז מה ההבדל בין נדבות מהטייקונים בארץ ובין נדבות מטייקון בחו"ל? מדוע לא לתת לציבור לבחור בעיניים ובשלט?
אבל הנקודה החשובה שעליה לא מדברים היא שמה שממוטט את התקשורת הפרטית בארץ אלו לא עיתונים עם מחירי פרסום נמוכים, אלא שידור ציבורי שאיננו כבול לפרמטרים מסחריים ואיננו נאלץ לקלוע לטעם הציבורי. כשהמאזינים לא צריכים לאהוב את מה שהם שומעים, אפשר להבין מדוע קשה כל כך לדחוף מגיש ימני לרפואה בשעות ההאזנה החמות של שידורי הרדיו. בעולם שבו קיימים רשות השידור, תאגיד 'כאן', קול ישראל וגלי צה"ל, שמשדרים כולם מכספי משלם המסים, אף אחד לא יכול לדבר על תחרות הוגנת. לכן מאבק העיתונאים נגד הרפורמות איננו אלא מאבק של אליטה ישנה למען שימור מוקדי השליטה שלה.
"יש להניח כי גורמי הביטחון ראו נגד עיניהם תלמידי חכמים של ממש, צורבא מרבנן, מאלה שעוקרים הרים וטוחנים אותם בסברה, כאלה שבחריפות שכלם יכולים ללא מאמץ וכהרף עין לעייל שני פילים בקופא של מחט. אלא שמהרעיון של תלמידי חכמים שיוסמכו לרבנות ועד להנפקת תעודת השת"ג הדברים הפכו לפרודיה, לפארסה שהחלה להתגלגל עד שיצאה מכלל שליטה" (השופט יצחק עמית, על פרשת תעודות הרבנות הפיקטיביות לאנשי כוחות הביטחון).
אקו"ם